תפריט
בכל הזדמנות שהזכיר מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א בשיעוריו את מרן פאר דורנו ותפארתנו רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, גם אם היה זה רק בדרך אגב, מיד הוסיף לדבר בשבחו ומעלתו במשך דקות ארוכות. במיוחד חדרו אל הלב דבריו האחרונים של רבנו, שהיו לצוואתו, כשחתם את שיחתו האחרונה בסיפורים ודברי שבח על מרן.כה רבה הייתה עוצמת הקשר הנפשי שהיה לרבנו עם מרן וגודל ההערכה שרחש לו.
בכל פעם שבאו לבקש מרבנו שיאות להחזיק כולל כלשהו ברחבי הארץ, התנה את הסכמתו בכך שיתחייבו להציב בפתח הכולל שלט שבו ייכתב באותיות גדולות ומאירות עיניים שכולל זה הוא בנשיאות מרן שר התורה רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.
רבנו אף העיד על עצמו: "כמה וכמה פעמים שבאו לפני מחברי ספרים שונים כדי לבקש שאכתוב להם הסכמה על ספרם, והודעתי להם שיוכלו לקבל ממני הסכמה רק כאשר יראו לי שקיבלו הסכמה ממרן." ולא פעם כתב רבנו בצירוף לחתימתו הקדושה: 'עבד נרצע למרן'.
מעלת מידת הביטול שכה בולטת בהנהגתו הענוותנית של רבנו, נלמדת בפרשתנו לעומקה, כפי שמביא רבנו בשיחותיו ב"אמרי נועם":
אמרו חז"ל שתשעה אנשים זכו לעלות עוד בחייהם לגן עדן ולא עברו את צער הפטירה, ואחד מהם הוא אליעזר עבד אברהם. וצריכים אנו להבין: מפני מה זכה לכך אליעזר?
בפרשתנו התורה מספרת שאברהם אבינו ממנה את עבדו נאמן ביתו, אליעזר, ללכת לבית משפחתו שבחרן ולהביא אישה ליצחק בנו כאשר הגיע אליעזר לביתה של רבקה, יצא לקראתו לבן אחיה של רבקה, ואמר לו: "בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית". מיד כשנכנס אליעזר לביתם, בפתח דבריו הכריז והודיע לכל: "עבד אברהם אנכי".
וביאור הדבר:
חז"ל במדרש אומרים שקלסתר פניו של אליעזר היה דומה מאוד לקלסתר פניו של אברהם אדונו, וכשראה לבן את אליעזר – חשב לתומו שזהו אברהם אבינו בעצמו. לכן יצא לקראתו בהתרגשות ואמר לו: "בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ", ואף הוסיף: "ואנכי פניתי הבית", ומפרש רש"י שלבן פינה את הבית מעבודת אלילים, כיוון שידע שאברהם אבינו הינו ראש הלוחמים בדורו בעבודת האלילים, וגדול המפרסמים את האמונה הצרופה בבורא העולם.
כשראה אליעזר את כל ההתרגשות וההכנה לקראת בואו, הבין שהם טועים לחשוב שהוא אברהם אבינו, ולכן מיד בפתח דבריו הודיע והכריז שאין הוא אברהם עצמו אלא רק עבדו של אברהם, ותו לא.
ומבאר הגה"ק ראש הישיבה ר' חיים שמואלביץ זצ"ל בספרו הבהיר "שיחות מוסר", שאף על פי שגם אם לא היה אליעזר מקדים הקדמה זו בפתח דבריו – הרי מהמשך סיפורו הם כבר היו מבינים שהוא עבד אברהם ולא אברהם בעצמו, אולם אליעזר לא היה מוכן ליהנות מאותו כבוד מדומה ולגנוב את דעתם של הבריות אפילו לרגע אחד בלבד, לכן בראש ובראשונה מיהר להודיע שרחוק הוא מלהיות אברהם אבינו בעצמו, ואינו אלא עבדו של אברהם, ואין לו משל עצמו כלום.
מכך נוכל ללמוד על המידה הנפלאה שהייתה לו לאליעזר עבד אברהם, שהיה זהיר ביותר שלא לגנוב את דעתם של הבריות ולהנות מכבוד מדומה, אלא תמיד היה זוכר שאין לו משל עצמו כלום ואינו אלא עבד נרצע ואין ואפס ממש, וכל הכבוד והגדולה שייכים אך ורק לאדונו אברהם.
אלא שלא רק בכך נמדדת גדולתו של אליעזר. כבר ממה שמסופר בפרשתנו על הרגע הראשון שמינה אותו אברהם אבינו לאותה שליחות, נוכל ללמוד על מידת הביטול והענווה שהיו בו.
וביאור הדבר:
מבואר בדברי חז"ל שלאליעזר הייתה בת יקרה וצנועה, וגדל חשקו לזכות להשיא את בתו ליצחק אבינו, בנו היקר והקדוש של מורו ורבו אברהם אבינו. כשהחל אברהם לדבר איתו על רצונו לשלוח אותו למצוא אישה ליצחק בנו, "העז" אליעזר להשמיע באוזני רבו את תשוקת ליבו לזכות להשיא ליצחק את בתו. השיב לו על כך אברהם שמכיוון שהוא (אליעזר) ובתו הם בכלל "ארור", ואילו הוא (אברהם אבינו) ויצחק בנו הם בכלל "ברוך", ואין ארור ראוי להדבק במי שהוא ברוך.
והכוונה בזה, כפי שמסופר בפרשת נח: לאחר שיצא נח מן התיבה נטע כרם, ולאחר מכן שתה מן היין שנוצר ממנו והשתכר. מתוך שכרותו שכב באוהלו כשגופו גלוי ללא צניעות, וראה זאת חם בנו ונהג בו שלא בצניעות. כשהתפכח נח מיינו ונודע לו את אשר עשה לו חם בנו, קילל אותו שבנו הרביעי יהיה ארור, כמו שנאמר: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". לאחר מכן הוסיף ברכה לשם בנו, ואמר: "ברוך ה' אלוקי שם ויהי כנען עבד למו". לכן אליעזר ובתו, שהיו מזרעו של כנען, היו בכלל "ארור כנען", ואילו אברהם אבינו ויצחק בנו, שהיו מזרעו של שם, היו בכלל "ברוך ה' אלוקי שם".
כל מי שקורא דברים אלו בוודאי משתומם בליבו: הלא אליעזר שימש את אברהם אבינו במשך שנים רבות בנאמנות ובמסירות שאין כדוגמתן. בנוסף לכך, אליעזר מצד עצמו לא היה אדם פשוט כלל, כפי שאומרים חז"ל שאליעזר היה תלמיד חכם מופלג ויושב בישיבה, ומושל (בקי) בכל תורת רבו, ודולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים, ואף מושל ביצרו ממש כמו אברהם, ואף לא מצא אברהם אבינו שליח ראוי והגון יותר מאשר אליעזר לשליחות יקרה וחשובה זו.
אם כן, אין לך עלבון גדול שכזה, לשמוע דווקא בעת הזאת שהוא ומשפחתו "ארורים" ואינם ראויים כלל לדבוק באברהם וזרעו שהם "ברוכים" אולם אליעזר לא השיב כלל לדבריו הקשים של רבו, משום שהייתה לו מידת כניעה גדולה מאוד בפני רבו, והיה מוכן לקבל ממנו כל עלבון שבעולם באהבה ובשמחה.
בחינת כניעה זו שגילה אליעזר בליבו בשעה זו, היא היא התיקון והרפואה לבחינת הארור שבו, כפי שמבאר הגה"ק ה"שפת אמת", וזו לשון קודשו:
"והנה אליעזר היה כנען, ונאמר 'ארור כנען עבד עבדים יהיה'. ובוודאי נח נתן לו בזה עצה איך שיצא מכלל הארור – על ידי זאת העבדות. כי ראה והבין שאינו יכול להיות בפני עצמו, כי הארור דבוק בו, ונתן לו עצה להיות עבד. ועל ידי שהוא עבד למי שהוא בברכה יוכל לתקן נפשו, ואליעזר השכיל זאת".
כלומר, לפי דברי ה"שפת אמת", הפסוק: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" אין כולו קללה, אלא חציו הראשון הוא קללה, וחציו השני הוא התקנה והרפואה לאותה קללה. והיינו שעל ידי שכנען יכניע את עצמו (כנרמז בשמו "כנען") ויהיה עבד נאמן למי שהוא ברוך, על ידי זה יצא מכלל ארור וידבק בבחינת הברכה. ואליעזר שהיה נבון ומשכיל (בבחינת "עבד משכיל") זכה להבין זאת, ולכן הכניע את עצמו לפני אברהם אבינו שאין ברוך כמותו, וקיבל ממנו באהבה כל עלבון שבעולם, כדי שעל ידי כן יצא מכלל ארור וידבק בבחינת הברכה.
ואכן, לאחר שקיבל אליעזר את העלבון באהבה והכניע את עצמו בפני אברהם אבינו, זכה לצאת מכלל "ארור" ולבוא לכלל "ברוך". כך נרמז כאשר הגיע אליעזר לביתה של רבקה יצא לבן לקראתו ואמר לו: "בוא ברוך ה'", וכפי שמבואר בזוהר הקדוש שלבן לא אמר זאת מעצמו, אלא בא מלאך משמים ושם זאת בפיו כדי לבשר לאליעזר שכעת זכה לבוא לבחינת "ברוך".
כעת לאחר הקדמה ארוכה זו, יובן מדוע זכה אליעזר לעלות עוד בחייו לגן עדן, כי כשראה הקב"ה את כל העלבונות הקשים שמקבל אליעזר באהבה ובהכנעה ולא מגיב מאומה, אמר: מכיוון שצדיק זה קיבל באהבה את כל העלבונות של רבו הקשים ממוות פי כמה וכמה, אשלם לו שכר על כך שלא יצטרך לטעום שוב את טעם המוות, אלא יעלה עוד בחייו לגן עדן. לכן ממעשה זה ואילך אליעזר עבד אברהם כבר לא מוזכר בתורה, כיוון שמיד לאחר אותו מעשה הקב"ה העלה אותו כמות שהוא חי הישר לגן עדן.
בדומה למידת כניעה שהייתה באליעזר כלפי אברהם אדונו, הייתה גם ביהושע כלפי משה רבנו ע"ה, כפי שנאמר עליו: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל", כלומר שהיה משמש את משה רבנו בנאמנות ובמסירות רבה בימים ובלילות ולא נח לרגע.
לכן כשביקש משה רבנו מהקב"ה שימנה מנהיג ראוי שינהיג את עם ישראל לאחר פטירתו, אמר לו הקב"ה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו", וכפי שמפרש רש"י: "כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי, שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפני. כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל".
למעשה מה שצריכים אנו ללמוד מכל האמור, עד כמה ראוי לנו לרכוש את מידת הכניעה והביטול בפני צדיקי הדור וחכמי ישראל ולשרת אותם בנאמנות ובמסירות, ממש כעבד המשמש את אדונו. וגם אם הרב מוכיח את תלמידו בדברים קשים ואף מעליב אותו עלבונות גדולים, אין לתלמיד להיפגע מכך חלילה, אלא עליו לקבל זאת באהבה רבה ומתוך אמונה שלימה שבוודאי הוא מקבל את העלבונות הללו מרבו רק כדי לתקן את הפגמים שבו ולהסיר מעליו את כל הקללות הדבוקות בו מחמת מעשיו הרעים, ולקשור אותו בבחינת הברכה והישועה.
ובדרך זו עלינו לחנך גם את ילדינו היקרים – שיהיו נכנעים בפני הצדיקים והחכמים שבדור וסרים למשמעתם ללא שום הרהור שבעולם. וכן שיהיו נכנעים בפני הוריהם ומוריהם, ויקבלו את תוכחתם באהבה וברצון, ולא יתחצפו אליהם חלילה וחס. וכן כשיבקשו מהם לעשות דבר מה, ימהרו לעשות זאת באהבה ובשמחה, מתוך הכנעה גמורה, גם אם דבר זה קשה עליהם מאוד.
ובכלל – עלינו לרכוש את מידת הכניעה בפני כל אדם, ולהתרגל לקבל עלבונות באהבה ובשמחה, ולא להיות כאותם שממהרים להשיב ולעולם 'לא נשארים חייבים'. וכן לחנך את ילדינו היקרים להעביר על מידותיהם ולא למהר להגיב ולהשיב רעה למי שפגע בהם או העליב אותם.
ובזכות זה נזכה כולנו לברכות עצומות, שהרי קל וחומר הוא: אם לאליעזר, שבא מזרעו של חם ובאמת היה ארור, הועילה מידת הכניעה שהייתה לו כלפי אברהם רבו להוציאו מכלל "ארור" ולהביאו לכלל "ברוך" – יהודי, שבא מזרעו של האבות הקדושים ובלאו הכי הרי הוא בכלל "ברוך", כל שכן שתועיל לו מידת הכניעה להביאו לכלל "ברוך" בכפל כפליים.
