תפריט
בכל ליל שבת לאחר התפילה היו נוהגים המתפללים לעבור על פניו של אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א, כדי להתברך מהרב בברכת "שבת שלום".
שבת אחת, בעוד שלכל אחד מהמתפללים האיר הרב פנים, אמר כמה מילים טובות ושלח אותו שמח ומלא חיות, הבחין אחד מתלמידי הרב שבהגיע תורו הרב "מעביר" אותו הלאה ללא אומר ודברים, ואינו מאיר לו פנים כלל.
מיד הבין האברך שהסיבה לכך היא המריבה שפרצה בינו לבין רעייתו ביום שישי. אותו אברך היה אז חדש בכולל ובעיר נתיבות, ובעוד הוא היה שמח ומאושר מהקרבה לרבנו, לאשתו היה המעבר קשה והיא לא הייתה שלמה עם הצעד.
בתקופה הראשונה למעבר, בכל פעם שעלה הנושא על הפרק – היו נוצרים בבית כל מיני ויכוחים ואי נעימויות, עד שביום שישי זה, העניין ממש "התפוצץ" ופרצה מריבה, וכך נכנסו בני הזוג לשבת.
יצא התלמיד מבית הכנסת והלך לביתו. סעודת ליל שבת עברה עליו בלי הרבה מצב רוח, והמריבה נותרה כפי שהייתה. בשבת בבוקר לאחר התפילה שוב עבר האברך דרך הרב, ושוב, בעוד שלכולם הרב מאיר פנים ואומר מילים טובות, לו– לא אמר הרב אף מילה, ופניו היו רציניות אף יותר מאשר בליל שבת. ושוב, מספר התלמיד, ידעתי והרגשתי בליבי שזה בגלל שעדיין אני מחזיק במריבה עם אשתי.
בשבת בצהרים ישבו הבעל והאישה ודיברו על כל המצב, וברוך ה' הדברים הסתדרו וחזר השלום לבית. ואמנם, לאחר תפילת מנחה של שבת עם הרב, כאשר עבר האברך דרך הרב, לחץ הרב את ידו בחמימות, האיר לו פנים וסימן בידו כאומר: 'סוף סוף…'
רבינו, שהיה איש של אהבת ישראל, מרחיב בספר 'אמרי נועם' על מעלת האחדות והשלום בכל תחום, בעסק ובבית:
בתחילת פרשתנו מסופר על יציאתו של יעקב אבינו מביתו שבבאר שבע והליכתו לחרן. משהגיע כבר לחרן אמר: "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותיי ואני לא התפללתי?!" ועל כן שב על עקבותיו וחזר לבית אל כדי להתפלל לה'.
מששקעה השמש ורצה יעקב אבינו לישון, כתיב: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", ובהמשך לכך נאמר: "וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה".
ומקשים רבותינו הקדושים בגמרא, שלכאורה ישנה סתירה בין שני הפסוקים הנזכרים, שהרי בפסוק הראשון נאמר: "ויקח מאבני המקום" – משמע שיעקב לקח כמה אבנים והניחם תחת ראשו, ואילו בפסוק שלאחר מכן נאמר: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" – משמע שיעקב הניח תחת ראשו אך ורק אבן אחת, וכיצד יתיישבו המקראות?
מבארים חז"ל שבאמת בלילה לקח יעקב כמה אבנים והניחם תחת ראשו, אלא שכל האבנים רבו ביניהן מי מהן תזכה שיעקב הצדיק יניח עליה את ראשו הקדוש. כדי להסיר את המחלוקת שביניהן עשאן הקב"ה אבן אחת גדולה, ונמצא שלבסוף הניח יעקב את ראשו על כולן כאחת.
נשאלת השאלה: אם כבר עשה הקב"ה כזה נס גדול ליעקב, להפוך את כל האבנים שתחת ראשו לאבן אחת גדולה, מדוע לא עשה הקב"ה נס כזה להפוך את כל האבנים לכרית נוחה, ואז גם היה ליעקב הצדיק יותר נעים ונוח?
אלא שבאה התורה הקדושה ללמדנו שממחלוקת לעולם לא יוכל לצאת דבר טוב באמת, ומכיוון שהאבנים עשו מחלוקת זו עם זו ורבו ביניהן, הגם שבסופו של דבר עשה בהן הקב"ה נס, בכל זאת לא היה זה נס מושלם, והן נהפכו רק לאבן אך לא לכרית טובה ונוחה.
ואף על פי שמחלוקתן של האבנים הייתה מחלוקת על דבר מצווה – על מי יניח הצדיק את ראשו – והרי היא בבחינת "מחלוקת שהיא לשם שמים", בכל זאת הקב"ה לא חיבב אותה, כיוון שעצם המחלוקת והמריבה שנואה אצל הקב"ה, ולכן יש להרחיק אותה גם כשנראה שמתכוונים בה לשם מצוה.
במקום שיש בו פירוד הלבבות אין סייעתא דשמיא בשום דבר, ולכן נקרא שמו "פירוד" – מלשון פירדה, ללמדך שכמו שפירדה אינה יכולה בשום אופן ללדת, כך גם מדבר שיש בו פירוד הלבבות לעולם לא יוכל להיוולד שום דבר טוב.
מובא במדרש שכך אמר יעקב אבינו לבניו קודם פטירתו:
"בני: מנעו עצמכם מן המחלוקת, שהיא חורבן בעולם. עיר שיש בה מחלוקת סופה להתפזר, בית הכנסת שיש בו מחלוקת סופו להשתומם, בית שיש בו מחלוקת סופו להחרב".
היינו כי ענין האחדות והאהבה בין בני הבית – בין איש לאשתו, בין ההורים לילדים ובן האחים עצמם – היא יסוד כל הבית, ובכך תלויה הצלחתם ופריחתם של בני הבית בכל התחומים. וכן במוסד כלשהו, בין אם מדובר במוסד רוחני כמו בית כנסת וישיבה וכיו"ב ובין אם מדובר במוסד גשמי כמו מפעלים ועסקים וכיו"ב, כפי גודל מידת האהבה והאחדות שתהיה בין בעלי המוסד ואנשיו כך תהיה גודל הברכה שה' יברך את המוסד, כיוון שברכת ה' וסיועו מצויים רק במקום שהאהבה והאחדות נמצאות בו.
