תפריט
יום ראשון כהרגלי בקודש
פותחת את העיתון המקומי
ותרה אחר דרוש/ה למקום עבודה
מנסה ל'מרקר' את המשבצת שנכתבה (אולי) עבורי
אבל מהר מאוד מתברר לי שאיני מתאימה
פה חסר לי כשרון כזה ושם חסר לי ידע אחר
ואם אינך מבינה באלו… אז אין על מה לדבר
וכך בין יאוש וחדלון
אני מוצאת את עצמי עוד שבוע מול העלון
ושוב אשליה, ושוב תקוה ו… בום מתנפץ לו הבלון
ואז בלילה בשעה מאוחרת עליתי על יצועי
ודמעות זלגו בלי סוף מֵעֵינַי
חבל, מצאתי את עצמי לעצמי לוחשת
אם הייתי גרה בעיר אחרת לא הייתי כך 'בוחשת'
ואם את לימודַי הייתי לומדת 'שם'
כשרונותי היו מתבטאים באופן מושלם
ותראי, הוספתי 'לייסר' את עצמי
חברתך מסודרת, ושכנתך מאושרת
ואחותך… נו… בטח… מוכשרת
ואני… במבוק… חוטים סבוכים קושרת
כך נרדמתי… ועוד דמעה נושרת
חֲוָיוֹת מעין אלו, תחושות שליליות, ורגשות מחלישות
פוקדות אותנו המון פעמים בחיינו
הקנאה, האכזבה, הכעס והמרמור
באים הרבה לביקור
רגשות שליליים מלוים אותנו
מזהים היטב את כתובתנו
ומשם למדרון העצבות הדרך די קצרה
והמצוקה הרגשית מתרחבת נורא
אומר הרב ישראל בשיעורי שבת השובים
זה היסוד הגדול של פרשת נצבים:
"אתם נצבים היום כולכם"
כולכם – בלי יוצא מן הכלל
את נצבת! וגם את! והיי… גם את
עומדת זקוף – נצבת
ואת נפשך מייצבת
איך?
ע"י שתכירי את מקומך
ומשם תפתחי שמחה פנימית בכל הווייתך
את הווייתך תשמחי וחייך יתמלאו חֲוָיָה
בלי לדמיין ולו שניה את עצמך
חיה את חייה של זולתך
ועבודת המדות מתחילה בדיוק בזו הנקודה
להתייצב בעמדה ולשמוח זו עובדה!
מהעמדה, מהמקום הטבעי
שקבע לך בוראך
עם כל המתנות והחסרונות שנתן הוא עבורך
את נצבת היום ובכל יום
יחד עם כל החלקים בעם ישראל
את נצבת ומהמקום הטבעי
שמחה פנימית תפתחי
ואת ה' יתברך באהבה והכנעה תמליכי
