הלימוד היום מוקדש לרפואת אמה בת פולינה

הלימוד היום מוקדש להצלחת שמעון מויאל בן עליה לאה -דוד

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת דמטה בוגלה בן חווה

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת אביבה בת לאה

הלימוד היום מוקדש לרפואת תהל בן אדוה

הלימוד היום מוקדש להצלחת חן בת רבקה

הלימוד היום מוקדש להצלחת יוחאי שלי בן עמוס רפאל

מעלת מצות כיבוד אב ואם

פרשת יתרו

לפני שנים רבות הגיע מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א לנתיבות ואף מסר בה שיעור. בסיום השיעור שאל את הקהל: האם יש פה מישהו שיכול להכניס אותי לבבא סאלי?
השיבו לו שכן, והצביעו על מורנו רבי יורם אברג'ל, שהיה אז אברך צעיר.

רבי יורם נסע עם הרב עובדיה במכונית לביתו של הבבא סאלי. בדרך שאל אותו הרב עובדיה לשמו, ורבנו השיב: יורם מיכאל.
אמר לו הרב עובדיה: מתאים לקרות לך 'יהורם'.
הרב הקשיב ולא ענה. משהגיעו לביתו של הבבא סאלי, שני הצדיקים שמחו שמחה גדולה בהיפגשם ורבנו הלך לדרכו.

ברבות השנים כשסיפר הרב את הסיפור, שאלו אותו בניו בתמיהה: אז למה לא שינית את השם?
השיב הרב בפשטות: כי אבא שלי לא קרא לי כך!

לא ניתן לתאר במילים את הכבוד העצום שהיה רבינו רוחש לאביו רבי חנניה ע"ה. במשך כל השנים היה רבי חנניה ע"ה נוכח בשיעורו הקבוע של רבינו בכל בוקר לאחר תפילת שחרית ויושב מולו, ורבינו היה יושב לפניו בהכנעה מוחלטת ומכבד אותו במלוא הדרת הכבוד, ובכל פעם שהיה רבי חנניה מעיר דבר מה תוך כדי מהלך השיעור, מיד היה רבנו אומר לפני כל הציבור: 'אבא היקר אומר כך וכך…'

בתקופה האחרונה לחייו של רבי חנניה ע"ה, כשהייתה בריאותו רופפת עד מאוד והוא היה נתון תחת השגחה רפואית צמודה בבית אבות, הקפיד רבנו לבוא בכל יום לבקרו על אף עיסוקיו הרבים והעול הכבד שרבץ עליו.

הוא היה סועד אותו במסירות ובנאמנות, ולא זז משם עד שאביו בעצמו היה פוקד עליו ללכת להמשיך להרביץ תורה בעם ישראל. ואם נבצר מרבנו להגיע לבקר את אביו במשך היום, היה מגיע אליו בשעת לילה מאוחרת לאחר השיעורים הקבועים שמסר ברחבי הארץ, ויושב לידו במשך כל הלילה, ומגיע ישר משם לתפילת שחרית בהנץ החמה בבית מדרשו בנתיבות.

מצווה יקרה זו של כיבוד הורים נאמרה בפרשתנו, כפי שמדגיש רבנו ב"אמרי נועם":

במעמד הר סיני זכו עם ישראל לקבל את עשרת הדברות, ובהמשך גם נכתבו עשרת הדברות על שני לוחות הברית – חמש על הלוח האחד וחמש על הלוח השני.

כתב הרמב"ן בלשון קודשו: "והנה עשרת הדברות חמישה בכבוד הבורא וחמישה לטובת האדם… והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש".

וכדברי הרמב"ן שחמשת הדברות הראשונות מדברות בכבוד הבורא וחמשת הדברות השניות בטובת האדם כתב גם ה"כלי יקר", והוסיף: "כי מטעם זה נאמר בכולם 'ה' אלקיך', ולא הזכיר השם בכל חמשת הדברות האחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחברו".

לפי זה מתעוררת שאלה: הרי הדברה האחרונה מבין חמשת הדברות הראשונות – "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" בפשטות מדברת בכבוד האדם, והיא בכלל המצוות שבין אדם לחברו, ומדוע אם כן החשיבוה לאחת מן הדברות העוסקות בכבוד המקום?

כדי לבאר זאת נקדים את דברי הגמרא: "שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".

במקום אחר הרחיבו חז"ל דבריהם יותר בביאור שותפות זו שבין הבורא לאב והאם ביצירת הילד: מחלק האב נוצר בילד הלובן שממנו מתפתחים בגופו חמשה דברים: העצמות, הגידים, הציפורניים, המוח והלובן שבעין. מחלק האם נוצר בילד האודם שממנו מתפתחים בגופו חמשה דברים: העור, הבשר, הדם, השערות והשחור שבעין. וכנגד כל עשרת הדברים שנותנים האב והאם גם יחד בילד, נותן בו הקב"ה עשרה דברים: רוח, נשמה, אור הפנים, ראיית העין, שמיעת האוזן, דבור פה, הלוך רגלים, דעת, בינה והשכל.

לפי זה מיישב הרמב"ן את השאלה הנזכרת, מדוע החשיבו את מצות כיבוד אב ואם לאחת מן המצוות העוסקות בכבוד המקום?

היינו, כי מכיוון שהאב והאם שותפים עם הקב"ה ביצירת האדם, על כן מצד כבודו של הקב"ה חלה עלינו החובה לכבד גם את שותפיו ביצירתנו, וחיוב כיבוד ההורים נמשך מתוך החיוב לכבד את הקב"ה, ובלשונו הקדושה של הרמב"ן: "כי 'כבד את אביך' – כבוד האל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה". לכן נחשבת גם דברה זאת לאחת מן הדברות העוסקות בכבוד המקום.

מכיוון שישנה שותפות של ממש בין ההורים לבין הקב"ה ביצירת הולד, על כן כבודם ומוראם שקול ממש לכבודו ומוראו של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל: "נאמר 'כבד את אביך ואת אמך'  ונאמר 'כבד את ה' מהונך', השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד', השווה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום".

ביאור נוסף לשאלה הנזכרת יש לומר על פי דברי חז"ל: "מאי דכתיב: 'יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך', 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא 'אמרי פיך'. בשעה שאמר הקב"ה 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך' חזרו והודו למאמרות הראשונות".

כלומר: בכך שציווה הקב"ה לכבד את האב והאם, התייקר והתרומם כבודו של הקב"ה ותורתו הקדושה ומצוותיו הנעימות. לכן נכללה דברה זו בדברות העוסקות בכבודו של הקב"ה, כיוון שבכך שאדם מכבד כראוי את הוריו ומשתדל להפיק את רצונם ולגרום להם נחת רוח, הוא גורם שיתרומם כבודו של הקב"ה, ויתקדש שמו בפי כל חי, ונוגעת מצווה זו בכבוד הקב"ה ממש.

והנה, מבואר בספרים הקדושים כי בין כל שתי בחינות ומדרגות שברא הקב"ה, ישנה בחינה ומדרגה ממוצעת ביניהן הנכללת משתיהן.

ועל דרך משל, בין בחינת הצומח לבחינת החי ברא הקב"ה את "אדני השדה", שהיא חיה הגדלה בשדה ומחוברת לאדמה בכמין חבל גדול ומשם יונקת את חיותה, והרי היא ממוצעת בין בחינת הצומח לבחינת החי ונכללת משתיהן. וכן בין בחינת החי לבחינת המדבר ברא הקב"ה את הקוף שמצד אחד הוא בעל חי לכל דבר, ומאידך הוא דומה מאוד בצורתו ואף בהתנהגותו לאדם.

כן גם בעניין עשרת הדברות: הדברה "כבד את אביך ואת אמך" ממוצעת בין הדברות הראשונות העוסקות בכבוד המקום, לבין הדברות האחרונות העוסקות בכבוד האדם, כיוון שנכללת היא משניהם, שהרי בפשטותה היא מצווה שבין אדם לזולת, ובפנימיותה היא מצווה שבין אדם למקום כמבואר. ולכן נכתבה דברה זו בתחתיתו של הלוח האחד באופן שהיא יכולה לשמש גם כפתיחה ללוח השני, כיוון שהיא הממוצעת ביניהם.

והרמז שבזה הוא, שמצוות כיבוד אב ואם היא המקשרת בין האדם לקונו, וככל שהאדם מוסיף לדקדק בקיום מצווה זו, ומשתדל ביותר לכבד את הוריו ולהפיק את רצונם ולהסב להם מלא חופניים של שמחה ונחת, כן מתחבב הוא על הקב"ה ועושה נחת רוח לפניו.

ואם האדם מקל ח"ו בכבוד הוריו ומתעלם מבקשותיהם וכו', בוודאי שאין להקב"ה שום שמחה ממנו, ואפילו את מצוותיו ומעשיו הטובים יטרפו בפניו בבושה וכלימה. והטעם לכך הוא, כמו שכתב האריז"ל: "כי אין לך אדם שאין לו נשמה מלובשת בלבוש נפש דעצמוּת אביו ואמו, וכל המצוות שהוא עושה, הוא הכל על ידי אותו הלבוש שירש מאביו ואמו, ולבוש זה מסייעו לעשות מצוות… ואפילו השפע שנותנין לו מן השמים הוא על ידי הלבוש הזה, וזהו ענין שותפות האדם ואשתו בבניהם".

זאת אומרת, שכל מה שזכה האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות זהו בזכות הוריו שיצרו את גופו ולבושי נפשו, שהרי בלא גוף זה הוא לא היה יכול כלל לקיים מצוות. לכן גם אם מדרגתם הרוחנית של הוריו של האדם היא שפלה ביותר, ואילו מדרגתו נעלית משלהם לאין ערוך, בכל זאת הוא חייב להכיר להם טובה עד סוף ימיו, שהרי רק בזכותם התאפשר לו להשיג כל מה שהשיג. ואם ח"ו הוא נוהג כלפיהם בכפיות טובה, אין כל ערך למצוותיו ומעשיו הטובים.

ומכאן תוכחת מגולה לכל אותם חכמים בעיניהם המורים לתלמידיהם לנתק כל קשר עם הוריהם כאשר הם לא שומרים תורה ומצוות וכיו"ב. הוראות מסוג זה מכעיסות ביותר את הקב"ה וגורמות לו צער, כי מעשה זה הוא פשע נוראי וכפיות טובה שאין כדוגמתה, ונוסף על כל זאת גם גורם לחילול ה' שאין כדוגמתו.

אלא הדרך הראויה היא שכל זמן שהוריו של האדם חיים יכבד אותם כבוד גדול ללא כל התייחסות למצבם הרוחני, וישתדל בכל עת לעשות את רצונם עד כמה שניתן, וידאג לכל מחסורם.

ותמיד ישים האדם על ליבו שעד סוף ימיו הוא חייב להם טובה נצחית על כך שהם הביאוהו לעולם וזכה לעבוד את הקב"ה, ובכך גם יזכה לקדש את שמו של הקב"ה בפי הבריות, ויאמרו כולם: "אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו".

וידע כל אדם נאמנה שבזכות שיכבד את הוריו, וימלא את כל משאלותיהם, וישמח אותם שמחה גדולה, יחולו עליו ברכות מרובות מן השמים ויהיו כל מעשיו מוצלחים ביותר, כיוון שאותן הברכות שהוריו מברכים אותו על כך שהוא גורם להם קורת רוח פועלות פעולות עצומות בשמים לפעמים אפילו יותר מברכותיהם של צדיקים גדולים. ונוסף על כך גם יהיה מובטח לו שילדיו לא יסורו מדרך ה' ולא יפרקו עול לעולם ח"ו, וגם הם יכבדוהו ויסבו לו רוב נחת כפי שנהג הוא בהוריו.

נסיים את העניין במעשה נחמד על אדם אחד שהיה לו אב זקן וחולה, על כן הביאו לביתו המפואר וסידר בעבורו חדר נאה ומרווח. אשתו לא חיבבה כלל את הוריו של בעלה, ולכן הביעה בכל עת התנגדות חריפה לכך שאביו הזקן שוהה בביתם ומפריע את מנוחתה. בסופו של דבר הגיע אותו אדם עם אשתו לפשרה שיניח את אביו הזקן במרתף הקר והחשוך שהיה בביתם. האיש הוריד את אביו למרתף בכאב לב, פרס שם שטיח רחב ידיים, הניח עליו את אביו החולה, ביקש את סליחתו על כך, והלך לו.

מאוחר יותר שב ילדם הצעיר ממקום לימודיו. כהרגלו רץ לחדרו של סבו הזקן, שאותו כל כך אהב, כדי לבקרו, אך לצערו לא מצא אותו שם. הוא שאל את הוריו בפליאה היכן נמצא סבא היקר, והם הסבירו לו בהסברים שונים ומשונים כי "לטובתו" של סבא הורידו אותו למרתף.

מיד ירד הילד למרתף ומצא שם את סבו כשהוא רועד מקור ומשתעל שיעול נוראי. ליבו של הנכד נקרע מכאב על צערו של סבו, וכעס מאוד על הוריו על אשר עוללו לסבא. ממחשבה למעשה הביא הילד מספריים וגזר חלק נכבד מהשטיח שעליו היה הסבא שוכב. סבו לא הבין מה הוא עושה, והתחנן על נפשו: 'אנא, הנח לי לפחות את השטיח שנתנו לי, כי זה כל מה שיש לי בעולמי'. והנכד השיב לו: 'אל תדאג סבא, אני עושה זאת רק לטובתך'.

הילד לקח את חתיכת השטיח שגזר, והעלה אותה לחדרו. מאוחר יותר כשנכנסה אימו לסדר את חדרו ראתה לפתע את חתיכת השטיח שגזר בנה. היא קראה לבעלה, ומשראה זאת, קרא בכעס לבנו ונזף בו: 'וכי כך עושים לסבא?!'. או אז השיב להם בנם בחכמתו: 'ראיתי שהורדתם את סבא למרתף ופרסתם שטיח תחתיו. לכן החלטתי גם אני לנהוג כמותכם ולשמור לעצמי חלק מהשטיח כדי שגם כשאתם תהיו זקנים, אניח אתכם במרתף הקר שיהיה בביתי ואת חתיכת שטיח זו אפרוס תחתיכם'.

דבריו של הבן החכם נכנסו בליבם כמו חץ. המסר שבהם היה חד וברור. מיד הם מיהרו להעלות שוב את הסבא הזקן אל ביתם ולהכניסו לחדר החם והנעים שהיה בו בתחילה.

מידת הענווה וההכנעה

פרשת צו

צדקה במקום תעניות

פרשת ויקרא - זכור

פנינים נפלאים על כוחו של מנהג 'זכר למחצית השקל'

פרשת מחצית השקל

סכנת הרגשת הסיפוק

פרשת פקודי

מבצע!
הגדה של פסח – כריכה רכה
35.00110.00
מבצע!
מגילת אסתר עם ביאורי הרב יורם
30.00100.00
מבצע!
זמירון – נועם השבת
15.00100.00
מבצע!
מארז USB שיעורי הרב ישראל שליט"א (3 ב-99)
99.00