תפריט
באחת מנסיעותיו של אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל, בדרכו אל העיר יבנה ביקש מנהגו שייטה מעט ממסלולו, ויעבור בתוך העיר אשדוד. ברחוב מסוים ביקש הרב להחנות את הרכב, ואז שלח את הנהג לחנות פיצה שהייתה ממוקמת בסמוך, שיקרא לבחור שנמצא שם.
הנהג הגיע אל החנות ומצא שם בחור ללא כיפה, ולו בלורית גדולה. הוא התפלא אבל קרא לו. הבחור הגיע לרכב, ומיד הרב פנה אליו בשאלה: "מה נשמע? נו, מתי תמצא כבר איזו ישיבה טובה?"
בתמיהה סקר הנהג את הבחור, ושוב הגיע למסקנה שמדובר בבחור חילוני לחלוטין, ומה לו ולישיבה?
אך להפתעתו השיב הבחור בכניעה: "כן, הרב, במשך כל התקופה האחרונה אני חושב עם עצמי שאולי כבר הגיע הזמן, אני צריך למצוא ישיבה מתאימה".
כה מופלא היה האמון שנתן הרב בכל יהודי – שאף אחרי שחטא לא אבדה תקוותו, וכל עוד הנר דולק ממתין הקב"ה שיעשה תשובה וישוב למעלתו הראשונה. בזכות רבנושבו רבים מעוון והיו ליראי ה' ההולכים בתמים.
ניתן לראות עניין זה של הכוח להתרומם מן החטא והנפילה, אצל יוסף הצדיק בפרשתנו, כפי שמביא רבנו בספרו "אמרי נועם":
בתחילת פרשתנו התורה מספרת כיצד מספר יוסף לאחיו על החלומות שחלם, ובחלומו הראשון הוא רואה: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי".
מלבד פירושו הפשוט של החלום, נרמז בו ענין הכרחי וחשוב בעבודת ה':
כל אדם בעולם עובר במשך חייו לא רק עליות והצלחות כי אם גם ירידות ונפילות. ואפילו צדיק גמור עובר כפעם בפעם ירידות ונפילות מסוימות, כמו שנאמר: "כי שבע יפול צדיק". אולם גדולתו של האדם נמדדת בכך שהוא לא נותר בנפילתו אלא מצליח להתגבר ולקום ממנה, ולשוב לאיתנו כבראשונה.
וזוהי מעלתם של הצדיקים, שהגם שהם עוברים צער וייסורים ונפילות בעבודת הבורא, בכל זאת תמיד הם מתגברים כארי ומתרוממים וקמים מנפילתם ושבים למדרגתם הראשונה כפי שהיה באומנה איתם. ולכן הגם כי "שבע יפול צדיק", אולם תכף מתקיים בו סיום הפסוק: "וקם".
וזהו שרמז יוסף בחלומו ואמר: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", כלומר, בכל מקום ובכל מצב שה' ישים אותי, וגם אם תעבורנה עלי נפילות קשות ומרות, בכל זאת לא אתן לקומה הרוחנית שלי להישאר נפולה, אלא מיד היא תקום -"קמה אלומתי", ולא רק באופן זמני, אלא באופן יציב וקבוע – "וגם ניצבה", לאורך שנים.
והיא שעמדה ליוסף הצדיק להצליח לשמור על דרגתו הרוחנית הנעלית גם בתקופות הקשות שעברו עליו. כך כשנמכר למצרים שהייתה "ערוות הארץ" והשיגה את שער החמישים של הטומאה, כשנתנסה בניסיון של אשת פוטיפר, כשהושלך לבית האסורים וכו' וכו'. בוודאי עברו עליו באותם זמנים ירידות ונפילות מרובות וקשות, אולם יוסף הצדיק לא נתן לעצמו להישאר בנפילתו. אלא, תמיד התגבר כארי והתעלה על הכל, שב לאיתנו הרוחני. יוסף הצדיק לא נתן לקומתו הרוחנית להישאר כפופה ושפילה, אלא תמיד קיים בעצמו את בחינת: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה".
ומה שנאמר: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה" –הוא עניין של שמחה ובשורה טובה, כפי שבדרך כלל כשנזכר בפסוקים הלשון "הנה", מדובר בפסוק עלשמחה, כמו שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", ונאמר "ראשון לציון הנה הינם ולירושלים מבשר אתן"
נרמז בזה שכל אדם שיזכה לבחינה של "קמה אלומתי וגם ניצבה", דהיינו שתמיד יתגבר על כל המניעות והנפילות העוברות עליו ותכף יקום ויתייצב על עומדו, ולא ייתן לדרגתו הרוחנית לשקוע במצולות ים הנפילה – על ידי זה יתקיים בו "והנה" – שתמיד יהיה בשמחה גדולה ויתבשר בבשורות טובות ישועות ונחמות.
נראה שבחינה זו שהייתה ביוסף, לקום מכל נפילה, נבעה מגודל היראת שמים שהייתה בו. כפי שאמר לאחיו: "את האלוקים אני ירא". מחמת שהיה יוסף ירא מה' עד מאוד, ממילא הייתה לו יראה עצומה להישאר במצב של נפילה ודעיכה רוחנית הגורם צער לה', ולכן מיד התגבר בכל כוחו והזדרז לעלות משם.
בהקשר לכך,נבין את דברי המדרש על הפסוק: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". מבאר המדרש למה ציווה משה דווקא ליהושע לצאת להילחם בעמלק:
אמר לו (משה ליהושע), זקנך (יוסף הצדיק) אמר: "את האלוקים אני ירא", ובזה (בעמלק) כתיב: "ולא ירא אלוקים" – יבוא בן בנו (יהושע שמשבט אפרים בן יוסף) שאמר "את האלוקים אני ירא" ויפרע ממי שנאמר עליו "ולא ירא אלוקים".
והיינו כי עיקר שליטתו של עמלק היא דווקא על אלו ששוקעים בנפילותיהם וממשיכים לרדת מדחי אל דחי ולא קמים בכל עוז וניצבים על עומדם.
וזהו שנאמר בעמלק: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים", כלומר, שליטתו של עמלק היא רק על אלו שמחמת שהם לא יראי אלוקים – ממילא כשהם נופלים נפילה רוחנית כלשהי הם הולכים ונחשלים ויורדים עוד ועוד, ועייפים ויגעים מלהתאזר בגבורה ובעוז להתרומם מנפילתם חיש קל מהרה.
על כן, היחידים שיכולים לגבור על עמלק הם דווקא אלו שהולכים בדרכו של יוסף שהיה ירא אלוקים, ומחמת יראתם מה' הם תמיד מקיימים בעצמם "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", ולא נותנים לעצמם לשקוע בנפילתם כרצונו של עמלק, אלא ממהרים להתייצב על עומדם ושומרים על קומתם הרוחנית לבל תמוט לעולם.
