דלג לתוכן
שתפו עם חברים:
אסור לברך ללא כיסוי ראש.
יד חברו - נחשבת כיסוי, אך יד עצמו - אינה נחשבת כיסוי.
אין לברך ברכה, להתפלל, להזכיר את שם השם, להוציא דברי תורה בפיו, או להיכנס לבית כנסת – ללא כיסוי ראש, כמו כיפה או כובע. ניתן להשתמש גם עם כובע קש, מפית וכל דבר המכסה. במקרה הצורך, אף הנחת ידו של אדם אחר על ראש המברך – יכולה לשמש כיסוי.
אולם הנחת ידו של המברך עצמו על ראשו – אינה נחשבת כיסוי, כי היא חלק מאותו הגוף הדורש בכיסוי. ואם היד מכוסה בשרוול ארוך, נחשב השרוול לכיסוי.
בשאר הזמנים, אף שגם בהם חלה חובה לכסות את הראש, ניתן במקרה הצורך לכסות את הראש בידו, כי חובת כיסוי זו היא בעיקר כסימן היכר המבדיל בין יהודי לגוי, ולכן גם כאשר רק מניח את ידו על ראשו, נחשב הדבר כ'היכר', ואין הכרח בכיסוי של ממש.
ההקפדה על כיסוי הראש באופן קבוע (באמצעות כיפה או כובע וכדומה) החלה במקורה כמנהג חסידות המעורר ליראת שמיים, אולם במהלך הדורות התקבלה ונקבעה הנהגה זו בידי הפוסקים כמנהג מחייב, ואסרו ללכת מרחק של ארבע אמות (= כ-2 מטר) בגילוי הראש.
וכתבו הפוסקים האחרונים כי מידת חסידות היא להקפיד על כך גם בכל הליכה שהיא, ואף כשיושב או עומד על מקומו, הן ברחוב והן בבית.
אמנם, בזמני העיסוק בדברי קדושה, כמו תפילה, ברכה, הזכרת שם השם, לימוד תורה בדיבור, וכן כניסה לבית כנסת – איסור גילוי הראש הינו בעל תוקף חמור ומחייב יותר, וחובת הכיסוי היא מן הדין.
הנחת יד האדם על ראשו, איננה נחשבת כיסוי מבחינת ההגדרה ההלכתית, שכן היא חלק מאותו הגוף הנדרש בכיסוי, והגוף אינו יכול לכסות את עצמו, ולכן לא ניתן לברך או להתפלל וכדומה בצורה כזו. ורק אדם אחר מכסה בידו את ראש המברך ניתן להקל.
אך לגבי חובת כיסוי הראש הכללית בשאר הזמנים, יכול במקרה הצורך לכסות את ראשו באמצעות ידו, שכן עיקרו של כיסוי זה הוא לשם סימן היכר המבדיל בין יהודי לגוי, ומזכיר את נוכחות ה'.
