מעלת יום שבת קודש

במשך כל ימות השבוע היה הרב יורם אברג'ל זיע"א מוסר שיעורים, החל מהשיעור הקבוע בספר התניא, ומשם ואילך כפי המסלול שסללה לו השגחתו יתברך לאותו היום.

כל השיעורים היו בעלי משקל רוחני רב, האירו הלבבות, כיבסו הרצונות, והולידו חשק ורצון להיות רוחניים יותר.

אך, בוודאי, גולת הכותרת של השיעורים, היו השיעורים שנמסרו בשבת קודש. בשיעורים הללו חשו בעליל כיצד האור העצום הבוקע מהרב יורם, מטהר את השומעים.

מפני מה זכה הרב יורם שאורה העצום של השבת תאיר בו כל כך, אין אנו יודעים. אך לפי דבריו שיובאו בהמשך, הדבר תלוי בטיהור הלב משתי מדות: כעס ועצבות. ובאמת הרב יורם זכה לכך, הוא זכה לטהר את לבו בתכלית משתי מדות אלו. וכמו שהוא סיפר על עצמו. וכך הוא סיפר באחת מן ההזדמנויות:

הקב"ה ברא אותי כעסן. בקטנותי הייתי בקלות מגיע לכלל כעס. ואני, שכבר אז הבנתי את גודל הפגם שבכעס, הייתי בוכה לה' בדמעות שליש שירחם עלי.

וכך עברו עלי ימי קטנותי בעליות וירידות.

והנה, הגיע יום הבר מצוה שלי, היום בו מלאו לי 13 שנים. ואני עמדתי לפני הקב"ה ונדרתי שיותר לא אכעס! וזה עמד לי, ומאותה עת לא כעסתי יותר!…

ובהזדמנות אחרת סיפר כך:

באחד הימים ישבתי עם עצמי וחשבתי על כל המקרים בעולם המביאים את האדם לידי עצבות, ואז התברר לי, ששום סיבה מהם היא לא אמיתית! שום סיבה בעולם לא אמורה להביא ידי עצב!

ואכן כל מי שהכיר את הרב ידע שאור השמחה, אור האמונה, שבקע מלבו, האיר את פניו באור של שמחה.

ועתה נביא את דבריו כפי שהודפסו בספרו "אמרי נועם":

בפרשתנו נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם".

המילה "לדורותם" שבפסוק, כתובה בתורה בכתיב חסר – "לְדֹרֹתָם" – ועל כן ניתן גם לנקד אותה "לְדִּרָתָם" מלשון דִּירָה. לפי זה מבאר הזוהר הקדוש כך:

"מאי 'לדרתם'? זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא, ואתפני מתמן יצר הרע דאיהו חילול שבת… זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת – דאיהו ליבא, דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה".

ביאור דבריו: כדי לזכות לקדושת השבת, לא מספיק שאדם רק יזהר שלא לחלל את השבת בעשיית מלאכה האסורה בשבת וכיו"ב, אלא האדם צריך גם להכין דירה ראויה לשבת הקדושה בתוך שני בתי ליבו. דהיינו, לא רק בחלל הימני שבליבו שהוא מקום משכן הנפש האלקית, אלא גם בחלל השמאלי שבליבו שהוא מקום משכן הנפש הבהמית.

ואומר הזוהר, שכדי שהלב של האדם יוכל לשמש כדירה לקדושת השבת והיא תסכים לשרות בתוכו – על האדם להשתדל לפנות מליבו במיוחד שתי מידות רעות: מידת העצבות הבאה מהטחול, ומידת הכעס הבאה מהמרה, כיוון שלפי סודם של דברים שתי המידות הרעות הללו חשובות ממש כחילול השבת וגורמות לקדושת השבת להסתלק מהאדם. ונבאר זאת:

בנוגע למידת העצבות, כתב האור החיים הקדוש בפרשתנו על הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", וזו לשון קודשו:

"עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל, שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל… ועניין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם: מתנה טובה בבית גנזי, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת, כאומרם: ושבת שמה, כשם העולם שממנו היא, שנקרא עולם שכולו שבת. ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה. ולזה ציווה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול, המלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תיגעל הנשמה משבת בקרב איש. והוא מה שציווה ה' באומרו: 'ושמרו בני ישראל את השבת'. פירוש, נשמה הנקראת שבת".

מדבריו הקדושים אנו לומדים, שהנשמה היתירה הבאה לאדם בערב שבת – אשר היא היא בעצם קדושת השבת שבה עוסקים אנו – אינה מסוגלת לסבול את מידת העצבות והיא לא מוכנה בשום אופן לשכון בתוך ליבו של אדם שהוא עצוב, כיוון ששורשה של הנשמה היתירה הוא מהעולם העליון הנקרא "שבת" שבו יש רק שמחה ועונג, כמו שנאמר: "עוז וחדוה במקומו".

על כן, כל מי שרוצה לזכות שהשכינה תסכים לשכון בתוך ליבו – חייב לספק לה את מה שהיא רגילה לקבל במקום שממנו היא באה, דהיינו שמחה ועונג, ולהרחיק את העצבות בתכלית. וגם אם צצות לפניו הרבה סיבות בשבת קודש להיות עצוב, ידע נאמנה שזו עצת היצר הרע הרוצה לאבד ממנו את קדושת השבת, ולכן לא ייפול ברשתו, אלא יתגבר בכל כוחו על הנסיונות הללו ולא ייתן לשום סיבה בעולם לגרום לו להסיר מליבו את השמחה ביום שבת קודש.

בנוגע למידת הכעס, מבואר בהמשך דברי הזוהר הנ"ל, שכל מי שכועס בשבת נחשב כמבעיר אש ביום שבת, ועובר על מה שנאמר בתורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

לכן, כל מי שרוצה שקדושת השבת תסכים לשכון בתוך ליבו – מוכרח לסלק מליבו את מידת הכעס לפחות ביום שבת. וגם אם היצר הרע מערים על האדם קשיים רבים בדבר ומזמן לפניו בזמן סעודת שבת או בזמן התפילה בבית הכנסת וכיו"ב סיבות רבות לכעוס, בכל זאת יתגבר על כך בכל כוחו וישתדל להיות סבלן גדול ביותר ביום שבת הן עם ילדיו והן עם אשתו והן עם כל אדם בעולם, וישתדל להרחיק את המחלוקת ולרדוף את השלום ביום שבת, בבחינת "בקש שלום ורודפהו", כדי שלא יבוא חלילה לידי כעס ביום שבת ויפסיד לעצמו את קדושת השבת.

וכשאדם זוכה להכין דירה ראויה לשבת הקדושה ומארח את השבת בביתו ובתוך בתי ליבו בכבוד גדול ובשמחה ובעונג – גם השבת הקדושה משיבה לו טובה תחת טובה, ומשפיעה לו שפע של חיים ובריאות ופרנסה טובה וקדושה עליונה לכל ששת ימי החול. כמבואר בזוהר הק': "דההוא יומא (יום שבת) מתברכאן מיניה כל שיתא יומין".

חז"ל רמזו זאת באומרם: "חד בשבא ותרי ותלתא – בתר שבתא. ארבעה וחמשא ומעלי שבתא – קמי שבתא", היינו ששלושת הימים הראשונים של השבוע מקבלים את השפע שלהם מהשבת שעברה, ושלושת הימים האחרונים של השבוע מקבלים את השפע שלהם מהשבת הבאה, וכמו שייסד רה"ק ר' מסעוד אביחצירא זיע"א, אביו של הבבא סאלי זיע"א, בפיוט "מזמור שיר ליום השבת" שהתחבר על ידו ברוח הקודש: "סגולת שבת יקרה, משפעת בימים שישה, שלוש משבת שעברה, ומן הבאה שלושה".

לכן מנהגנו לקרוא בכל ערב שבת את ששת מזמורי התהלים של "לכו נרננה", כיוון שכל מזמור מששת מזמורים אלו מכוון כנגד אחד מששת ימי השבוע, ועל ידי קריאת כל מזמור מהם בזמן כניסת השבת מקשרים את השבת לאותו יום שכנגד אותו מזמור, ומשפיעים שפע גדול מהשבת לאותו יום מששת ימי החול.

מכל האמור עלינו ללמוד עד כמה יקרה וחשובה היא מצות שמירת השבת, ועל כן יש להיזהר בה ביותר.