הלימוד היום מוקדש לרפואת אמה בת פולינה

הלימוד היום מוקדש להצלחת שמעון מויאל בן עליה לאה -דוד

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת דמטה בוגלה בן חווה

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת אביבה בת לאה

הלימוד היום מוקדש לרפואת תהל בן אדוה

הלימוד היום מוקדש להצלחת חן בת רבקה

הלימוד היום מוקדש להצלחת יוחאי שלי בן עמוס רפאל

מעלת החזקת לומדי התורה

פרשת ראה

כך סיפר אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א: בעירו של הגאון הקדוש מורנו ר' שמואל איידלס זיע"א – המהרש"א – התגורר יהודי אחד שפרק עול ונעשה מומר, הוא היה מרבה להציק לאחיו היהודים בכל דרך אפשרית, ואף להלשין עליהם ולמסור אותם למלכות.

ביום מן הימים חלה המומר במחלה אנושה ונפטר לבית עולמו. על אף שהיה מדובר באדם רשע מאין כמוהו, בכל זאת חלקו לו אנשי החברא קדישא את כבודו האחרון ונהגו בו כפי שנוהגים בכל נפטר מעמך ישראל ללא שמץ של זלזול. מלבד אברך אחד שהזדמן למקום, אשר לא פסק מלהתלוצץ עליו, לחרפו ולגדפו, למרות שאנשי החברא קדישא ניסו להניאו מכך.

בלילו של אותו יום, לאחר שעלה האברך על יצועו ונרדם, פתאום בא לו בחלום אותו מומר כשפניו זועפות, וצעק עליו בכעס גדול: 'עוד אתנקם בך על הבושות שעשית לי. לא אסלח לך על כך בשום אופן עד שאביא אותך לבית דין של מעלה וידונו אותך על כך'.

האברך התעורר מהחלום בבהלה גדולה – 'רשע מרושע. גם לאחר פטירתו אינו חדל מלהציק ליהודים?!', חשב האברך לעצמו. ולאחר שנרגע מהסיוט חזר לישון. אולם תיכף כשעצם את עיניו ונרדם, שוב הופיע המומר כשהוא רותח מזעם וצעק עליו: 'לא אסלח לך על הבושות שעשית לי עד שאביאך לבית דין של מעלה'. שוב התעורר האברך בבהלה גדולה, והפעם לא חזר לישון…

הדבר חזר על עצמו גם בלילה הבא, וגם בלילות שאחריו. ואפילו כשהיה האברך נרדם באמצע היום לרגע קל, מיד היה המומר מופיע בחלומו, צועק עליו בזעם רב, מאיים להורגו ומטיל עליו אימה ופחד. משום כך רעד האברך לעצום את עיניו, ולא ישן לא ביום ולא בלילה. וגם כשכבר היה "נופל" מעייפות ונרדם, מיד היה מתעורר בבהלה.

מצבו הנפשי והבריאותי של האברך הלכו והתדרדרו מיום אל יום. בצר להם פנו בני משפחתו לרבנו המהרש"א, סיפרו לו את כל המעשה מתחילתו ועד סופו, וביקשו בתחנונים מכבוד הרב שיעתיר בעדו תפילה לרפואה שלימה ולישועה דחופה.

על פי בקשתו של המהרש"א, האברך הובא לביתו והונח לישון בחדר הסמוך לחדר לימודו. כאשר נרדם האברך והתחיל לצעוק מרוב בהלה, מיד רץ המהרש"א לחדרו וקרא בתוקף לנשמתו של המומר: 'מה רצונך מהאברך הזה. הנח לו מיד. וכי יש לך פנאי להציק לאנשים?! הלא בודאי נידון אתה בכל יום בכל שבעת מדורי הגיהנם על רוע מעשיך, ומי אתה שתדרוש לזמן את האברך הזה לבית דין של מעלה?!'.

וכך השיב המומר למהרש"א: 'מנין לכבוד הרב שנידון אני בשבעת מדורי הגיהנם? דע לך כבוד הרב כי יושב אנכי בגן עדן העליון בין תלמידי חכמים גדולים ומופלגים, ויש לי דין של תלמיד חכם. ומכיוון שכן, כאשר אברך זה זלזל בי ופגע בכבודי, נחשב לו בשמים שביזה תלמיד חכם. לכן לא אסלח לו על כך עד שיבוא לבית דין של מעלה וידונו אותו על כך'.

'היתכן שרשע שכמוך יושב בגן עדן העליון בין תלמידי חכמים ויש לו דין של תלמיד חכם?! הלא כולנו יודעים מה היו מעשיך בעולם הזה?!', תמה המהרש"א.

'בוא ואספר לך כבוד הרב כיצד הגעתי למעלה זו – לפני הרבה שנים, ביום מן הימים, טיילתי לי על שפת הנהר, לפתע ראיתי אברך שנסחף בזרם הנהר וחייו נתונים בסכנה. מבלי לחשוב הרבה זינקתי לנהר על אף הסכנה הרבה שהייתה טמונה בכך, והצלחתי להציל את חייו. לאחר שהאברך התאושש והודה לי מעומק ליבו, שוחחנו זה עם זה, ונוכחתי לדעת כי עומד לפני אברך מיוחד במינו, תלמיד חכם מופלג, בעל אצילות נפש ומידות טהורות. לכן החלטתי לתמוך בו בסתר מידי חודש בחודשו בסכום גדול מאוד, וכך נהגתי עד יומי האחרון.

כשהגעתי לשמים, המתינו לי בבית דין של מעלה מאות מלאכי חבלה שחורים משחור, אשר קטרגו על העוונות הרבים שעשיתי במשך חיי הן בעניינים שבין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחברו. כמעט שכבר נגזר דיני לרדת לשאול תחתית, ופתאום הגיע מלאך לבן, גדול ועצום, ועצר את כל תהליך הדיון: 'מומר זה זכה להציל נפש מישראל, וממצווה זו אנכי נבראתי. והלא לימדונו חז"ל שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', טען המלאך. 'בנוסף לכך, הנפש שזכה מומר זה להציל היא נפש של אברך תלמיד חכם מופלג העמל בתורה יומם ולילה לשם שמים בלבד. והוא גם תמך בו תמיכה כלכלית מידי חודש בחודשו, ורק בזכות תמיכה זו יכל האברך לשבת על תלמודו במנוחת הנפש וללמוד את כל התורה כולה'.

בית הדין של מעלה עיינו בדברים והחליטו שמכיוון שבזכותי אברך זה זכה ללמוד תורה יומם ולילה במשך שנים רבות, לכן כל הלימוד שלו נזקף לזכותי, ובמקום שראוי אותו אברך להיות בגן עדן, שם ראוי להיות גם מקומי. משום כך זכיתי שהושיבו אותי במקום מכובד ביותר בגן עדן בין תלמידי חכמים מופלגים, ונוהגים בי כבוד של תלמיד חכם ממש. ממילא כשאברך זה זלזל בי ופגע בכבודי, נחשב לו בשמים שפגע בתלמיד חכם, וניתנה לי רשות לתבוע אותו לפני בית דין של מעלה'.

המהרש"א הזדעזע ממש לשמע דבריו של המומר. על אף גדולתו העצומה, לא שיער בדעתו עד כמה גדול ועצום כוחה של החזקת תלמידי חכמים. לא רק שיש בכוחה להציל את האדם מפני הדין הקשה של הגיהנם, אלא גם להעמידו בשמים בגן עדן העליון במדור המיוחד לתלמידי חכמים.

בחכמתו הרבה פנה המהרש"א למומר ואמר לו: 'דע לך יקירי. העוונות הרבים שעשית במשך חייך לא נמחקו כלל וכלל. מלאכי החבלה הרבים שנבראו מהם עודם ממתינים בבית דין של מעלה ומשתוקקים "לבלוע" אותך, אלא שמצות הצלת הנפש שקיימת עומדת בפניהם כחומה בצורה ולא מאפשרת להם לעשות זאת.

אולם, אם כעת תתעקש להמית את האברך הזה כדי להביאו לפני בית דין של מעלה, תתבטל מצות הצלת הנפש שקיימת, שהרי כעת הינך מאבד נפש. וכשתתבטל מצווה זו ממילא תיכף ומיד יקפצו עליך כל מלאכי החבלה שמצפים בכיליון עיניים להענישך ויעשו בך שמות. על כן שמע נא לעצתי ותניח לחייו של האברך הזה, ובזכות זה תוכל להמשיך ליהנות בגן עדן'.

דברי המהרש"א הפילו על המומר בהלה גדולה ואילצו אותו להתפייס ולהסכים "למחול על כבודו", ולהניח לאברך לחיות את חייו במנוחה. ואכן, מאותו הלילה ואילך לא הוסיף המומר להתראות בחלומו של האברך.

בהקשר זה של מעלת החזקת התורה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם:

בפרשתנו נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם" וכן נאמר בהמשך: "כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך". ולאחר כל זאת מוסיפה התורה ומזהירה: "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך".

בפסוקים אלו התורה הקדושה מצווה אותנו לשמח את בני שבט לוי, ולתת להם בקביעות את חוק המעשרות הראוי להם, וכן להשפיע להם במועדים השונים מהממון שה' נתן לנו, כדי שגם הם יוכלו לשמוח במועד באכילת בשר ודגים וכל מיני מטעמים. וזאת משום שבני שבט לוי נבחרו על ידי הקב"ה לעבוד בבית המקדש, ואין להם חלק ונחלה בארץ שיוכלו להתפרנס ממנו ככל ישראל, לכן על שאר הציבור מוטלת החובה לתמוך בהם ביד רחבה.

דבר זה היה נכון בעיקר בזמן שבית המקדש היה קיים ובני שבט לוי היו עובדים בו, אך בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים ובני שבט לוי מתפרנסים מיגיע כפיהם ככל אדם מישראל, מצווה וחובה זו ממשיכה להתקיים כלפי בני התורה היקרים, המוכנים להקדיש את כל חייהם ללימוד התורה הקדושה, אף שעל ידי כן מתפרנסים הם בדוחק גדול מאוד, וכל כוונתם לגרום נחת רוח לה' יתברך ולהמשיך חן, חסד, רחמים ושמירה מעולה על כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, והם בחינת "שבט לוי" של ימינו.

וכן כתב הרמב"ם בלשון קודשו:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חֵיל ה'… והוא ברוך הוא זוכה להם.

וממשיך הרמב"ם ואומר:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים. הרי דוד אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'

לפיכך כשהתורה מזהירה: "השמר לך פן תעזוב את הלוי", נכלל באזהרה זו איסור חמור להתעלם ממצוקתם של בני התורה היקרים אשר כל חייהם קודש לה'. ומוטלת חובה קדושה על כל אחד מעם ישראל להתגבר על יצר הקמצנות, לפתוח את ליבו ואת ידו ולהעניק לבני תורה חלק מכובד ממה שבירך אותו הקב"ה.

ומוסיף בעל הטורים שלאחר אזהרת התורה: "הישמר לך פן תעזוב את הלוי", ממשיכה התורה ואומרת: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך", וזאת כדי לרמוז לאדם שכאשר יזכה להשפיע מהממון שה' יתברך נתן לו לבני תורה, לא רק שדבר זה לא יגרום לו חוסר, אלא אדרבה, בזכות זה ה' יתברך ירחיב את גבולו ויזכה אותו לעושר גדול, בבחינת מה שאמר שלמה המלך בחכמתו: "מתן אדם ירחיב לו"

דבר זה מתאים למה שנאמר בהמשך פרשתנו: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", ופירשו חז"ל: עשׂר בשביל שתתעשׁר. הוי אומר שנתינת מעשר לצדקה היא סגולה בדוקה ומנוסה לזכות לעשירות גדולה. ומוסיפים על כך בעלי התוספות – שמי שלא מקפיד להפריש מעשר לצדקה, לא רק שמפסיד את סגולת העשירות, אלא גם את מה שכבר יש בידו עתיד הוא לאבד, ולא ישאר בידו אלא המעשר בלבד…

כדוגמא לכך מביאים בעלי התוספות מעשה בעשיר אחד שהייתה השדה שלו רגילה להוציא בכל שנה אלף כור של תבואה, והוא היה מקפיד להפריש מהם מאה כורים למעשר. העשיר שמר היטב על מנהגו להפריש מעשרות מהשדה במשך כל ימיו גם עד זקנה ושיבה, ובזכות זה שרתה ברכה גדולה בשדהו.

כשחלה העשיר מחמת זקנתו והרגיש כי קיצו קרב, קרא לבנו, שאמור לרשת את השדה, ואמר לו: 'דע לך בני יקירי, שדה זו שאני מוריש לך רגילה להוציא בכל שנה ושנה אלף כור בזכות שאני מקפיד להפריש מהתבואה מעשרות לצדקה באופן מדויק. מבקש אני ממך שתקפיד על כך מאוד כפי שנהגתי אני, ובזכות זה תראה גם אתה ברכה גדולה בשדה'.

לימים נפטר העשיר הזקן והשדה עברה בירושה לבנו. בשנה הראשונה הוציאה השדה לבן אלף כור תבואה כפי שהייתה רגילה להוציא בחיי אביו, וכפי שציוה עליו אביו, הפריש ממנה הבן מאה כורים למעשר. לאחר מכן חשב הבן לעצמו שזהו בזבוז גדול מאוד להפריש מהתבואה מאה כור, לכן החליט שמכאן ולהבא לא יפריש עוד כמות גדולה כזאת למעשר. למרבה הפלא, כשהגיע זמן קצירת התבואה בשנה הבאה, גילה הבן שלא הוציאה השדה אלא מאה כור בלבד, ממש כפי שיעור המעשר שהיה אמור להפריש ממנה לפי רצון אביו. נמצא שקמצנותו להפריש מעשר מתבואתו לצדקה גרמה לו לרדת מנכסיו ולהישאר אך ורק עם המעשר בידו.

עלינו לזכור כי בתוקף גלותנו אין לנו שיור אלא התורה הקדושה, ורק היא יכולה להגן עלינו מפני המים הזידונים המאיימים לשטוף אותנו. בזכות לימוד התורה הקדושה זוכים עם ישראל לשמירה מעולה מכל הגויים הסובבים אותנו וצמאים לדמנו, ה' יצילנו, כמובא במדרש:

"רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר: משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא. אמר לו: אבא, מתיירא אני בדרך מהליסטים, ובים מפני אפורטין. מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה. אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל: בני, עיסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה".

ומי שמכל סיבה שהיא אינו זוכה ללמוד תורה במשך כל היום, ובכל זאת רוצה להיות מחובר לתורה הקדושה תמיד ללא הפסקה, ושהתורה הקדושה תגן עליו ועל בני ביתו היקרים הגנה נפלאה מכל פגע – עצתו היא, כפי שנפסק בשולחן להלכה ולמעשה: "ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו לומד בעצמו".

כלומר: על ידי שיחזיק בממונו בני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ביום ובלילה, יחשב לו בשמים כאילו הוא בעצמו עוסק בתורה במשך כל אותו הזמן שבני התורה שהוא מחזיק בכספו עוסקים בה, ואותו לימוד של בני התורה שהוא מחזיק יגן עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה מפני כל פגע, בבחינת: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" "למחזיקים בה" "ותומכיה" דייקא.

וכבר הזכרנו כמה פעמים את דברי המדרש:"עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות (נותני צדקה) אצל בני תורה בגן עדן".

כלומר: בסמוך לחופות שיעשה הקב"ה לבני התורה בגן עדן כשכר על עסקם בתורה, הוא יעשה חופות גם לכל אותם יהודים יקרים שהחזיקו בכספם את אותם בני תורה, ובזכותם הם יכלו לשבת ולעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מדאגה. ולאותו מקום עצום בגן עדן שיזכו לו כל אלו שעמלו בתורה, יזכו גם כן אלו שהחזיקו את ידיהם.

מידת הענווה וההכנעה

פרשת צו

צדקה במקום תעניות

פרשת ויקרא - זכור

פנינים נפלאים על כוחו של מנהג 'זכר למחצית השקל'

פרשת מחצית השקל

סכנת הרגשת הסיפוק

פרשת פקודי

מבצע!
הגדה של פסח – כריכה רכה
35.00110.00
מבצע!
מגילת אסתר עם ביאורי הרב יורם
30.00100.00
מבצע!
זמירון – נועם השבת
15.00100.00
מבצע!
מארז USB שיעורי הרב ישראל שליט"א (3 ב-99)
99.00