תפריט
יוסף [שם בדוי] היה בחור ישיבה כשרוני ומבריק, רבותיו וחבריו בישיבה כיבדוהו והעריכוהו בשל למדנותו ויכולת הביטוי וההגדרה המצוינת שלו. אכן בלימוד הוא היה מצויין אך היה לו הרבה מה להשתפר בעניינים של עבודת ה': בתפילה בכוונה ובשלמות, בצניעות וענווה, בבין אדם לחברו וכו'.
כמובן, בהגיעו לפרקו דברו בו נכבדות, כיאה לכשרוני כמוהו… בשעה טובה הוא השתדך עם בחורה טובה ממשפחה נפלאה ומפנקת, והוא הרגיש בעננים, הוא נשם אויר פסגות, והוא היה מרוצה מעצמו בלי סוף, הכל זרם לו בקלות ובשמחה.
גם בכולל העריכוהו וכבדוהו מאוד, ותחושות ישות וסיפוק עצמי מילאו אותו, יותר מדי… ומי שהכי סבלה מגאוותו שהרקיעה שחקים, זו רעייתו, שנאלצה לסבול בגלל שבעלה כל כך מוצלח…
ואז ה' יתברך ריחם עליו ועליה, והוא 'נקלע' בהשגחה פרטית לאחד משיעוריו של אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, השיעור עסק בנושא ביטול הישות, ודברי קדשו של הרב חדרו לליבו ופילחו את כבדו, והוא חזר לביתו המום ונסער.
רעייתו מעולם לא ראתה אותו במצב כזה… וכך הוא אמר לה: הרב יורם בשיעור של שעה וחצי שמט לי את הקרקע מתחת לרגליים, הוא דיבר אלי ישירות, [כך הרגיש כל אחד ואחד בשיעוריו של הרב, שדברי הרב מכוונים אליו אישית] רק היום גיליתי שמעולם לא עבדתי את ה' יתברך, עבדתי את עצמי!
עכשיו היה תורה של אשתו להיכנס להלם… והיא הביעה את תמיהתה בקול: בעלי הכישרוני והמלא בטחון עצמי מרגיש אבוד. היתכן?! וכי שיעור אחד יכול לשמוט קרקע שנבנתה בשנים של לימוד תורה וביסוס מעמד חברתי איתן?!
ואז יוסף הציע לפניה רעיון אחד מתוך השיעור, וגם היא הבינה, הבינה מצוין: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם" – יש לך כישרון נעלה שמייפה אותך. "הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ" – יש לך יכולת ביטוי שיוצקת חן בשפתותיך. אך אין לך במה להתגאות! "עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם" – מדובר בברכה שה' יתברך ברך אותך, והכל שלו!
"חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר" – הגבורה האמיתית שבה נדרש האדם להוכיח את כוחו וגבורתו היא מדת הקדושה, לחגור חרב על הירך כנגד הברית קודש, ולהתגבר על כל התאוות. "הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ" – וזה היופי וההדר שמתייחס לאדם עצמו, כי הוא נקנה בעמל יומיומי, ורק ה' יתברך יודע כמה הוד והדר יש באמת לכל אדם במדת הקדושה.
"וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק" – וכדי להצליח לעלות ולהתעלות במדת הקדושה חייב לנהוג במדת הענווה והאמת, כי הגאווה וההתנשאות הם שורש כל הפגמים, והם המרחיקים את האדם מבוראו. "וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ" – ורק אז זוכים שהתורה הקדושה מביאה לידי יראת שמים ולידי דבקות בה' יתברך.
ברגע זה הפנימו שניהם אמת מזעזעת – הם יכלו לחיות שמונים שנה בלי להיחשף לאמת קדושה זו, ואז חייהם היו מלאי סבל בעולם הזה ובעולם הבא. וברוך ה' אשר גמל עימהם חסד והכיר להם את צדיק האמת שיעמידם בקרן אורה, ויפלס מעגלותיהם בדרך ה', לחיות חיי אושר בעולם הזה, ולקבל שכרם בעולם הבא
בהקשר זה נאיר נקודת אור בפרשת בהעלותך מתוך הספר הקדוש 'אמרי נועם':
התורה הקדושה מצווה את אהרן הכהן שבהדליקו את מנורת המקדש: "אל פני המנורה יאירו שבעת הנרות". דהיינו, שכל ששת קני המנורה יפנו לקנה האמצעי. ויש בזה רמז לכל אחד ואחד מישראל, על פי הידוע שנשמות ישראל משולות לנר, כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". והסיבה לכך, משום שכמו ששלהבתו של נר גשמי תמיד מתנועעת כלפי מעלה מתוך שאיפה להידבק בשורשה למעלה ביסוד האש הכללי, כך נשמתו של כל אחד ואחד מישראל תמיד מתנועעת כלפי מעלה מתוך שאיפה וכיסופים להדבק בה' יתברך.
כלשון אדמו"ר הזקן: 'נר ה' נשמת אדם' – פירוש, שישראל הקרויים 'אדם' נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשורשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח… ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשורשו יתבטל אורו במציאות בשורשו, אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם, וכן בחינת רוח ונפש, חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשורשה ומקורה בה' חיי החיים ברוך הוא, הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא יישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אף על פי כן, זה רצונה וחפצה בטבעה.
ולכן גם דרכם של עם ישראל הקדושים להתנועע בשעה שהם מתפללים או מברכים או לומדים תורה וכדומה. כמובא בבית יוסף: מה שנוהגים בני העולם לנענע עצמם בקדושה, מצאתי הטעם בשם רש"י, דכתיב: "וינועו אמות הסיפים מקול הקורא", והעצים והאבנים היו מתנועעים ומזדעזעים מאימת המלך, כל שכן אנו, שאנו מכירים, שיש לנו להזדעזע מאימתו.
וראה גם מה שכתב הרמ"א בהגהה: ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה, דוגמת התורה שניתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים, על שם: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ופעמים רבות שאנו עושים זאת באופן ספונטני מבלי לשים לב, ואפילו ילדים קטנים באופן טבעי מתנועעים כשהם מתפללים וכדומה – וזאת משום שהנשמה שבקרבם מתנועעת מתוך כיסופים אדירים להדבק בשעה זו בה' יתברך.
ששת הנרות שבצידי המנורה רומזים לכלל נשמות ישראל, והנר האמצעי שבמנורה רומז לצדיקי האמת ששתל ושותל הקב"ה בכל דור, כמאמר חז"ל: ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור.
התורה מצווה אותנו שכל ששת הנרות יפנו אל הנר האמצעי, כדי לרמוז לנו שכל אחד ואחד מישראל שחפץ בטובתו הנצחית, חייב להידבק בצדיק אמיתי, ליהנות ממנו עצה ותושיה בכל תחומי חייו הן הגשמיים והן הרוחניים, וככל שיורה לו הצדיק כן יעשה בתמימות ובפשיטות, ובזכות זה יצליח בכל אשר יעשה.
אדם צריך להמשיך עליו במשך כל ימיו את אור הצדיק. אסור שיקרה מצב שאדם חי בעולם שבעים-שמונים שנה והוא לא יודע מי הצדיק שאמור להוביל אותו בעולמות העליונים.
אדם שחי בעולם ולא הכיר צדיק אמיתי, פֹה יתכן שלא תהיה לו בעיה, אך כשיגיע למעלה לשמים ישאלו אותו מי הצדיק שהוביל אותו עד הנה, ואם לא תהיה לו על כך תשובה מספקת, יאלץ בעל כורחו לחזור בגלגול לעולם הזה. ועל כך רמזו חז"ל באומרם שרבו של האדם שלימדו חכמה – מביאו לחיי העולם הבא.
אסור לאדם להישאר ללא רב. אדם צריך להתפלל הרבה תפילות ולזעוק לה' יתברך הרבה זעקות עד שיזכה אותו להידבק ברב חזק וקשה מאוד, שידקדק איתו כחוט השערה, ולא יוותר לו אפילו על קוצו של יו"ד.
אל תלך לרב שיצחיק אותך, ייתן לך פרנסה וכו' וכו'. כל אלו הם מפורסמי השקר! תלך לרב שיכאיב לך קצת, יגרום לך לעשות חשבון נפש, ולשוב בתשובה שלימה. תלך לרב שבכל יום ויום יחבוט בך בלשונו הקדושה חבטות קשות על מעשיך הרעים, ינשל ממך את כל התאוות והמותרות של העולם הזה, וישאיר אותך רק עם יראת שמים ועבודת ה'.
יתכן שיהיה לך מאוד קשה לשרוד עם רב כזה, אך אם תצליח לשרוד, תוכל להיות רגוע למעלה. בזכות זה לאחר אריכות ימים ושנים תזכה להסתופף בצילו של הקב"ה.
