דלג לתוכן
שתפו עם חברים:
לפני האכילה: 'בורא פרי האדמה' / 'שהכל נהיה בדברו' (בהתאם לסוג הלביבה, כדלהלן).
אחרי האכילה: 'בורא נפשות'.
על לביבות העשויות מתפוח אדמה מגורר במגררת (פומפיה) – יש לברך 'בורא פרי האדמה':
'בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'.
על לביבות העשויות מפירה מרוסק או מקמח תפוחי אדמה – יש לברך 'שהכל נהיה בדברו':
'בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ'.
ולשיטת היביע אומר, גם על לביבות אלו - יש לברך 'בורא פרי האדמה'.
לאחר סיום הארוחה – אם אכל (מהלביבות בפני עצמן, או בצירוף מאכלים אחרים שברכתם האחרונה זהה) כמות של לפחות כ-27 גרם ומעלה, תוך פחות מ-7 וחצי דקות – מברך את ברכת 'בורא נפשות':
'בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן, עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי, בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים'.
בגמרא במסכת ברכות נאמר כי תמרים שנמעכו ברכתם 'בורא פרי העץ', כמו תמרים רגילים. ונחלקו רבותינו הראשונים בפירוש הסוגיה שם. לשיטת בעל 'תרומת הדשן' (ועוד), הסיבה שברכת הפירות לא השתנתה, היא כיון שהתמרים רק 'נתמעכו', וצורתם עדיין ניכרת, אך תמרים שרוסקו ונטחנו היטב, ברכתם תהיה 'שהכל'.
ואילו לשיטת הרמב"ם (ועוד), גם על פירות מרוסקים יש לברך את ברכתם המקורית. ורק אם נתרסקו עד שהפכו לנוזל, ברכתם 'שהכל'.
בשולחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם. אך הרמ"א פסק שטוב לחשוש לדעת תרומת הדשן. וכן פסק בשו"ת אור לציון, כדעת ה'בן איש חי'. וכך פסקו רוב הפוסקים האחרונים למעשה. אך בשו"ת יביע אומר פסק כדעת השולחן ערוך, שהברכה איננה משתנית.
בהתאם לכך, זהו החילוק בענייננו בין לביבות שניכרת בהן הצורה המקורית לבין לביבות העשויות מפירה או אבקה, שלדעת רוב הפוסקים ברכתן משתנה ומברכים עליהן 'שהכל', ולדעת ה'יביע אומר' הריסוק אינו משנה את הברכה.
בדיעבד, לפי כל השיטות ובכל המקרים, בין אם בירך 'בורא פרי האדמה' ובין אם בירך 'שהכל' - יצא ידי חובה ואינו צריך לברך ברכה אחרת.
גם אם הלביבות כוללות קמח ברוב המקרים ברכתן לא משתנית, אך לביבות שמערבים בהן קמח בכמות גדולה, המיועדת גם להשבחת הטעם (ולא רק לשיפור המרקם וכדומה) – יש לברך על הלביבות 'מזונות'.
