תפריט
לפני הרבה שנים הגיע אל ביתו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, יהודי ממרכז הארץ כדי לשאול עצה בעניין מסוים.
הדבר היה למחרת יום הכפורים, ורבנו היה עוסק באגידת ארבעת המינים לכבוד חג סוכות. לאחר שהשיב לאותו יהודי על כל שאלותיו, התעניין היהודי לתומו מה הם כל ה"צמחים" האלה שהרב מתעסק איתם?
מעצם השאלה כבר הבין רבנו עד כמה יהודי זה רחוק מחיי תורה ומצוות. הוא הסביר לו בסבלנות ובסבר פנים יפות שיש מצווה מהתורה ליטול בחג סוכות דווקא את ארבעת המינים הללו, והאריך בדברי חז"ל במדרש על כך שארבעת המינים רומזים לארבע מדרגות רוחניות שיש בעם ישראל.
שמע היהודי את הדברים, הודה היהודי לרב ופנה לדרכו.
כעבור שנה בערך שוב הגיע אותו אדם אל הרב, אך הפעם בלבוש חרדי. הוא סיפר בהתרגשות שאותם דברים שאמר לו הרב בפגישה הקודמת, על הרמז שיש בארבעת המינים ואגידתם ביחד, עוררו בקרבו את הניצוץ האלוקי שהיה טמון בו, ומני אז החל לעשות שינוי מהותי באורח חייו, עד שכיום הוא שומר מצוות ועוסק בתורה שעות רבות כל יום.
בחג סוכות נצטווינו ליטול את ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה, כמו שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". וזו לשון חז"ל בילקוט שמעוני:
"פרי עץ הדר" – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים.
"כפות תמרים" – אלו ישראל, מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהן מעשים טובים.
"וענף עץ עבות" – אלו ישראל, מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהן תורה.
"וערבי נחל" – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שאינם לא בעלי תורה ולא בעלי מעשים.
אמר הקב"ה: לאבדן אי אפשר! אלא יעשו כולן אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם".
מדברי המדרש הללו למדנו, שארבעת המינים שנצטוינו ליטול בחג הסוכות רומזים לארבע מדריגות רוחניות שיש בעם ישראל, החל מהצדיקים הגדולים שיש בהם גם תורה מפוארת וגם מעשים טובים לרוב, וכלה בעמך ישראל אשר לעת עתה טרם זכו להתקרב לדרך התורה, ואין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
האתרוג מכוון כנגד הצדיקים. לכן מקפידים באופן מיוחד על נקיות האתרוג מכל רושם כלשהו או בליטה, ומבקשים אחר אתרוג יפה ומפואר בתכלית היופי וההידור, כדי לרמוז שעל הצדיק מוטלת החובה להיות שלם בכל מעשיו בתכלית השלמות, אסור באופן מוחלט שימצא בו חלילה שום רושם, ולוּ הקטן ביותר, של חטא, ונשמתו צריכה להיות נקייה באופן מושלם.
לכן הגם שכל ארבעת המינים ניטלים יחד, בכל זאת את הלולב, ההדס והערבה אנו אוגדים יחדיו ממש, ואילו האתרוג אינו אגוד עמהם ממש, אלא נפרד לעצמו.
ונרמז בזה אשר הצדיק המשול לאתרוג, הגם שצריך הוא לרדת אל העם ולהתאחד עמהם על מנת לקרבם לה', אף על פי כן אסור לו להיות מאוגד עמהם בכל ענייניהם, אלא רק בדברי מצווה וקדושה, ואילו בשאר העניינים צריך הוא להיות ניבדל ומרומם מהם, ורק אז יצליח באמת להשפיע עליהם מאור קדושתו.
וזהו שרמזו חז"ל באומרם ששלמה המלך תיקן "עירובין ונטילת ידים" – לרמוז לכל מנהיג בישראל שמצד אחד עליו להיות מעורב עם הבריות, אולם זהו אך ורק לדבר מצווה, ואילו בשאר העניינים עליו לנהוג בבחינת "נטילת ידים" – מלשון "וינטלם וינשאם" – כלומר שיהיה מרומם ומנושא מהם, ודווקא אז יוכל להשפיע עליהם לטובה ולקרבם להקב"ה, ויתקיים בו מה שאמרה השכינה על שלמה כשתיקן תקנות אלו: "בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני".
הלולב וההדס מכוונים כנגד הבינוניים שבעם ישראל, אשר מצד אחד יש בהם הרבה טוב, אך מצד שני הם עדיין רחוקים מן השלמות – ישנם כאלה שיש בהם הרבה תורה אך אין בהם מעשים טובים, וישנם כאלה שיש בהם הרבה מעשים טובים אך אין בהם תורה.
מכל מקום יש לדעת שמעלתם של אלו שיש בהם מעשים טובים אף שאין בהם תורה גדולה מזו של אלו שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים טובים, שהרי על מי שאומר שאין לו אלא תורה ואינו חפץ במעשים טובים אמרו חז"ל שאפילו תורה אין לו, ולא יקבל שכר על לימודו.
ואילו על מי שיש בידו מעשים טובים ומרבה לתת צדקה ולתמוך ביד עמלי תורה, הגם שהוא בעצמו אינו לומד תורה כלל, אמרו חז"ל במדרש: "עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות אצל בני תורה בגן עדן", ולומד זאת המדרש ממה שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף". וגדול שכרם של המחזיקים ביד לומדי התורה לא פחות משכרם של לומדי התורה בעצמם.
ואמרו חז"ל על מיכה שבנה פסל לעבודה זרה והיה מקריב לפניו קרבנות על גבי המזבח, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה, וביקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמר להם הקב"ה: "הניחו לו! שפתו מצויה לעוברי דרכים". והיינו שאף על פי שמיכה כל כך הרשיע והחטיא את הרבים בעוון עבודה זרה, בכל זאת לא הרשה הקב"ה למלאכי השרת להזיק לו, מפני שהיתה דלתו פתוחה לארח ולהאכיל את כל העוברים והשבים, ומכיון שהיו בידיו מעשים טובים לרוב לכן הקב"ה הגן עליו.
והערבה מכוונת כנגד אלו שכל כך התרחקו מן הקדושה עד שאין בידם לא תורה ולא מעשים טובים והם נקראים רשעים. אך הלא לימדונו חז"ל "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא", והיינו משום שבפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מישראל באשר הוא ישנו ניצוץ קדוש וטהור שקשור בבורא בחבלי עבותות האהבה. וגם אם ירבה האדם לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הנקודה הפנימית שבליבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ולעולם היא שלימה בקדושתה וטהרתה.
ועל שם נקודה פנימית טהורה זו שבליבו של כל בר ישראל נאמר: "ועמך כולם צדיקים", והיינו שאף על פי שמצד מעשיו החיצוניים של האדם לא נראה כלל שניתן לקרותו צדיק, אולם מצד הנקודה הפנימית הטהורה שבליבו שלא חטאה מעולם בוודאי ניתן לקרותו צדיק.
לאמיתו של דבר כל יהודי מאמין בה' יתברך באמונה שלימה, ואף מוכן למסור את נפשו על כך, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בתניא קדישא: "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד".
כל יהודי אוהב את הקב"ה מעומק ליבו וחפץ לדבוק בו ובתורתו, אלא שיצרו הרע מבלבל ומטעה אותו, ומכניס בליבו רוח שטות ומפתה אותו לעבור על רצון הבורא, אך אין זה רצונו האמיתי כלל וכלל.
וזוהי בחינת "ברוב עם הדרת מלך", והיינו כי "עם" הוא מלשון "גחלים עוממות", כלומר גחלים שכלפי חוץ נראה שהן כבויות אך באמת בפנימיותן הן עדיין בוערות, ועל ידי נפיחת רוח עליהן מיד הן מתלקחות ובוערות. וכמו כן ממש אף היהודי הפשוט ביותר שבישראל הגם שכלפי חוץ נראה שרוחניותו כבויה, ואין בו לא תורה ולא מעשים טובים, הרי שבפנימיותו יוקדת אש של אמונה תמימה בה' יתברך, וכל שצריך הוא לנפוח בו רוח של חיים ולגלותה, ולכן גם מיהודים אלו יש להקב"ה רוב פאר והדר.
לכן גם אותם יהודים שנמשלו לערבה הינם חביבים ביותר לפני ה' יתברך, ונרמז הדבר בשמה – "ערבה", שהוא מלשון ערבות ונעימות, על דרך לשון הפסוק: "וְעָרְבָה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות", היינו שאף היהודי הרחוק ביותר מדרך הקדושה הינו ערב ונעים לפני הקב"ה, וכמו שאמר מורנו הבעל שם טוב הקדוש – שכל יהודי, גם הרחוק ביותר מדרך הקדושה – הינו אהוב ויקר לפני הקב"ה כבן יחיד הנולד להוריו לאחר מאה שנות ציפייה.
פעם קרא רה"ק המגיד ממעזריטש זיע"א לתלמידו הדגול רה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א ואמר לו: "השמעת מלך (קיצור שמו "אלימלך") מה אומרים כעת במתיבתא דרקיעא? אומרים שם כעת שיש לאהוב את הרשע הגדול ביותר שבישראל ממש כמו שאוהבים את הצדיק הגדול ביותר שבישראל, והלוואי שנאהב את הצדיק הגדול ביותר שבישראל כמו שה' יתברך אוהב את הרשע הגדול ביותר שבישראל".
לכן מצווה אותנו התורה הקדושה לאגוד את כל ארבעת המינים ביחד, הצדיק הגמור עם הרשע הגמור, ולקדש על ידיהם את שמו של הקב"ה בעשיית המצווה, כדי לרמוז לנו שעלינו להתאחד עם כל עם ישראל ולאהוב ולקרב כל אחד מישראל ללא יוצא מן הכלל, ולהכיר בכך שבאמת בכל אחד ואחד מישראל, ואף השפל ביותר בדרגתו הרוחנית ובמעשיו, ישנה קדושה נפלאה, ושמו של הבורא יתברך מתקדש על ידו.
ומסיים המדרש שבו פתחנו:
"ואם עשיתם כך – אותה שעה אני מתעלה, ההוא דכתיב: 'הבונה בשמים מעלותיו', ואימתי הוא מתעלה – כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר: 'ואגודתו על ארץ יסדה'".
והיינו שעל ידי אחדותם של עם ישראל ואהבתם זה לזה מתרומם ומתקדש שמו של הקב"ה, ונעשה נחת רוח לפניו במידה שאין כדוגמתה, ובכך תלויה בירכתם של עם ישראל, כאומרנו בתפילה: "וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", והיינו שרק כאשר "כולנו כאחד" באהבה ואחדות זה עם זה, רק אז יתקיים בנו "וברכנו אבינו".
