תפריט
באחד מביקוריו של הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א בנתיבות, נכנס למסור שיעור בישיבה אצל מורנו ורבנו רבי יורם אברג'ל זיע"א. שיעורו עסק בנושא תפילין דרבנו תם. במהלך השיעור העלה הרב שאלה מן הדברים, ואז עצר אותו רבנו יורם ואמר – "כך כתוב בתיקוני הזוה"ר".
רבי מאיר התפעל מבקיאותו של רבנו, ואמר – "כשמדברים הלכה, איך אפשר להיות מונחים בתיקונים? אבל רבי יורם זוכר הכל."
כזה היה כוח לימודו של רבנו, להעמיק בכל נושא סביב פסיקת ההלכה.
לגבי נושא זה, מביא רבנו בספרו אמרי נועם מאמר נפלא בנושא הפלפול בלימוד התורה הקדושה:
בתחילת פרשתנו אנו קוראים על הכנסת האורחים המופלאה שקיים אברהם אבינו בשלושת המלאכים שנשלחו אליו משמים. התורה מספרת על ציווי אברהם לשרה אשתו: "מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות".
שואלים חז"ל: הרי קמח וסולת שונים לגמרי זה מזה, אם כן מהו שאמר אברהם לשרה "קמח סולת"? האם כוונתו שתאפה עוגות מקמח או שכוונתו שתאפה עוגות מסולת?
מבארים חז"ל שאברהם אמר לשרה לאפות עוגות מסולת שהיא מנופה ונקיה מכל פסולת ומשובחת ביותר, ואילו שרה אמרה שתאפה להם עוגות מקמח שאינו נקי כל צרכו ואף לא משובח במיוחד. ממעשה זה מסיקים חז"ל: "מכאן שהאישה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש".
דבר זה תמוה ביותר, שהרי במדרש דרשו חז"ל את הנאמר במשלי "כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון" על שרה אימנו – "שהייתה נותנת מאכל לעוברים ושבים והייתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים", וכיצד יתכן שיאמרו רבותינו הקדושים שעיניה של שרה אימנו היו צרות באורחים?!
כדי לבאר זאת עלינו להקדים מה שאמרו חז"ל, שעל כל פעולה ופעולה שעשה אברהם אבינו לכבוד המלאכים – השיב לו הקב"ה ועשה כן לבניו במדבר:
בשכר מה שנתן אברהם בשר למלאכים – הוריד הקב"ה לעם ישראל את השְֹלָו.
בשכר מה שנתן אברהם למלאכים חמאה וחלב – הוריד הקב"ה לעם ישראל את המן.
בשכר מה שהושיב אברהם את המלאכים תחת העץ – הושיב הקב"ה את עם ישראל תחת ענני הכבוד.
בשכר מה שהשקה אברהם את המלאכים מים – נתן הקב"ה לעם ישראל את בארה של מרים.
לפי זה יש לומר שגם הלחם שנתן אברהם למלאכים בא לרמוז על כך שעתידים עם ישראל לקבל במדבר את התורה הקדושה הקרויה לחם, כמו שכתוב: "לכו לחמו בלחמי".
נראה כיצד באים לידי ביטוי בחינת הסולת והקמח בלימוד התורה.
בלימוד התורה הקדושה ישנן שתי דרכים: האחת היא דרך לימוד ההלכה הפסוקה שאין בה קושיות ומחלוקות אלא היא פשוטה וברורה, והשנייה היא דרך לימוד המשא ומתן והפלפול שבדברי חז"ל בקושיות ותירוצים, בבחינת "הוויות דאביי ורבא" והעלאת סברות שונות בהבנת הסוגיא, עד שמתוך כך מתבררת לבסוף הסוגיא לאמיתתה.
אומרים חז"ל שמלכתחילה הקב"ה ציווה את משה ללמד לעם ישראל רק את דרך לימוד ההלכה הפסוקה, על דרך שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", כדי שלא יצטרכו להיות נבוכים בקושיות וסברות שונות, אלא תהיה התורה ברורה ופשוטה לפניהם ללא כל טורח. ואילו את דרך הפלפול מסר הקב"ה רק למשה רבנו לבדו, אלא שמשה רבנו נהג בטובת עין והנחילה לכל עם ישראל, כי הבין בדעתו הקדושה שעל ידי עמלם ויגיעתם של עם ישראל בהבנת התורה, יוכלו לשבר מעליהם את כל הקליפות ולזכך את החומר שלהם, ואף יזכו לטעום את מתיקותה של התורה.
לכן כשעלה משה למרום לקבל את התורה, ביקשו מלאכי השרת למנוע זאת, ואמרו לפני הקב"ה: "תנה הודך על השמים" – כלומר, מוטב שתישאר התורה בשמים. עד שהשיב להם משה תשובות ניצחות שראויה התורה לרדת לארץ דווקא.
והיינו כי מלאכי השרת סברו שעדיף שהתורה תישאר בשמים כיוון ששם היא ברורה ונקייה מכל קושיות ומבוכות, ואילו כשתרד לארץ יתרבו בה הקושיות ולא ימצאו בנקל "הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". אולם משה רבנו סבר שאדרבה, ראוי שתרד התורה לארץ ובני האדם יעמלו ויתייגעו להבינה כראוי, עד שלבסוף יצליחו לכוון לאמיתתה, ומכך יהיה נחת רוח להקב"ה.
וכפי שנחלקו משה רבנו ומלאכי השרת איזו היא הדרך הראויה בלימוד התורה, כך גם נחלקו אברהם אבינו ושרה אימנו:
אברהם אבינו סבר כדעת מלאכי השרת שמוטב ללמוד את התורה בדרך הפשוטה והברורה של ההלכה הפסוקה ללא כל קושיות ובעיות, ולכן ציווה את שרה לאפות למלאכים עוגות מסולת דווקא, שהיא מנופה ונקיה מכל פסולת, בדומה לדרך לימוד ההלכה הפסוקה, וכדעת אברהם סברו גם שלושת המלאכים – כפי שסברו המלאכים באותה שעה שעלה משה למרום.
אולם שרה אימנו סברה כדעת משה רבנו שלא די בלימוד שטחי ללא כל עמל וטורח, אלא צריך שתינתן לעם ישראל גם דרך הפלפול כדי שיתייגעו בלימוד הסוגיא כשהיא עדיין מעורבת ומבולבלת עד שיבינוה לאשורה, כיון שרק על ידי יגיעת האדם בתורה הקדושה הוא מתקשר בה בכל ליבו ונפשו וזוכה לדברים הרבה. ולכן החליטה שרה לאפות למלאכים עוגות מקמח דווקא, כיון שהקמח אינו מבורר כל צרכו וצריך ניפוי, בדומה לדרך לימוד הפלפול.
וזהו גם מה ששאלו המלאכים את אברהם: "איה שרה אשתך", והשיב: "הנה באוהל". והיינו ששאלת המלאכים הייתה, האם מסכימה שרה לדעת אברהם ולדעתם שמוטב שתינתן התורה פסוקה ללא כל בלבול וקושיא. והשיב להם אברהם ששרה חולקת בזה ולדעתה ראוי שתינתן בדרך של "באוהל", והיינו כמו שכתוב "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל", דרשו חז"ל ש"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה", אשר זה שייך רק בדרך לימוד הפלפול.
על פי כל האמור תתורץ השאלה שבה פתחנו, כיצד יתכן שיאמרו רבותינו הקדושים שעיניה של שרה אימנו צרה באורחים?! הביאור לכך הוא, שבאמת באופן כללי הייתה שרה אימנו גומלת חסדים ומכנסת אורחים שאין כדוגמתה, וכוונת חז"ל היא שרק בפעם הזאת בלבד, כשבאו המלאכים בצל קורתה, נהגה בהם שרה בצרות, משום שהבינה ברוח קודשה שהמלאכים אינם חפצים שתינתן לישראל גם דרך הפלפול שבתורה, והם נוהגים בזה בצרות עין על ישראל – שלא כמשה רבנו שנהג בה טובת עין ומסרה לישראל כנ"ל – ולכן אף היא נהגה כלפיהם בצרות עין.
אולם בזאת יש להיזהר ביותר בלימוד הפלפול – להרחיק פלפולים וסברות של שקר. ואסור לאדם להתעקש על סברתו כשהוא מרגיש שהאמת אינה עימו, כי אז נותן הוא בלימודו כוח בקליפה ח"ו, ואם סברת חברו נוטה לאמת יותר מסברתו – מיד יבטל דעתו בפני דעת חברו, ויהיה בבחינת "מודה על האמת". וכשינהג כן בוודאי יהיה להקב"ה נחת רוח מלימודו ומפלפולו.
ומה נעמו דברי המדרש תנחומא המדבר ממעלת המתייגעים בלימוד התורה שבעל פה, וזו לשון קודשו:
"'ולא תִמָּצֵא בארץ החיים' – ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך… שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו".
