מה מברכים על פיצה

ברכת 'מזונות' וברכת 'על המחיה' נקבעו בידי חז"ל בעיקר עבור תבשילים העשויים מ'חמשת מיני דגן' (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון). שמכיוון שמזינים ומשביעים את האדם נקבעה עבורם ברכה מיוחדת, ולא 'בורא פרי האדמה' כתבשילי קטניות וכדומה.

ואילו מאפים ממיני דגן (שלא עברו בישול או טיגון בשמן עמוק), נחשבים 'פת' (= לחם), שחשיבותם גדולה יותר והם עיקר מזונו של האדם, ועבורם נקבעו ברכות 'המוציא לחם מן הארץ' ו'ברכת המזון'.

אמנם נאמר בכך חריג אחד, והוא מה שמכונה בגמרא ובהלכה 'פת הבאה בכיסנין', שמאפה כזה לא נאכל כפת רגילה אלא כקינוח או ארוחת ביניים, ולכן יש לברך עליו 'מזונות' ו'על המחיה' (כדין תבשיל ממיני דגן). אלא אם כן שינה מהמקובל ו'קבע את סעודתו עליו' (כלומר: אכל בכמות שעליה רגילים לקבוע סעודה), שאז הברכה היא שוב 'המוציא' ו'ברכת המזון' כפת רגילה.

ובפירושו של המושג 'פת הבאה בכיסנין' נאמרו שלושה פירושים בדברי הראשונים, ואחד מהם (הנוגע לעניננו) הוא שמדובר על מאפים שבצקם נילוש בנוזלים שאינם מים, וטעמם ניכר ונרגש בבצק. (ובזה עצמו פסק הרמ"א (וכך מנהג האשכנזים) שלא מספיק שהטעם יהיה ניכר מעט, אלא הוא צריך להיות העיקר בבצק).

לגבי דין הפיצה: הציפוי העשוי מרסק עגבניות, גבינה וכדומה, אינו משפיע על הברכה, והדיון ההלכתי הוא בעיקר מבחינת מרכיבי הבצק עצמו.

ולכן, אם היא עשויה מבצק רגיל – ודאי שנחשבת כלחם רגיל לכל דבר. וכן אם אוכל (אפילו בצק ממותק) בכמות שמעל 'שיעור קביעות סעודה' – בכל אופן נחשב כפת.

ורק בקיום שני התנאים: שמדובר בבצק ממותק, ושאוכל ממנו בכמות קטנה בלבד – דין הפיצה כ'פת הבאה בכיסנין', שעליה מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'.

(חשוב לציין שלא תמיד ניתן לסמוך על שלט בחנות או הצהרה של המוכר שברכת הפיצה היא מזונות, אלא יש לברר ולוודא שנעשתה מבצק הנחשב ממותק, ולאכול ממנו בכמות קטנה בלבד).

אולם לדעת רבים מהפוסקים, גם בהתקיים תנאים אלו, אין וודאות הלכתית שהברכה היא 'מזונות', ומה גם שאכילת הפיצה נהוגה בדרך כלל כמאכל עיקרי בארוחה ולא כ'חטיף' או 'קינוח'. ולכן, לכתחילה ראוי להחמיר ולאכול פיצה כזו רק במסגרת סעודת לחם (נטילת ידיים וברכת 'המוציא' על לחם רגיל) ובכך לפטור אותה מברכה. או, לחילופין, לאכול ממנה בכמות גדולה יותר ('שיעור קביעות סעודה'), שאז ברכתה 'המוציא' ללא ספק.