תפריט
א. "ויברך אֹתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו" (בראשית א, כח).
ב. "ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית ט, א).
מצוות פריה ורביה מתחלקת לשני סעיפים עקריים והמחסיר אחד מהם, יחסר לו בשלמות המצוה
הקב"ה אומר לאדם וחוה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" (בראשית א, כח).
ביאר הרד"ק (שם) 'הפריה' היא ההולדה (להוליד ילדים), ו'הרביה' היא ההגדלה (לגדל את הילדים).
הגמרא (יבמות סב.) מביאה את שיטת רב הונא הסובר שהטעם של מצוות פריה ורביה , הוא כדי שיִכְלו נשמות שבגוף, וזה כדבריו של רב אסי שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיה נז, טז) כלומר, בבריאת העולם ברא הקב"ה את כל הנשמות העתידות להוולד ונתנם לתוך אוצר ששמו 'גוף', וכל עוד שלא נולדו אותם נשמות בעולם הזה, אין הגאולה יכולה לבוא, לכן נִתנה מצוה זו לקרב את הגאולה.
הגמרא (שם) מביאה את שיטת רבי יוחנן הסובר שהטעם של מצות פריה ורביה כדי שהעולם יהיה מיושב בבני אדם שנאמר "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח).
ופירש רש"י (חגיגה ב: ד"ה לא תהו בראה) לא ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ להיות בלא יישוב, אלא לשבת יצרה.
וכך כתב החינוך (מצוה א) שטעם מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיֻשב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב "לא תֹהו בראה לשבת יצרה".
השל"ה הקדוש (פרשת בראשית תורה אור) הוסיף בזה שטעם מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם יתברך חפץ בישובו… והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת כמובא בגמרא (ברכות כה:).
על כן צריך להשאיר אחריו מי שיקיים התורה והמצות, ויכיר שיש בורא משגיח ויכול, ולא ימחה מישראל דבר זה.
וזהו כוונת רבותינו במדרש במה שכתבו, עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, רצונם לומר, עיקר הכוונה של צדיקים במה שמעמידים תולדות, הוא להמציא ברואים שיקיימו המצוות ויתעסקו במעשים טובים.
המשנה אומרת (יבמות סה:) שהאיש מצוּוה על פריה ורביה ולא האשה. וכך פסק הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו ה"ב) וזה לשונו: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה.
הגמרא (שם) לומדת שהחיוב דווקא אצל האיש ממה שנאמר אצל אדם וחוה "ויברך אֹתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" (בראשית א, כח).
פירש רש"י (קדושין לה. ד"ה דרכו לכבֹש). איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, כלומר מצות פריה ורביה שייכת רק באדם שדרכו לכבוש את הארץ במלחמה והוא האיש, ואשה שאין דרכה בכך, פטורה ממצוה זו.
כתב רבי עובדיה מברטנורא (יבמות פ"ו מ"ו) לבאר את דברי הגמרא מה שכתבה התורה 'וכבשֻה' ללמד שהחיוב במצות פריה ורביה שייך באדם 'הכובש' את בן זוגו, והוא האיש, כפי שמובא במדרש (בראשית רבה פרשה ח) האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שיוצאה לשוק, סופה להכשל, מנא לן מן דינה שנאמר "ותצא דינה" (בראשית לד,א) ולבסוף נכשלה.
הגמרא (שם) מביאה מקור נוסף שהאיש חייב במצות פריה ורביה ולא האשה, ממה שאמר הקב"ה ליעקב אבינו "אני אל שדי פרה ורבה" (בראשית לה, יא) ולא אמר לו 'פרו ורבו' בלשון רבים, ללמדנו שמצות פריה ורביה היא על האיש בלבד.
כתב רבי מאיר שמחה הכהן בספרו משך חכמה (בראשית ט, ז) הטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי השם יתברך ודרכיו הם "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז) ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכיוון שנשים יש להם צער גדול בעיבור ובלידה עד כדי כך שאמרו בגמרא (נדה לא:) בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לכן לא צוותה התורה על האשה בפריה ורביה.
לפי זה נבין מדוע אדם וחוה – נצטוו שניהם – על פריה ורביה שנאמר "פרו ורבו" (בראשית א, כח) ויעקב אבינו רק הוא נצטוה שנאמר "פרה ורבה" (בראשית לה, יא) מכיוון שאדם וחוה בשעה שנצטוו בפריה ורביה זה היה קודם חטא עץ הדעת ועדיין לא נתקללה חוה – "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז) שהוא צער העיבור והלידה אבל יעקב אבינו נצטוה לאחר חטא עץ הדעת
שכבר נגזר על האשה צער העיבור והלידה.
כתב המשך חכמה (שם) טעם נוסף מדוע התורה פטרה את האשה ממצות פריה ורביה, כי הקב"ה הטביע באשה את התשוקה לבעלה, ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע, כמו שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי יג, יז) ואם האשה הייתה מצוּוה בפריה ורביה, והיה כי תנשא לאדם שאינו יכול להוליד וכי נגזור עליה מחמת הציווי לפרות ולרבות לצאת מבעלה זה שהוא אהוב נפשה ולהנשא לאחר כדי לקיים מצות פריה ורביה, הרי זה נגד הטבע של האשה לאהוב את השנוא ולשנוא את האהוב (היינו לאחר שהאשה נשאת, היא נקשרת אך ורק בבעלה וכל האנשים האחרים שנואים בעיניה) ורק האיש שיכול לישא אשה נוספת על אשתו הראשונה, עליו הטילה התורה מצוה זו.
רבינו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (יבמות סה. ד"ה האיש) מבאר הטעם שאשה פטורה ממצוות פריה ורביה על פי דברי הגמרא (קידושין ז.) ד'איתתא לבי תרי לא חזיא' כלומר, אשה אינה יכולה להיות נשואה לשני אנשים ובמקרה ואם תנשא לאיש ולא נבנית ממנו והוא אינו רוצה לגרשה, מה תעשה כדי לקיים מצות פריה ורביה, הרי היא אגודה בו ואינה יכולה להינשא לאחר, על כן פטורה היא ממצות פריה ורביה, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.
אבל האיש חייב במצות פריה ורביה שהרי אם נשא אשה ולא ילדה, יכול לישא אשה אחרת שתלד ויקיים בה מצות פריה ורביה מכיוון שהאיש יכול לישא כמה נשים בבת אחת.
חכמים קבעו זמן ממתי מתחיל החיוב של מצות פריה ורביה, כמובא במסכת אבות (פ"ה מכ"א) – בן י"ח לחופה. ומובא ברבותינו טעמים נחמדים מדוע נקבע גיל זה להכנס לחופה.
כתב הב"ח (חו"מ סימן ז) הטעם שחכמים קבעו שחיוב מצות פריה ורביה הוא בגיל י"ח שנים מפני שאז מגיע האדם לרבע משניו ושכלו שלם לירד לעומקו של דין לזכות ולחובה
והעיר בספר תהילה לדוד (סימן א אות ב) מדוע יש ענין ששכלו של האדם יהיה שלם לרדת לעומקו של דין (שהם דברים הקשורים לדיין) כדי להתחייב במצוות פריה ורביה?
וביאר שכוונת הב"ח שצריך שיהיה לאדם שכל שלם בדרכי העולם קודם הנשואין ושכל זה מגיע לאדם רק בגיל י"ח שנים.
החלקת מחוקק ביאר שאף על גב שכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג שנים, מכל מקום מצוה זו קבלו חכמים שבן י"ח לחופה, מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה (כמבואר בשו"ע סימן רמ"ו סעיף ב') והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך.
והעיר בזה החלקת השדה (שם סעי"ק ב) שיתכן לומר שזמן זה הוא גם לאדם שאינו לומד, משום שלא חילקו חכמים בתקנתם.
כתב התפארת ישראל (אבות פ"ה מכ"א אות קסג) שמגיל זה מתחיל היצר הרע להתגבר כנגדו.
המהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות, מצוה א) כתב בשם הרדב"ז, שעד גיל י"ח אין הזרע טוב להזריע, ומטעם זה אין חייב בפריה ורביה מגיל י"ג שנה אלא מגיל י"ח שנה.
הביא החיד"א בספר נחל קדומים (פרשת אמור) שראה אחד שכתב, מה ששנינו בן י"ח לחופה, זה רק בזמנם שהיו בריאים וחזקים אבל עכשיו בדורינו אפשר להתעכב יותר…
וכתב על זה החיד"א שאין לסמוך על זה שהתורה חתומה נתנה בש"ס ופוסקים ואין להורות קולות בדבר שחיי עולם הבא תלוי בזה, ויש לרמוז שהסופי תיבות של הפסוק "אשה בבתוליה יקח" בגמטריא י"ח כדי לרמוז שגם באחרית הימים בגלות הזו לא נשתנה הזמן דהגם דעתה הגוף חלש מכל מקום עתה הזקין היצר הרע ונתחזק בתוקף גדול!!!
הגמרא אומרת (קדושין כט:) תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה, יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' שנה ולא נשא, אומר (הקב"ה) תיפח עצמותיו.
והביא בספר שמחת חיים ששמע מהגאון הגדול רבי משה צדקה שליט"א שאמר, נתאר לעצמנו אם אומרים לאדם, גדול הדור מחכה לך בחדר, מחכה ומצפה להפגש איתך, והאדם לא מתייחס כלל וכאילו אומר שאותו גדול הדור ימתין לו, הרי הוא מזלזל באותו גדול…
כך כביכול הקדוש ברוך הוא 'מצפה' לכל בחור שהגיע לפרקו שישא אשה, והבחור לא רוצה, ולא מוכן לשמוע על שידוך, ומעדיף להשאר בחור עוד כמה שנים ונותן לקדוש ברוך הוא להמשיך לחכות ולצפות, האם אין זה חוסר דרך ארץ? האם אין זה חוצפה כלפי שמיא?
כתב הרמב"ם (הלכות אישות פ"א ה"ב) ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות עבור אשתו ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר.
לדעת הבית שמואל (אבה"ע סימן א סעיף קטן א) אין קצבה לדבר, אלא אם אדם חושש שאם ישא אשה יהיה לו טרחא משום מזונות ויהיה מוטרד ולא יוכל ללמוד תורה, מותר להתאחר כל זמן שאין יצרו מתגבר עליו.
אולם, הגאון רבי שלמה לוריא כתב (ים של שלמה קדושין פרק ראשון סימן נז) שהזמן הכי מאוחר שאפשר להתאחר מלקיים מצות פריה ורביה הוא גיל 42, והביא ראיה מהגמרא (קדושין כט:) אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, אדידך על צוארי דבריך (פירש רש"י – בעוד ידך תקיפה על בנך, קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך, השיאו אשה) משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה (מגיל שש עשרה ועד עשרים ושתיים ויש אומרים עד עשרים וארבע) ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא אשה יותר מכ"ד שנים.
וקולא גדולה מזו מצינו בדברי הגאון רבי ישראל הכהן מראדין – 'החפץ חיים' שכתב (ספר מצוות הקצר אות מג) שמִצְות עשה לישא אשה לפרות ולרבות שנאמר "ויאמר להם אלקים פרו ורבו ויכוין לקיום המין, והאיש שהוא בשנת י"ח נתחייב בפריה ורביה ואם עבר עליו כ' שנה ולא נשא, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו.
ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות, מותר להתאחר, ועל כל פנים לא יותר מכ"ה שנים.
הגמרא אומרת (יבמות סג:) אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה (ואיני יכול לישא אשה) אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
וכך פסק הרמב"ם (אישות פט"ו ה"ג) מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושוגה בה כבן עזאי, ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עוון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו…
ובספר פרדס אליעזר (עמוד רג) הביא קושיית הגאון רבי אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים ח"ב סימן יט) שמדברי הרמב"ם רואים שאפשר לבטל מצות פריה ורביה לגמרי עבור מצות תלמוד תורה, ולכאורה מה מיוחד במצות פריה ורביה יותר משאר המצוות שאם אי אפשר לעשותן על ידי אחרים, אז מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימן?
וביאר (שם) כוונת הרמב"ם דודאי גם מי שחשקה נפשו בלימוד התורה אינו פטור ממצוות פריה ורביה, אלא אם יהיה כבן עזאי שהיה נחשב לאנוס בביטולה, כלומר שהיה כל כך דבוק בתורה עד שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר.
וכתב הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (דרך פקודיך מצוה א אות ז) לבאר דברי הרמב"ם שכתב שאם האדם דבוק בתורה כל ימיו כבן עזאי ואין יצרו מתגבר עליו ולא נשא אשה אין בידו עוון, זה רק באופן שדבוק בתורה כבן עזאי שעל ידי תשוקתו בתורה אינו יכול לחמם את עצמו לכח המוליד וכן הוא הלשון שאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה רצונו לומר אי אפשר לי בשום אופן לקיים המצוה כי מחמת תשוקת התורה אין לי תשוקה לתאות כח המוליד.
וכתב הערוך השולחן (אישות סימן א סעיף יד) שבהכרח לומר שלא היה ביכולתו של בן עזאי לפרוש מן התורה כלל וכלל ואפשר שיהיה סכנת נפשות אם היה פורש מן התורה… אמנם פשיטא שמדריגה כזו אינו מצוי כלל וכלל וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו.
אולם הגאון רבי מרדכי יפה כתב בספר הלבוש (הלכות אישות סימן א סעיף ד)
אם חשקה נפשו בתורה וידבק בה מאוד ויצרו אינו מתגבר עליו כלל אז הוא פטור ממצוה זו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
ולהלכה ולמעשה כתב מופת הדור הראשון לציון רבנו יצחק יוסף (ילקוט יוסף שובע שמחות א) שבזמן הזה אין לנו מי שיהיה כבן עזאי שהיה תורתו אומנתו, ושייפטר מלישא אשה, ולכן אף בן ישיבה שנפשו חשקה בלימוד התורה, וזכה ללמוד תורה בהתמדה, עם כל זה עליו להזדרז לישא אשה, כדי שיצרו לא יתגבר עליו. וילמד תורה בקדושה ובטהרה.
ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים. אך יש בחורים שהעצה היעוצה להם להנשא יותר מאוחר, והכל לפי מה שהוא הבחור.
שנו רבותינו במשנה (יבמות פ"ו מ"ו) לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים ע"כ. כלומר, חובתו של האדם בקיום מצוות פריה ורביה היא עד שיהיו לו בנים, ומכאן ואילך הוא פטור.
ונחלקו התנאים (שם) ממתי נחשב 'שיש לו בנים' כדי לפוטרו ממצוות פריה ורביה: בית שמאי אומרים, עד שיהיו לו שני זכרים ולמדו זאת ממשה רבינו שנאמר "בני משה גרשום ואליעזר" (דברי הימים א, כג, טו) ופירש רש"י (יבמות סא: ד"ה ילפינן ממשה) שכיון שהיו לו שני בנים פירש מן האשה.
ובית הלל אומרים, עד שיהיו לו זכר ונקבה ולמדו זאת מבריאת העולם שנאמר "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה, ב).
וביאר רב סעדיה גאון (פרוש רב סעדיה גאון עמוד 03) שמחלוקתם של בית שמאי או בית הלל אם צריך שיוולדו שני זכרים או זכר ונקבה כדי לקיים מצות פריה ורביה, דווקא בזמנם שחיי בני אדם היו ארוכים, אבל עכשיו בזמננו, מקיימים מצוה זו בזכר או נקבה.
ולהלכה פסק מרן השולחן ערוך (אבה"ע סימן א סעיף ה – ו) כשיטת בית הלל שרק אם נולדו לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה ובתנאי שיהיו ראווים להוליד.
בגמרא (יבמות סב.) הובא מחלוקת בין האמוראים בטעם המצוה של פריה: דעת רב הונא כדי לקרב את הגאולה שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ולדעת רב נחמן כדי שהעולם יהיה מיושב באנשים.
והגמרא (שם) מביאה שההבדל ההלכתי בין שני הטעמים יהיה במקרה והאדם הוליד זכר ונקבה ומתו, האם קיים מצות פריה ורביה או לא, לדעת רב הונא קיים מצות פריה ורביה מפני שהוריד את הנשמות מאוצר הנשמות (הנקרא גוף) לעולם הזה ולדעת רב נחמן לא קיים מצות ורביה שהרי אין העולם התיישב בכך.
ולהלכה פסק מרן השולחן ערוך (אבה"ע פריה ורביה סימן א סעיף ו) שאם נולדו לו זכר ונקבה ומתו לא קיים מצוות פריה ורביה אלא אם כן הולידו זכר ונקבה היינו שאחד מהם הוליד זכר ואחד הוליד נקבה.
כתב בספר אזור אליהו (קרבן אליהו עמוד נח) אין האדם יוצא ידי חובת המצוה של פריה ורביה אלא אם כן הוליד בן ובת כיון שבמצוה זו האדם דומה לבוראו שמהוה הויות, וכשם שהקדוש ברוך הוא ברא בן ובת שהם אדם ואשתו כך אין האדם מקיים מצות פריה ורביה אלא אם כן הוליד בן ובת.
יש לחקור האם מצות פריה ורביה מתקיימת על ידי עצם מעשה הביאה או בלידת הבנים
והנה מרן כתב בשולחן ערוך (אבה"ע סימן א סעיף ו) שאם נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים, הרי זה מקיים מצות פריה ורביה ע"כ. משמע שאם לא הניחו בנים, לא קיים מצות פריה ורביה.
מכאן למד המנחת חינוך (מצוה א אות יד) שעצם הביאה, לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה ועיקר המצוה הוא לידת הבנים ובכל רגע חל עליו החיוב שיהיו לו בנים ולכן אם מתו, לא קיים את המצוה מכאן ולהבא.
ועל פי היסוד הזה מיושבת קושיית השאגת אריה שהקשה (טורי אבן ראש השנה כח.)
שבגמרא ראש השנה (כח.) מבואר, מי שאכל מצה כשהיה שוטה ולאחר מכן נתפקח, אינו נפטר בזמן החיוב במה שעשה בזמן הפטור אלא חייב לאכול כזית מצה לאחר שנתפקח שהוא שעת החיוב.
ובגמרא יבמות (סב.) מבואר מי שהיו לו בנים בגיותו (שנולדו לו בהיותו גוי) ונתגייר, רבי יוחנן סובר קיים פריה ורביה.
וצריך להבין מדוע קיים מצוות פריה ורביה, הרי הבנים שנולדו לו היה בגיותו ואינו בר חיוב במצוות פריה ורביה ואם כן אותם בנים לא עלו לו לפטרו לאחר שנעשה בר חיוב דהיינו לאחר שנתגייר, כפי שראינו לגבי מצה שאם אכלו בשעה שאינו בר חיוב, לא עלתה לו לפטרו לאחר שנעשה בר חיוב?
ומיישב המנחת חינוך (שם) על פי היסוד הנזכר לעיל, שיש הבדל בין מצות אכילת מצה לפריה ורביה – מצות אכילת מצה מתקיימת באכילה ולכן אם אכל בשעת הפטור, אינו עולה לו לשעת החיוב אבל מצות פריה ורביה, מתקיימת כאשר יש בנים וכאן בשעת גירותו שחל עליו החיוב, הרי מקיים מצות פריה ורביה מפני שיש לו בנים, אף על פי שהבעילה שהיא הכשר מצוה נעשה בפטור, לא אכפת לן, משום שעיקר המצוה הוא 'הויות הבנים' ולא הביאה.
נחלקו רבותינו הראשונים לגבי אדם שהוליד ממזר אם קיים מצוות פריה ורביה או לא
הרשב"א (יבמות כב: ד"ה גרסינן בירושלמי) והריטב"א (יבמות כב. ד"ה ובנו לכל) כתבו שממזר נחשב בנו של האדם לכל דבר ואפילו לפריה ורביה כמבואר בירושלמי יבמות (פ"ב ה"ו),
אולם כתב הברכי יוסף (אבה"ע סימן א) שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה ולא כתבוהו, ונראה משום שהם סוברים שבבן ממזר לא קיים פריה ורביה.
וכן כתב ספר חרדים (סימן תק) שבהוליד ממזר לא קיים מצות פריה ורביה וביאר דבריו הבית שמואל (אבה"ע סימן א סעי"ק יא) שזה דווקא בממזר שאינו ידוע שהוא ממזר משום שקיימא לן (יבמות עח:) שממזר כזה אינו חי אבל אם ידוע שהוא ממזר, קיים האב מצוות פריה ורביה.
והרמ"א (אבה"ע סימן א סעיף ו) פסק להלכה שאדם שהוליד ממזר, קיים מצות פריה ורביה, משמע שאפילו ממזר לא ידוע קיים את המצוה.
וכן העלה להלכה ערוך השולחן (אבה"ע סימן א סעיף יז) שבממזר קיים מצוות פריה ורביה אפילו אם הוא ממזר לא ידוע שהרי כל זמן שהוא חי יוצא ידי חובת המצוה ואם ימות ויניח זרע, יצא בזרעו, ואם ימות בחייו ולא יניח זרע, הרי גם באינו ממזר לא יצא.
מובא בגמרא (מגילה יג:) המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו כאילו ילדו.
והביא הגאון רבי שלמה קלוגר (חכמת שלמה, אבה"ע סימן א סעיף א) את דעת הט"ז שכל מקום שכתוב 'כאילו' הכוונה שזה ממש כך, ולדעת הפרישה אין זה ממש כך.
ולפי זה יוצא שלדעת הט"ז, קיים מצות פריה ורביה ולדעת הפרישה לא קיים.
ומחדש הגאון רבי שלמה קלוגר, שאם הוליד ילדים ומתו ולאחר מכן אימץ יתום ויתומה, לכל השיטות קיים מצות פריה ורביה, משום שעל כל פנים הוליד, ואף על פי שלא גדלם, הרי גידל יתום ויתומה, ונחשב לו שהוליד וגידל. וכן פסק כדבריו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח תשובה עג).
אולם בספר משנת יהושע כתב לחלוק על זה (עינייני אירוסין ונשואין ח"ב סימן קכז) שהמגדל ילד וילדה מאומצים, אף דמעלה זו נשגבה ביותר, מכל מקום בודאי שלא קיים מצות פריה ורביה.
א. מפני שמצוה זו תלויה ברצון אחרים שהיא אשתו של אדם, ושמא כשיבוא לשכב, תשמט מתחתיו ולא תרצה להבעל ונמצאת ברכתו לבטלה.
ב. מכיון שבשעת תשמיש, משמש ערום, ואפילו אם משמש בהיות עליו כתונת או בגד, מוכרח שיפשוט המכנסים והחגורה, ואם כן לבו רואה את הערוה ואסור לברך, ואם יברך קודם שיפשוט, יהיה שהייה בין ברכה לתשמיש.
ג. מצות עונה זה רק כאשר בא על אשתו ומזריע, ואם יברך קודם תשמיש, ישהה מצד טבעו ולא יזריע עד אחר ארבע או חמש דקות, ונמצא שיש שהייה גדולה בין ברכה לבין המצוה שהיא ההזרעה.
ד. מכיון שאם אשתו מחלה לו על מצות עונה אין כאן מצוה, לכך לא תקנו לזה ברכה.
ה. אמרו רבותינו, חיוב העונה אינו שוה אצל כל אדם, ויש כמה שיעורין בזה
אנשים שהם טיילין (מפונקים במאכל ומשתה, לכך הם בריאים ובעלי כח לתשמיש. רש"י) חייבים במצות עונה בכל יום, ואלה שעושין מלאכה במקום אחר, חיוב העונה אצלם הוא בכל שבוע, ואלה עושין מלאכה במקומן, החיוב הוא פעמיים בשבוע, והחמרים חייבים פעם בשבוע, והגמלין חייבים פעם אחת בחודש, והספנין חייבים אחת בששה חדשים, ותלמידי חכמים בליל שבת דווקא
וכל אלו אם יעשו ביאה יותר מכדי חיובן, אין באותה ביאה חיוב מן הדין ואין ראוי לברך עליה, ובלי ספק הכל עושין יותר מכדי חיובן, ונמצא שפעם מברכים ופעם לא יברכו והוי כחוכא ואטלולא, ואי אפשר לעמוד על זה בדבר השוה בכל הזמנים ובכל אדם, לכך לא תקנו ברכה.
ו. כתב הנועם אלימלך (פרשת וישלח) בשם הפוסקים, הטעם שאין לברך על מעשה הביאה משום שאי אפשר למצוה הזאת שתעשה בלא תערובת היצר הרע בתוכו.
כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ג סימן י) שתי טעמים מדוע אין לברך על הנאת תשמיש:
כי האיש בתשמיש יוצא ממנו כחו וחילו, ואף על פי שהוא מתענג בתשמיש, הנה הוא מפסיד כוחו, ובפרט אם ירבה בתשמיש יותר מכדי שיעורו, לכן לא חשיבה הנאה זו כשאר הנאות דמברכין עליהם.
אין זו הנאה הנכנסת לגוף כאכילה ושתיה וריח טוב, אלא זו הנאה חיצונית שאין בה ממש, וזה דומה להנאת סיכה ורחיצה דלא תקנו בהם ברכה, אף על פי שהאדם נהנה מהם בגופו.
הגאון רבי יחזקאל סגל סרנא, בעל הנודע ביהודה (אהבת ציון דרוש תשיעי ד"ה מה יקר), יצא לדון בדברי הגמרא (סנהדרין יט:) שאומרת כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
ויש לשאול, האם כשמלמד את בן חבירו תורה, נחשב ממש שילדו וקיים מצות פריה ורביה או לא.
והביא ראייה מהגמרא (יבמות סג:) בן עזאי אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים וממעט הדמות, אמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, אמר להם בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה ע"כ. ותשובתו של בן עזאי היא, על ידי התורה שמלמד לאחרים נחשב כאילו הוליד בנים וקיים בזה מצוות פריה ורביה.
כתב הגאון רבי יעקב כולי (מעם לועז בראשית א, ח) כשם שיש מצוה להוליד בנים ובכך מקיים מצות פריה ורביה, כך הוא מצווה במצוה אחרת של פריה ורביה היינו בתורה הקדושה, והוא צריך לעסוק בה עד שיבין ויכנס למוחו וצריך להשתדל לדעת היטב את המצות שיש לנו לקיימן וצריך בכל יום לחדש איזה חידוש בתורה כי אם הוא קורא בתורה ואינו מחדש בה דבר הרי זה סימן שאינו ראוי ללדת ודומה כעץ סרק שאינו עושה פירות
וכן צריך כל יום ללמוד פרק חדש שלא ידע אותו קודם, ויחזור על זה שכבר למד, בחשק גדול ובעיון עד שבכל פעם ימצא חידוש.
מובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ר"מ סעיף א) כשהאדם מצוי אצל אשתו, לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות פריה ורביה וכתב על זה מרן החיד"א במסכת אבות (פ"ו מ"א) שגם בלמוד התורה הקדושה שהיא אשתו הרוחנית של האדם, חייב בעונתה ולקיים בה מצות פריה ורביה כלומר על ידי קביעות עתים לתורה מקיים מצות עונה ועל ידי שמחדש חידושים בלימוד התורה מקיים בזה מצות פריה ורביה.
מורנו ורבנו הגאון רבי ישראל אברג"ל שליט"א הביא בספרו מסילות אל הנפש (בראשית תשע"ח)
וזה לשונו: על פי הקבלה גם יחוד כזה שלא ראוי להוליד ילדים, אם הוא נעשה בקדושה ובטהרה כראוי, נולדים מזה נשמות, והם נקראים נשמות לגרים לעתיד לבא.
בצעירותי למדתי עם אבא מארי עטרת ראשי, חברותא בכמה נושאים, וגם בעניינים אלו, והוא הראה לי בכתבים שכתוב שלאחר פטירת האדם כשיגיע לשמים ישאלו אותו כמה ילדים יש לך? והוא יגיד שמונה או עשרה כל אחד כפי מה שחננו ה', ואז להפתעתו יבואו לפניו אלפי אלפים של ילדים ויאמרו לו, כל אלו הילדים שלך, והוא יתמה ויאמר מי ילד לי את כל אלה?
ואז יתברר לו שמכל יחוד ויחוד נעשה ילד רוחני, ואם זכה והתנהג בבושת פנים בקדושה ובצניעות בדרך ארץ וביראת שמים, אז נולדים לו ילדים רוחניים מושלמים בכל, ילדים שעליהם נאמר: "ילדים אשר אין בהם מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך" (דניאל א, ד).
אבל אדם שמתנהג בחוסר צניעות וקדושה, אז מכל יחוד ויחוד כזה נולד ילד רוחני בעל מום, כדוגמת מפלצת או שד, בעולם הזה הוא לא רואה אותו, אבל כשהוא יגיע לעולם העליון, הוא יפגוש את ילדיו הרוחניים ואם הם בעלי מומין רחמנא ליצלן, זה צער גדול לנשמה, והוא יצטרך לדאוג להם ולפרנס אותם פרנסה רוחנית, לכן אשרי אדם שתמיד מנהיג את ביתו בזהירות בבושה ובצניעות בעניינים האלו.
הרמב"ם כתב (אישות טו, טז) על מעלתו של האדם הזוכה לקיים מצות פריה ורביה, וזה לשונו: אף על פי שקיים אדם פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם עכ"ל
וביאר בספר תפארת ציון (עמוד סב) את דברי הרמב"ם על פי מה שאמרו רבותינו בגמרא (סנהדרין לז.) כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, הביאור הפירוש הפשוט של הגמרא שאם יש אדם שנמצא במצב סכנה של פקוח נפש ובא מישהו והציל אותו, נחשב לו שקיים עולם מלא.
אבל הרמב"ם מגלה לנו שיש ביאור נוסף בגמרא, שלא רק מי שמציל אדם מסכנת נפשות נחשב שקיים עולם מלא, אלא כל נפש
כתב בספר החינוך (מצוה א) מצות פריה ורביה… והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימת כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת
וכעין זה כתב רבי חיים פלאג'י (בספרו תוכחת חיים) שמצות פריה ורביה היא הסיבה לקיום התורה שלא תשכח מפי זרעו, אם כן ראוי והגון לחזור אחריה.
רבי אברהם אזולאי כתב (חסד לאברהם מעין השני נהר סד) המצוה העיקרית בכל המצוות, היא מצות פריה ורביה עד שהיא קודמת לכל המצות שבתורה… כי אין שכינה מתפשטת בענפיה בתחתונים אלא על ידי התפשטות נשמות עליונות למטה, ומטעם זה צריך לפרות ולרבות כדי להמשיך נשמות עליונות בתחתונים ועל ידי מציאות הנשמות למטה יתנוצץ אור גבוה בתחתונים.
אומרת הגמרא (יבמות סג: – סד.) רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו) וכתיב בתריה "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט, ז).
אבא חנין משום רבי אליעזר אומר חייב מיתה שנאמר "וימֹת נדב ואביהוא… ובנים לא היו להם" (במדבר ג, ד).
אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר "להיות לך לאלֹקים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז) – בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה, על העצים ועל האבנים?
מורנו ורבנו הגאון רבי יורם מכאל אברג"ל זיע"א הביא בספרו אמרי נועם (פרשת בראשית – מאמר ג) שידוע הכלל שלימדונו חז"ל (ספר יצירה א, ז) נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כלומר תמיד יש לקשר את הסוף וההתחלה של כל ענין, וכמו כן יש לקשר את המצוה הראשונה שבתורה שהיא מצות פריה ורביה עם המצוה האחרונה שבתורה שהיא מצות כתיבת ספר תורה כמו שנאמר בפרשת נצבים "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט) ופירוש מצוה זו כמו שכתב בספר החינוך (מצוה תרי"ג) שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה.
חיבור וקישור מצות פריה ורביה למצות כתיבת ספר תורה, בא לרמוז לנו, ראשית כל, שהבאת ילדים לעולם זהו דבר עליון ומקודש עד מאוד לפני הקב"ה ממש כמו כתיבת ספר תורה שאין קדוש למעלה ממנו
ובנוסף לכך והוא העיקר – לרמוז לנו שלאחר שזכינו להביא ילדים לעולם עלינו להשתדל לגדלם ולחנכם בדרך הקדושה והצניעות עד שנזכה שהם יהיו קדושים וטהורים ממש כמו ספרי תורה.
מספרים שפעם אמר הגאון הקדוש הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל לנהג אחד שהיה מסיע ילדים קטנים לתלמוד תורה, שבכל פעם שהוא לוחץ על הכפתור שפותח את דלת ההסעה כדי להעלות את הילדים וכן כדי להורידם, יכוין שהוא פותח את שערי ההיכל כדי להוציא ספרי תורה וכן כדי להחזיר אותם להיכל. כי הרב בן ציון ברוחו הטהורה ועיני הבדולח הקדושות שלו, ראה שכל ילד יהודי שזוכה ללמוד חומש ומשנה וגמרא בתלמוד תורה, הרי הוא קדוש ממש כספר תורה.
הביא החיד"א בספרו חומת אנך (שופטים פרק א) דברי האמרי נעם (פרשת לך לך) לבאר דעת בית הלל שמצוות פריה ורביה מתקיימת על ידי הולדת זכר ונקבה
בפסוק נאמר "ויברך אֹתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו" (בראשית א, כח) 'פרו ורבו' בגמטריא – ת"ק וזה כמנין אברי הזכר והנקבה שהרי לזכר יש רמ"ח אברים ולנקבה יש רנ"ב אברים וביחד – ת"ק, ללמדך שמצות פריה ורביה מתקיימת על ידי הולדת זכר ונקבה.
השם 'שדי' הקדוש רומז ליסוד וחתום מבחוץ באות ברית קודש, לכן אין פטור ממצוה זו עד שיצא ממנו מילוי שם שדי הקדוש שהוא ת"ק , כנגד ת"ק אברי זכר ונקבה שיוליד.
המספר ת"ק הוא מילוי של השם הקדוש 'שדי' והוא הממונה על פריה ורביה.
לדעת בית שמאי שסוברים שהחיוב הוא שני זכרים, אפשר שהם סוברים כי כל זכר יש בו רמ"ח אברים ואור פנימי ואור מקיף, וביחד הם ר"ן לכל אחד, ובשני זכרים עלתה לו ת"ק שזה מילוי השם הקדוש 'שדי', עכ"ד.
