עוד יוסף חי

כשהייתה בתו של רבנו תלמידה בבית הספר, מצאה בוקר אחד על שולחנה ממתק קטן ולצידו מכתב: "נחמהל'ה בתי היקרה והאהובה מאוד, היה לי הרבה עונג ושמחה לפתוח את הילקוט שלך ולראות את הספרים שלך, לראות את הכתב היפה שיש לך ואת הסדר במחברות. כל הכבוד!"

באותן שנים רבנו היה יוצא מביתו בשעת בוקר מוקדמת לטבילה ולתפילה, ושב מאוחר בלילה לביתו לאחר יום שלם של לימוד והרבצת תורה.

למרות כל אלו לא נטש רבנו את משמרתו בחינוך ילדיו היקרים, ותמיד ראה חשיבות עליונה לעקוב אחר לימודיהם.

בפרשתנו נזכר עניין הדאגה לרמתם הרוחנית של הילדים בעת פגישתם המחודשת של יעקב ויוסף לאחר 22 שנים בהם לא נפגשו, כפי שמביא רבנו בספרו "אמרי נועם":

אחר שמתוודע יוסף לאחיו, הוא מצוה אותם לעלות ליעקב אביו ולספר לו כי יוסף עודנו חי, וכי הוא מלך במצרים, ובנוסף לכך הוא שולח לאביו "עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים".

פירשו חז"ל בגמרא שיוסף שלח לאביו "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו", ובמדרש הוסיפו שהוא שלח לו גם "גריסים של פול" כיון שאכילתם מועילה להסיר את מועקת הלב.

ונראה שמלבד הכוונה הפשטית שהייתה ליוסף כששלח לאביו דווקא דברים אלו, התכוון יוסף גם לרמוז לאביו שבכל השנים הללו שהיה במצרים, ואף בהיותו מלך, לא סר אף לרגע מלימוד התורה הקדושה, ויש לו ידיעה רחבה בכל חלקיה.

לכן שלח לו "יין ישן", כיון ש"יין" עולה בגימטריא "סוד", ו"ישן" עולה בגימטריא ש"ס, ורמז לו בזה שהוא עסק במשך כל השנים הללו הן בחלק נגלה של התורה והן בחלק הנסתר של התורה. גריסים של פול ששלח לו הם כדי לרמוז לו שעִסקוֹ בתורה היה הן בגירסה לצורך רכישת בקיאות רחבה בכל חלקי התורה, והן בעיון ופלפול כדי לרדת לעומקם של דברי התורה.

יוסף ביקש לרמוז עניין זה לאביו, כי ידע היטב שעצם הבשורה שיבשרו לאביו שהוא עדיין חי לא תוכל לשמח אותו באמת, כיוון שעדיין יחשוש אביו שמא מחמת היות יוסף שנים כֹה רבות בין המצרים הטמאים, ומכל שכן כשנעשה למלך עליהם, כבר נטש את דרך התורה הקדושה ופרק מעליו את עולו של הקב"ה ח"ו. ואם כן הדבר, מה יש לשמוח בכך שהוא חי, הלֹא חיים ללא תורה וקדושה אינם חשובים חיים כלל.

על כן כשבאו האחים ליעקב אביהם – "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", לא התנחם יעקב – "ויפֹג ליבו כי לא האמין להם", ורק כאשר "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו", רק אז "ותחי רוח יעקב אביהם".

כי מתחילה כששמע יעקב אבינו שיוסף חי והוא מושל על כל ארץ מצרים, לא די שלא שמח והתנחם, אלא אף נכנס בליבו חשש גדול שמא מעשיו של יוסף מנוכרים לאביו שבשמים.

ורק כששמע מה ששלח יוסף לספר לו שעודנו עוסק בתורה הקדושה כימי קדם, וכן ראה את העגלות ששלח כדי לרמוז לו על סוגיית הלימוד שלמדו יחד באותה העת שפרש ממנו ונמכר – סוגיית עגלה ערופה – הבין שבנו חי לא רק בגשמיות כי אם גם ברוחניות ועודנו עומד בקדושתו – ורק אז שבה רוחו אליו.

והדבר התחזק ביותר בליבו של יעקב אחר שגם ראה את פניו של יוסף, כמו שמפרש האור החיים הקדוש על הנאמר בפרשת ויגש: "ויאמר ישראל אל יוסף, אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי". וזו לשון קודשו:

"כי הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדיין ליבו דווי עליו לצד היותו בין הנכרים, שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו ונתון תוך הקליפות, ובפרט טומאת מצרים".

וממשיך האור החיים הקדוש ואומר:

"ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש, ומה גם יעקב הצדיק, אשר על כן לא הייתה שמחתו שלמה מספק זה עד "וירא אליו" והכיר בו בפניו (של יוסף), כי הכרת הפנים תענה באיש… לזה כשהכיר בו אמר אליו 'אמותה הפעם', פירוש, הפעם הזאת בראייתך, ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם, 'אחרי ראותי פניך' והכרתי בהם ש'עודך חי', פירוש, צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי".

דבר זה מלמדנו כי שמחתנו תחשב לשמחה שלימה רק כאשר נזכה שכל בנינו ובנותינו ושאר יוצאי חלצינו יהיו שלמים בקדושתם, ועושים את רצון אביהם שבשמים.

על כן חובתנו היא למסור על כך את הנפש ולא לחסוך במאמצים בכל הקשור לחינוך ילדינו בדרך הקדושה, ולמעלה מכל זאת, עלינו להרבות בתפילות לה' שנראה ברכה בעמלנו ויהיו כל ילדינו זרע קודש, ויתקיים בהם מה שכתוב: "כל רֹאֵיהֶם יכירוּם כי הם זרע בֵּרַךְ ה'".