בירה הוא משקה העשוי מן השעורים, ולכואהר היה צד הלכתי לטעון שברכת המשקה היא בורא מיני מזונות על פי הכלל של רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו בורא מיני מזונות, אך להלכה מברכים עליו שהכל ניהיה בדברו מפני שאין ממשות השעורים במשקה אלא רק טעם בעלמא. ועוד שהשעורה נשתנתה לגריעותה מחמת שניתן לעשות איתה פת ומנגד עשו עימה משקה.
מקור: כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סי' יב) וז"ל: ואם תאמר בשכר שעורין אמאי מברכין שהכל והלא השעורים עיקר ומשתני לעלויא, וי"ל דאית להו עלויא אחרינא בפת, אי נמי, כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים, ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מה' המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל. ע"ש. וכ"כ המרדכי (ברכות רמז קכה) דמיא דכולהו שלקי כשלקי פי' בין אם סוחט המשקה מהם בין אם בישלן במים, ודוקא ירקות שהמשקה שיוצא ממנו עיקרו לטבול בו, קאי וחשיב מאכל כמקודם, דהא אמרינן פ' חבית (שבת קמד.) משקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדין אחר סחיטתם לשתיה מברך שהכל נהיה בדברו ואחר כך בורא נפשות רבות, וכן פירש ר"י בריש פסחים, דמיא דסילקא משבח אבל שכר מי שעורין לא משבח, ועוד דילמא לא אישתני למעליותא אלא לגריעותא, דמעיקרא היו השעורין ראויין ללחם, ובסוף פרקין פסק האלפס אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים מברך שהכל. ע"כ.
