תפריט
יהודי שומר תורה ומצוות חרב עליו עולמו. כל חייו שאף לראות את בנו יחידו מחמד עיניו עולה ומתעלה בתורה ויראת שמים, בחסידות ולמדנות, אך לצערו הרב בנו חשב אחרת… ולאט לאט הוא סטה מדרך הישר והחל לרעות בשדות זרים ולשתות מבורות נשברים.
אביו הגיע שבור לב לאבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א ותינה בפניו את כאבו וצערו, ובתוך דבריו דיבר קשות על בנו פורק העול… הרב יורם השתתף בכאבו, ואמר לו: אכן, אין דבר יותר קשה מלראות את הילדים שאינם הולכים בדרך ה', כפי שאמר רשב"י זיע"א – קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג! אולם, עליך להשתדל לדבר עליו יפה, שהרי מילים יוצרות מציאות, וחלק נכבד מקדושת החושים תלוי בהסתכלות חיובית ובדיבור זך גם על החוטאים, וזה גופא מאיר להם את חשכת חייהם, ומעמיד אותם בקרן אורה.
ותוך כדי דיבור פתח הרב את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן בתורה רפ"ב והחל קורא בקול: דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשֹ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּחִינַת: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". הַיְנוּ, שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע… וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל יְדֵי זֶה.
וְזֶהוּ "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע" – עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל יְדֵי זֶה "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" – הַיְנוּ, כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. וְזֶהוּ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
האב השבור שמח שמחה גדולה בדברי הרב, והם היו עבורו כמים קרים על נפש עייפה. בליבו גמלה החלטה להתחיל לחשוב טוב ולדבר טוב על בנו, לחפש בו נקודות זכות שיפעלו לטובתו. ומהחלטה למעשה – זה לא היה קל, זה היה קשה, קשה מאוד! אבל זו הדרך העולה בית אל, והבן הסורר שאביו דן אותו לכף זכות ודיבר עליו דיבורים טובים שב בתשובה שלימה ונעשה עובד ה' אמיתי.
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – לפי הפשט יש כאן ציווי על גדולי ישראל להקים בתי דין בכל עיר ועיר, ולמנות שוטרים שיכופו את ביצוע גזר הדין.
לפי הדרש יש כאן ציווי אישי לכל אחד ואחד לשמור על קדושת השערים שבגופו, במישור שבין אדם למקום, שלא יפגום חלילה את חושיו, אלא ישמור עליהם זכים וטהורים לעבודת ה'.
ועל פי תורת החסידות יש כאן ציווי אישי לכל אחד ואחד לשמור על קדושת השערים שבגופו, גם במישור שבין אדם לחברו, כפי שיתבאר להלן:
שמירת העיניים – שלא להסתכל בחסרונות שבזולת, אלא דווקא במעלות שבו, ולהשתדל לחפש אחר הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל.
כי מי שתמיד מוצא חסרונות ופגמים בזולת, מעיד הוא על עצמו שהוא הוא בעל החיסרון הגדול ביותר! שהרי כלל גדול לימדנו הבעל שם טוב הקדוש שהזולת הוא ראי, וכשם שהמסתכל בראי לא יראה בו כי אם את עצמו, כך מה שרואה האדם בזולתו, זהו בעצם השיקוף של עצמו.
בתורת החסידות המשילו על כך משל משעשע אך נוקב – אשה אחת מחמת ריבוי התכשיטים והקישוטים שהיו לה, היה נדמה לה שאין יפה כמותה בכל העולם… וזחה עליה דעתה בהתנשאות וגאווה.
בעלה סבל מכך מאוד, ובצר לו פנה אל החכם שיורהו כיצד לנהוג. אמר לו החכם: התקן ראי אחד בחדר משכבה סמוך למיטתה, כדי שתיכף כשתקום משנתה, עוד קודם שתספיק להתקשט, תראה את עצמה במראה, ותתוודע לאמת המרה, שמכוערת היא עד מאוד…
ויהי בבוקר בקום האשה משנתה נחרדה עד מאוד ממראה המפלצת שניבטה אליה מהמראה, ותצעק בבהלה גדולה, ואז בעלה הרגיע אותה, והסביר לה שאין זו מפלצת אלא היא בעצמה… והנמשל מובן מאליו – אנשים נוטים לייפות את עצמם ולזלזל בזולתם, אך הזלזול בזולת כמוהו כהבטה במראה המלמדת על הכיעור העצמי.
שמירת האוזניים – שלא לשמוע, ועוד יותר מכן, שלא לקבל דברי גנאי ורכילות על הזולת, אלא אוזניו תהיינה פתוחות לשמוע רק דברים טובים על כל אחד מישראל.
וגם אם כבר ארע והגיע לאוזניו דבר גנאי על אדם כלשהו, יצטער על כך מאוד ויסלק זאת מליבו, ולא יקבל את הדבר כאמת גמורה. ועל כל פנים ידון את אותו אדם לכף זכות, ויקיים בזה מצות עשה מן התורה של "בצדק תשפוט עמיתך" כפי שפירשו חז"ל שנכללת במצווה זו החובה לדון את הזולת לכף זכות, גם כשרואים או שומעים שהוא נוהג שלא כראוי.
שמירת הנחיריים – ישתדל להאריך אפו ולא לכעוס כלל, גם על אותם אנשים שמצערים אותו, ויסבול אותם עד הקצה האחרון, וישתדל למחול להם בכל ליבו, ותמיד ירחם עליהם וידון אותם לכף זכות, ונמצא מביא שלום לעולם. כלשון רש"י הקדוש: מתוך שהוא מכריעו לזכות ואומר: לא חטא לי בזאת, אנוס היה או לטובה נתכוון, יש שלום ביניהן, וכן יזכה למשוך שפע של רחמים על כל העולם כולו.
שמירת הפה – שלא לדבר בגנותם של עם ישראל בכלל, ושל כל יהודי באשר הוא בפרט.
ומבואר בזוהר הקדוש שיש בשמים היכל קדוש הנקרא "היכל הזכות", ובזה ההיכל לעולם פותחים את דינו של האדם לצד הזכות. לעומת זאת, ישנו היכל אחר מצד הקליפה הנקרא "היכל החובה", ושם לעולם מבקשים למצוא חובה על האדם.
ומעתה, כל הרגיל לדבר טוב על כל אדם מישראל ולדונו לכף זכות, יֵדע נאמנה שמקושר הוא להיכל הזכות הקדוש, ומשם הוא מקבל את שפעו, והפכו מובן מאליו. וכך היה אומר הרב הקדוש ר' פינחס מקוריץ: כל המדבר טובות על ישראל, ורגיל לדון כל אחד מישראל לכף זכות, נעשה מרכבה למיכאל שר ישראל, ולמעלה מזה, לשכינה הקדושה.
וכֹה עצום ורב כוחה של אמירת דבר זכות על הזולת, שיכולה היא להצילו מסכנת חיים, כפי שחז"ל מספרים על נחוניא שהיה חופר בורות מים כדי לספק מים לעולי רגלים בדרכם לבית המקדש. ופעם ארע שנפלה בתו של נחוניא באחד הבורות, ונשקפה סכנה לחייה. כשבאו וסיפרו זאת לרבי חנינא בן דוסא מיד אמר בביטחון רב שאין ממה לחשוש, שהרי לא יתכן שבאותו הדבר שנצטער אביה הצדיק – חפירת בורות לשם מצווה – יכשלו בו זרעו. ואכן נעשה לה נס גדול ועלתה מן הבור לחיים טובים ולשלום הודות לדברי הזכות שאמר ר' חנינא בן דוסא, כי בדבריו הקדושים המתיק מעליהם את כל הדינים, וניצלה הבת מסכנת חיים.
ולעולם יזכור אדם את דבריו של ר' נחמן מברסלב בשם הבעל שם טוב הקדוש, שאין גומרים בשמים דין על האדם עד שיפסוק הוא בעצמו את דינו.
אלא שאם ידע האדם שכעת הוא בא לפסוק את הדין של עצמו, בודאי שהוא יפסוק אותו לצד זכות, לכן מראים לו מעשה של אדם אחר הדומה במידת מה למעשיו, ואת אשר יפסוק על רעהו, זה יהיה בעצם הפסק שפוסק הוא על עצמו, בין לחובה בין לזכות.
ממילא בכל פעם שרואה האדם או שומע על מעשה לא טוב שעשה אדם מישראל, לא ימהר לחרוץ את דינו של אותו אדם לכף חובה, שהרי כעת הוא חורץ את הדין של עצמו.
לכן אדם תמיד ירגיל את עצמו לדבר אך ורק דברי זכות על כל אחד מישראל, ובזה יחסוך מעצמו סבל רב.
וזו הייתה דרכו בקודש של הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, שהתפרסם בתואר "סנגורם של ישראל", על שם שתמיד היה רגיל להמליץ זכות בעד עם ישראל, ולומר דברי סנגוריה עליהם, והיה מחפש ומבקש בחורים ובסדקים אחר כל נקודת זכות ומידה טובה הנמצאת בכל בן ובת ישראל באשר הם, ומגלה ומרומם אותה, ומבריק ומצחצח אותה, עד שהיה מצליח לעשותה עוד אבן יקרה ויפה בכתרו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
ואמר אדמו"ר הזקן זיע"א, שהמלאך מיכאל יכול להתבייש בלימוד הזכות שלו, לעומת לימוד הזכות של ר' לוי יצחק מברדיטשוב.
וכן אמר אדמו"ר הזקן, שמלימוד הזכות של ר' לוי יצחק מברדיטשוב נברא היכל חדש בשמים הנקרא "היכל הזכות", וכל יהודי המלמד זכות בלב שלם על איזו נשמה מישראל, ללא כל התייחסות למצבה הרוחני וכו', עולה המלצתו להיכל זכות זה, וכל אחד מהם נעזר בכל המצטרך לו.
על כן אשריו ואשרי חלקו של כל מי שיזכה להיות מן המעוררים זכויות וממליצים טוב בעד כלל ישראל, אשר אין קץ לשכרם.
