דלג לתוכן
שתפו עם חברים:
לפני האכילה: 'בורא מיני מזונות'.
אחרי האכילה: 'על המחיה'.
(וראה פרטים נוספים להלן בהרחבה).
לפני אכילת הלחמנייה, יש לאחוז ביד ימין ולברך:
'בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דוֹנָי, אֱ-לֹוהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת'.
לאחר סיום הארוחה – אם אכל (מהלחמנייה בפני עצמה, או בצירוף מאכלים אחרים שברכתם האחרונה זהה) כמות של לפחות כ-27 גרם ומעלה, תוך זמן פחות מ-7 וחצי דקות – מברך את ברכת 'על המחיה' ('ברכה מעין שלוש'):
'בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה, וְעַל תְּנוּבַת הַשָּדֶה,
וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ, לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ.
רַחֵם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ, עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ, וְעַל מִזְבָּחָךְ, וְעַל הֵיכָלָךְ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ, וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ, וּנְבָרְכָךְ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.
(בשבתות ובמועדים מוסיפים כאן כמפורט:
בשבת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה. בראש חודש: וְזָכְרֵנוּ לְטוֹבָה בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה.
ב'שלושת הרגלים' ובחול המועד : וְשַׂמְּחֵנוּ בְּיוֹם –
חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה / חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה / חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה / שְׁמִינִי חַג עֲצֶרֶת הַזֶּה
– בְּיוֹם טוֹב (בחול המועד: בְּיוֹם) מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה.
בראש השנה: וְזָכְרֵנוּ לְטוֹבָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בְּיוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה).
כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל, וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה,
בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה'.
חז"ל תיקנו שיש לברך ברכה לפני כל אכילת מאכל, ולמאכלים חשובים קבעו ברכה מיוחדת.
על תבשילים מחמשת מיני דגן תיקנו לברך 'בורא מיני מזונות'. לעומת זאת, על מאפים מחמשת מיני דגן, מברכים 'המוציא לחם מן הארץ', למעט אלו הנכללים בהגדרות ההלכתיות של 'פת הבאה בכיסנין', שדינם שעד 'שיעור קביעות סעודה' מברכים עליהם 'מזונות', ומשיעור זה ומעלה מברכים עליהם 'המוציא' כיון שדומים לפת.
הלחמניות המכונות 'באן' (וכן 'באו' או 'באוזי') עשויות מבצק רגיל (על בסיס קמח חיטה, שמרים ומים) שלא עובר אפייה אלא אידוי (בישול באמצעות אדים חמים). ולכן אין דינם כשאר פת, אלא כשאר מיני דגן מבושלים, שברכתם לעולם 'מזונות' ו'על המחיה', גם אם אוכל מהם כמות גדולה של 'שיעור קביעות סעודה'.
וזאת לפי דברי ה'שולחן ערוך' הפוסק בנושא זה כדעת הרמב"ם, ובשונה כדעת רבינו תם המחמיר בבצק מבושל העשוי מבלילה עבה ויש עליו צורת לחם שברכתו 'המוציא'.
אולם, כמבואר שם ב'שולחן ערוך', בענין זה ראוי שירא שמים שיצא ידי חובת כל השיטות ויאכל לחמניות אלו רק בתוך סעודת לחם רגיל שברכתו המוציא. פיתרון נוסף (למחמירים) הוא לחתוך את הלחמניות לחתיכות קטנות, שבכל אחת יש פחות מ'כזית' (כ-27 גרם), כיון שבחתיכות קטנות גם לדעת רבינו תם יש לברך 'מזונות'.
וכאשר הלחמניות מעורבות במיני מתיקה ונאכלות כקינוח, אין להחמיר לאוכלן בתוך סעודת לחם, ואדרבה, עדיף במקרה זה לאוכלן דווקא שלא בתוך הסעודה (לאחר ברכת המזון), כדי לצאת מכלל ספק לגבי ברכתן.
