תפריט
בביתו של גביר, בלונדון הרחוקה,
התארח ר' שלום שבדרון, בשבת המלכה.
אותו גביר תמך, והחזיק הרבה ישיבות,
ר' שלום הכירהו, וזכר לו את אלו הטובות.
בדרכם לבית הכנסת, העלה הגביר שאלה ופשרה:
"כל כך הרבה תורה אני מחזיק, ואף אחד מילדיי לא מחובר לתורה".
באמת שאלה מעיקה, כיצד יחלצו הרב מהמצוקה?
ר' שלום הקשיב לדבריו,
'צריך אני לחשוב – לא אענה עכשיו…'.
במהלך הסעודה, ניגש אחד הילדים לאביו בריצה:
"אבא סיימתי את מסכת ביצה!"
והאבא הגביר,
במילים רבות לא הכביר,
אמנם איחל: "כל הכבוד ויישר כח"
אך נתן לבן, להמשיך לבד לשמוח.
אחרי הדגים התענגו על הבשר.
עוד זמן קצר עבר,
והבן השני בקבוק יין שבר.
מילא, בקבוק פשוט היה מחליק,
אך היה זה בקבוק יוקרתי ועתיק.
מה שהלך שם… לעצמכן תתארו,
הצרחות והנזיפות על הבן גברו.
ושערותיו של ר' שלום סמרו,
כעת הדברים היטב לו הובהרו.
"הקשב ידידי" – הישיר ר' שלום לגביר פנים.
"ילדינו קולטים דברים יותר מחיישנים.
מה שחשוב לנו נמצא בתוכנו,
והוא אשר עובר לילדינו.
לפי תגובותיך הערב – הדברים ברורים,
לכן לתורה הם פחות מחוברים".
לפני חג הפסח, שלטובה אלינו קרב,
הכנות רוחניות וגשמיות נשלב.
יחד עם הלחץ, ההספקים, והעמידה במטלות,
אנחנו לא מוותרות על חוויות נעלות.
וכדי להראות לילדינו בכל עת,
מהם הערכים החשובים באמת,
עלינו קודם כל להתחבר לערכים בעצמנו,
שהם ינבעו, כמו מים זכים בתוכנו.
כלומר, זה צריך להיות מבפנים, ולא מן השפה ולחוץ,
ההתלהבות כאן היא משהו נחוץ.
או אז גם בלי מודע, יופיע בעינינו ברק,
והילדים יקלטו זאת בחוש חזק.
הנקודה הנוספת היא לא להיות 'צדיקה נסתרת'.
ההתלהבות בחוויה רוחנית, היא לא מיותרת,
מול הילדים, היא צריכה להיות גלויה וניכרת.
התלהבות דקדושה, תוספת חמימות,
מחדירה בנפשם חוויה של רוממות.
כשאבא אומר לבנו אחרי התפילה:
היום הרגשתי שהלב שלי בוער באהבת ה' יתברך,
הוא מותיר בו רושם, ומכיר לו רגש נפלא כל כך.
כשאמא מספרת לבנותיה בלי בושה:
היום בחנות מדדתי שמלה חדשה,
כל כך החמיאה, הצבע, הגזרה,
אבל מה לעשות היא קצרה.
היה לי ניסיון. מדדתי, החזרתי, ושוב מדדתי,
בנותיי היקרות, התגברתי!
הרי באותם משפטים, באותם דיבורים,
היא מחדירה בהם רגשות, שעמוק עמוק חודרים.
את אלו הרגשות, את אלו התגובות,
את החווית האלו, התחושות הנלהבות.
הם אלו שילדינו קולטים וזוכרים,
איתם הם גדלים, ובליבם נשמרים.
אסיים בסיפור מחזק, עם מסר גדול,
על הרב מפונוביז', שגדל בבית עני מט ליפול.
בקושי לחם וחלב, ומי מדבר על ביצה,
אך אהבת תורה בבית בכל מקום נצצה.
ערב אחד, סיפר הרב לאימו כשהיה ילד קטון,
שהיום סיים מסכת תענית – כך שח לה, והלך לישון.
בבוקר כשהתעורר, שפשף את עיניו טוב טוב,
אימו… לבושה בבגדי יום טוב.
מיקד יותר את המבטים,
וקלט שאימו מקושטת בתכשיטים.
ומה שחיכה לו במטבח, הרבה זמן כזו לא הייתה,
ארוחת בוקר חגיגית – חביתה!
מה קרה היום? אמא, שאל בלי לחשוב,
'בשבילי, בני מחמדי, סיום מסכת זה כמו יום טוב'.
כך בהתלהבות, לבנה אמרה,
אמר הרב מפונוב'ז – מאז נכנסה בי אהבת תורה!
