מה מברכים על מים

חז"ל תיקנו שיש לברך ברכה לפני כל אכילת מאכל, ולכל מין מאכל קבעו ברכה מיוחדת. על שתיית רוב המשקים קבעו לברך את הברכה הכללית 'שהכל נהיה בדברו'.

שתיית מים הינה יוצאת דופן, כיון שאין הנאה לחיך בטעמם, ועיקר ההנאה מהם הוא בהרוויית צימאון. ולכן רק מי שמרווה בהם את צמאונו מברך, כנאמר במשנה: 'השותה מים לצמאו, מברך שהכל נהיה בדברו'.

וכפי שפירשו על כך בגמרא שאם שותה מים כשאינו צמא, כגון כדי לבלוע מאכל שנתקע בגרון, אינו מברך כלל, כי נחשב שאין לו הנאה מהמים עצמם. בדומה לכך, השותה מים שאין בהם טעם לצורך בליעת גלולה, אינו מברך.

וכתב ה'משנה ברורה' שבכל מקרה שהחך נהנה מעט מהמים, גם אם עיקר כוונת השתיה למטרה צדדית, נחשבת השתייה כהרוויית צימאון, ועליו לברך.

אך על מים שמעורב בהם מעט טעם שיש בו הנאה, יש לברך, אפילו אם שותה אותם רק למטרה צדדית  כמו לרפואה וכדומה. וכך ניתן לנהוג בכל מקרה שמסופק בו האם עליו לברך, להוסיף מעט טעם למים, או לברך על מאכל או משקה אחר שברכתו 'שהכל', וכך לצאת מכלל ספק.

השותה מים או משקים אחרים בתוך סעודת לחם, אינו צריך לברך עליהם, כיון ש'אין אכילה בלא שתיה' והשתיה נחשבת טפלה ללחם ובאה מחמתו.

כמו כן, השותה יין, והיו לפניו (או שהיה בדעתו לשתות אחריו) מים או משקה אחר, אינו צריך לברך עליהם כלל, כיון שנחשבים טפלים ליין.

חובת ברכה אחרונה על שתייה, היא רק אחרי שתיית כמות של 'רביעית', שהיא 81 סמ"ק, בתוך 'כדי שתיית רביעית', כלומר, שיעור הזמן הרגיל של שתיית רביעית בבת אחת.

ולכתחילה רצוי להימנע משתייה בכמות שבין שיעור 'כזית' (27 סמ"ק) לבין שיעור 'רביעית' (81 סמ"ק), כדי לצאת מכלל ספק בין השיטות, אך בדיעבד אם שתה כמות כזאת בלבד אינו צריך לברך.

רצוי לברך את הברכה האחרונה מייד בסיום השתייה, הן למניעת שכחה, והן כדי לא להיכנס למצב של ספק אם ניתן עדיין לברך.

אם אחרי שהתחיל לשתות, יצא מהבית לרחוב, או עבר לחדר אחר בבית שלא היה בדעתו לשתות בו ולא ניתן לראותו מהמקום שבו ברך, נחשב הדבר כסיום השתייה, ולכן אם מעוניין להמשיך ולשתות, עליו לברך שנית.