תפריט
כך סיפר אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א: באחת הפעמים שהוכרחתי לצאת לחו"ל לשם החזקת המוסדות, הגעתי לאחת הקהילות היהודיות הגדולות והמפורסמות, והתקבלתי אצל רב הקהילה הגאון הצדיק הרב ציון לוי זצ"ל.
מלבד גדלותו התורנית העצומה, הוא שילב חכמת חיים נדירה יחד עם נשמה גדולה וטהורה. מצד אחד הוא ניהל את עדתו בתקיפות ונחישות, ולא חת מפני איש. ומאידך גיסא הנהגתו הייתה באהבה רבה ובחמלה גדולה. אין פלא שגם העשירים והנכבדים ביותר שבקהילה היו סרים למשמעתו ללא עוררין, ביודעם שרבם מקדיש את כל חייו אך ורק לטובתם הגשמית והרוחנית.
בעת ביקורי אצל הרב זצ"ל הייתי נוכח במעמד נשגב, בו הרב בחכמתו וברגישותו הרבה דאג שקהילתו תקיים בהידור רב את מצות: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו". וכך היה המעשה:
באותה תקופה אחד מהעשירים הגדולים שבקהילה עשה כמה מהלכים שגויים בעסקיו, ולא די שהוא איבד את כל נכסיו, אלא שהוא נעשה לבעל חוב בסכומי עתק.
עשיר זה היה אחד מעשרת העשירים הגדולים ביותר שבקהילתו של הרב זצ"ל, והיה מקורב אליו ביותר, ושותף גדול במעשי צדקה וחסד שנעשו על פי הוראותיו של הרב. משום כך, הרב ראה חובה קדושה לסייע בידו לקום מנפילתו כמה שיותר מהר, לפני שיהיה מאוחר…
לשם כך כינס הרב במשרדו ל"כינוס חירום" את העשירים הגדולים ביותר שבקהילתו, ודרש מכל אחד מהם לתת לאותו פושט רגל הלוואה מכובדת, כדי שיוכל לשקם את עצמו.
מאחד דרש הרב לתת עשרה מליון דולר, מאחד שבעה מליון דולר, מאחד חמשה מליון דולר וכו' – כל עשיר והיכולת שבידו, כפי מה שהרב הכיר היטב עד היכן מגעת ידו של כל אחד ואחד.
ובנוסף לכך, הרב אסר עליהם בכל תוקף לדרוש בעצמם את החזר החוב, והורה להם להמתין עד שהוא יחזיר להם, ופשיטא שלא לדרוש רביות ח"ו. כאמור, הם היו סרים למרותו של הרב, וכולם עשו כמצוותו מתוך יראת כבוד, איש איש בתורו הוציא את פנקסי הצ'קים ומיהר לכתוב את הסכום שהרב הורה לו, וכך אסף הרב סכום עצום עבור אותו עשיר.
לאחר מכן זימן הרב זצ"ל למשרדו את אותו עשיר והפקיד בידו את הצ'קים השמנים, והורה לו להשקיע אותם במקום נכון… כעבור חמישה חודשים חזר האיש לעושרו כבראשונה, ואף הכפיל את עצמו, ואז קרא הרב לכל העשירים בעלי ההלוואות והחזיר להם את הלוואותיהם.
זוהי אפוא מצות התורה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו – והחזקת בו", כלומר, תמהר להחזיק בו כאשר עודנו רק מט ליפול וטרם נפל לגמרי, כי לאחר שחלילה ייפול לגמרי, יהיה קשה ביותר להרימו.
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם:
בפרשתנו התורה הקדושה מצווה אותנו: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו וגו' וחי אחיך עמך".
כלומר, אם נודע לך על מי מישראל שמצבו הכלכלי הולך ויורד לשפל המדרגה, עד כי מטה ידו מלכלכל את בני ביתו לחם לפי הטף – אל תתמהמה מלעזור לו, חלילה לך מלהמתין עד שייפול ממש, אלא מהר להחזיק בו כשעודנו רק נוטה ליפול ותסייע בידו מהונך, ובכך תקימהו ותחייה אותו ואת בני ביתו.
וזה לשון רש"י הקדוש: "והחזקת בו" – אל תניחהו שירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור – אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ – חמשה אין מעמידין אותו.
מצווה זו מתקיימת הן כאשר אתה נותן לנצרך כסף בתורת צדקה ומתנה, והן כאשר אתה נותן לו כסף בתורת הלוואה או מסייע בידו למצוא עבודה שיוכל להתפרנס ממנה בכבוד, כמו שכתב בספר מצוות גדול: ומצות הלוואה היא העליונה מן הכל, ועליה נאמר: "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", כלומר, תלווהו או תמציא לו מלאכה שירוויח בה טרם שייפול מכל וכל ויצטרך לבריות.
וכן מובא בגמרא: המלווה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני". וכן אמרו חז"ל: אם ראית פני חברך שנתדלדל ומטה ידו, אל תחזירהו ריקם, שנאמר: "שומר מצווה לא ידע דבר רע". ואם הלווית לו מאומה בשעת דחקו – יתקיים עליך "אז תקרא וה' יענה".
ולשם כך עיניו של האדם תמיד צריכות להיות פקוחות על בני משפחתו, רעיו ומכריו, שמא אחד מהם בא לידי מידה זו אשר היא גלגל החוזר בעולם, ואם כן הדבר, עליו למהר לעשות כל אשר ביכולתו להחזיק בו לבל יימוט לגמרי ח"ו.
ומה מתוקה לשונו הטהורה של רבנו משה קורדובירו זיע"א בספרו הקדוש תומר דבורה:
עיניו לא יסתכל בהן בשום דבר מגונה, אמנם תהיינה תמיד פקוחות להשגיח ולרחם על האומללים כפי כוחו, וכשיראה בצרת עני לא יעצום עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כוחו, ויעורר רחמים עליו בפני שמים ובפני הבריות.
וכל מי שעיניו תמיד פקוחות לרחם על העניים והמסכנים, ונותן להם צדקה ביד רחבה, מתברך בברכות עצומות מן השמים, כמו שנאמר: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח. והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני… וזרח בחושך אורך ואפילתך כצהרים. ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ. והיית כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובנו ממך חורבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת".
הגמרא מספרת שפעם רב יוסף בנו של רבי יהושע חלה ונפח את נשמתו, ולאחר מכן שוב חזר לחיים. ושאלו אביו מה ראה בעולם העליון? והשיב: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. כלומר, אלו שכאן למטה בעולם הזה היו מאוד חשובים – למעלה הם מאוד פשוטים, ואלו שלמטה היו מאוד פשוטים – למעלה הם מאוד חשובים.
ומובא ב'תשובות הגאונים' בשם רב האי גאון, שהעולם הפוך שראה רב יוסף, היינו שראה שבשמים רב יהודה נחשב לרבו של שמואל, אף על פי שבהיותם חיים בעולם הזה שמואל היה רבו של רב יהודה.
והסיבה למהפך הזה נעוצה במה שמסופר במקום אחר בגמרא, שפעם אחת רב יהודה ישב לפני שמואל רבו בבית הדין, ובאה אשה מסכנה וצווחה לפני שמואל על איזה דין שהיה לה, ושמואל לא התייחס אליה. והוכיחו רב יהודה על כך שהוא אוטם אוזנו משמוע צעקתה, שהרי נאמר: "אוטם אוזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יֵעָנֶה".
ובגלל שליבו של רב יהודה כאב על אותה אשה אומללה, ולא העלים את עיניו ממנה, ולא אטם את אוזנו משמוע זעקתה, ואף הוכיח את רבו על כך שהתעלם ממנה, לכן זכה שלמעלה בשמים מדרגתו הייתה הרבה יותר גבוהה מזו של רבו. ומכך נמצינו למדים, שכל מי שעיניו תמיד פקוחות לרחם על העניים, מעלתו בשמים גדולה ונשגבה עד למאוד.
