תפריט
רגיל היה אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א לומר דברי התעוררות בין לפני תפילת נעילה ביום הכיפורים. וכך היה רגיל לומר:
בכל הימים האחרונים היו המלאכים בשמים מתרוצצים: אלו מלמדים זכות, ואלו מלמדים חובה. אך עתה, בתפילת נעילה, הקב"ה אומר לכל המלאכים: כולם להרים כנפים ולעוף מכאן, עכשיו רק אני ובני, לבד.
והיהודי מתחיל להתפלל מתוך התרוממות הרוח, כיסופין וערגה לה' יתברך, ומה הוא מבקש? "…למען נחדל מעושק ידינו…" שנפסיק לעשוק ולגזול לדרוש ולקחת מזולתנו, שנזכה לתת לסובבים אותנו את מה שמגיע להם: כבוד והערכה, עידוד ועזרה…
תפילת הנעילה של יום כיפורים חותמת תקופה ארוכה מאוד של ימי תשובה ותחנון. ובמה אנו חותמים אותה בטהרת המדות! ומכאן נלמד את גודל חשיבות טהרת המדות!
ועיקרם של מדות אלו נלמד באופן נפלא מי"ג המידות הנאמרות שוב ושוב ימים אלו, כמובא בספר "אמרי נועם" בעניין עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים:
מבואר בספר הקדוש "ראשית חכמה" בשם רבותינו הגאונים, שכדי להצליח לעורר את י"ג מידות הרחמים ולהפיק מהם את מלוא כוחן וסגולתן – לא די להתעטף בטלית ולומר אותן בפה, שהרי פעמים רבות מזכירים אנו את י"ג מידות הרחמים ואיננו נענים כלל, אלא צריך לקיים אותן בפועל ממש ולהתנהג במידות הטובות הללו כפי שהן נמצאות אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה.
לכן דייקו חז"ל בלשון קודשם ואמרו: "יעשו לפני כסדר הזה", ולא אמרו: "יאמרו לפני כסדר הזה", להורות שלא די לומר בפה את י"ג מידות הרחמים, אלא צריך לעשות אותן. כלומר, לקיים אותן בפועל בהנהגת האדם כלפי זולתו, ורק אז הן יתעוררו ויאירו במלוא עוצמתן.
על עניין זה יסד רבנו הרמ"ק את הפרק הראשון בספרו "תומר דבורה", שכל כולו בא לבאר כיצד מתגלות י"ג מידות הרחמים בהנהגת הבורא ברוך הוא, וכיצד עלינו ליישם זאת בהנהגתנו כלפי הזולת.
דברי קודשו של רבנו הרמ"ק אינם מיוסדים על י"ג מידות הרחמים שאמר משה רבנו, אלא על י"ג מידות הרחמים שגילה מיכה הנביא מאוחר יותר. וזה סדרן: "(א) מי אל כמוך (ב) נושא עוון (ג) ועובר על פשע (ד) לשארית נחלתו (ה) לא החזיק לעד אפו (ו) כי חפץ חסד הוא (ז) ישוב ירחמנו (ח) יכבוש עוונותינו (ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם (י) תתן אמת ליעקב (י"א) חסד לאברהם (י"ב) אשר נשבעת לאבותינו (י"ג) מימי קדם". ומבואר בספרים הקדושים כי י"ג מידות הרחמים שגילה מיכה הנביא מקבילות לי"ג מידות הרחמים שאמר משה רבנו קודם לכן, ועל ידי הנהגת האדם על פי י"ג מידות הרחמים שגילה מיכה הנביא, זוכה הוא לעורר עליו מלמעלה גם את הארת י"ג מידות הרחמים שאמר משה רבנו.
והנה תמצית דברי קודשו של רבנו הרמ"ק בביאור י"ג מידות הרחמים.
מידה זו מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. שהרי ללא ספק אין שום דבר שנסתר מהשגחתו יתברך, וכן אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מהחיות שמשפיע לו הקב"ה.
נמצא שממש באותו רגע שאדם חוטא – הקב"ה משפיע לו חיות וכוח להניע את אבריו, ואינו מונע אותו ממנו, אלא סובל את העלבון הגדול הזה וממשיך להשפיע לו. ולא תאמר שאין יכול הקב"ה למנוע מאותו חוטא את הטוב ההוא, שהרי ברגע אחד יכול הקב"ה ליטול נשמתו ממנו או לייבש את כל אבריו.
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, דהיינו להיות סבלן גדול איתו ולקבל באהבה את עלבונותיו, ויחד עם זאת להמשיך להטיב לו ולא לאסוף חלילה את טובתו ממנו בזמן שהוא פוגע בו.
מכל עוון שאדם עושה נברא משחית, ואין בריה מתקיימת בעולם אלא בשפעו של הקב"ה. מן הדין שיאמר הקב"ה: 'איני זן את המשחית. ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו'. ואז היה המשחית יורד לעולם הזה ונוטל את נשמתו של החוטא שעשה אותו.
אולם הקב"ה ברחמיו המרובים אינו עושה כן, אלא נושא וסובל העוון, והוא זן ומפרנס הוא גם את המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלושה דברים:
או שישוב החוטא בתשובה שלימה ועל ידי זה יכלה ויבטל את המשחית, או שיבטלהו הקב"ה על ידי ייסורים לאותו חוטא, או שיגיע לגיהינום ושם יפרע את חובו. אם כן, הרי זו מידת סבלנות גדולה מאוד, שיזון הקב"ה ויפרנס בריה רעה שברא החוטא עד שישוב בתשובה.
ובמידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, לסבול את עולו ורעותיו שהרע לו עד שיעור כזה שעדיין רעתו שחטא נגדו קיימת, ובכל זאת הוא ממשיך לסבול אותו ולהטיב לו עד שיתקן זאת או עד שיתבטל הדבר מאליו וכיוצא בזה.
הרי זו מידה גדולה ונפלאה. שהרי אין מחילת העוונות על ידי שליח, אלא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנאמר: "כי עמך הסליחה", ונאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".
וזהו "עובר על פשע" – דהיינו שהקב"ה רוחץ את חלאת הפשעים של האדם. מכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו.
ובמידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, דהיינו שישתדל לתקן גם את מה שקלקל חברו, כשם שהקב"ה בעצמו מתקן את אשר עיוות האדם.
גם כשעם ישראל חוטאים בעוונות קשים ביותר, הקב"ה מתנהג עמהם ברחמים גדולים ועצומים ואומר: 'מה אעשה לישראל, הרי הם קרובי ושאר בשרי, כמו שנאמר: "לבני ישראל עם קרובו", ואם אענישם הרי גם לי זה יכאב, כנאמר: "בכל צרתם לו צר"', על כן מוחל וסולח להם.
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, ולזכור תמיד כי כל עם ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, ולכן ראוי לאדם לחפוץ בטובתו של חברו, ושתהיה עינו טובה על טובת חברו, וכבוד חברו יהיה חביב עליו כשלו.
פירוש מידה זו הוא, שאפילו כשהאדם מחזיק בחטאו שנים רבות ואינו שב בתשובה – מבטל הקב"ה את כעסו ואינו מעניש אותו, אלא מצפה ומרחם אולי אי פעם ישוב בתשובה.
ובמידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, שאפילו אם לאחר כל תוכחותיו חברו עדיין מחזיק ברעתו ואינו חוזר בו, לא יכעס עליו אלא יקרב אותו באהבה ובחיבה – כאהרן הכהן בשעתו שהיה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אולי יועיל דוקא בדרך זו.
ישנו היכל בשמים של מלאכים הממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה. וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים לה' יתברך את אותם חסדים שגמלו בניו, ובזכות זה הקב"ה מרחם על עם ישראל, מפני שהוא חפץ בחסד.
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, שאף אם ראה שאדם עושה לו רע, בכל זאת, אם יש בו איזו מידה טובה אחרת שהוא מתנהג בה כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו, וירצה ליבו עמו ויחפוץ חסד, ויאמר בליבו: 'די לי בטובה זו שיש לו'.
אין הקב"ה מתנהג כמידת בשר ודם שאם הכעיסו חברו אינו שב לאהבה הקודמת, אלא אם חטא אדם ועשה תשובה – מעלתו לפני הקב"ה יותר גדולה מכפי שהייתה קודם שחטא, כפי שאמרו חז"ל: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין".
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, ולא לנטור לו חלילה איבה מהכעס הקודם, אלא כשיראה שחברו מבקש אהבתו, ירחם עליו ויאהב אותו עוד יותר ממה שהיה קודם.
מצווה שאדם מקיים היא כפורחת עלתה ניצה, ובוקעת ועולה עד אין תכלית לפני ה' יתברך. ואילו העוונות – אין להם כניסה לשם ח"ו, אלא הקב"ה כובשם ולא מניח להם להיכנס לפניו.
והיינו "יכבוש עונותינו", שלמרות שהקב"ה משגיח על כל דרכי איש, הן על הטוב והן על הרע – עם כל זה, הטוב שאדם עושה פורח ועולה עד למאוד ונבנה ממנו בנין ולבוש נכבד, ואילו העוונות אין להם סגולה זו.
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, שלא יכבוש טובת חברו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה, יכבוש את הרע שעשה לו חברו וישכחהו ויזניחהו, ואילו הטובה שעשה לו חברו תהיה סדורה לפניו תמיד ויזכור לו אותה לעולם, ויגבירה לו על כל המעשים הרעים שעשה לו.
זו מידה טובה להקב"ה, שהרי כשעם ישראל חטאו ומסרם ה' ביד פרעה, ואחר כך שבו בתשובה, לא די שהסיר מעליהם את פרעה, אלא גם תבע את עלבונם והעניש אותו. וכן נהג עם סנחריב והמן ודומיהם. כלומר, אין הקב"ה מתנחם בלבד לומר: 'מכיוון שעם ישראל שבו בתשובה, דיים שיסתלק מעליהם פרעה או סנחריב או המן, ולא יסבלו', אלא גם משיב עמלם של הרשעים הללו על ראשם.
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, שאפילו שיהיה רשע מדוכא בייסורים – אל ישנאהו ח"ו, ויקרב המורדים והנענשים וירחם עליהם, ואל יאמר: 'עוונו גרם לו', אלא ירחמהו במידה זו.
אותם יהודים שאינם יודעים להתנהג לפנים משורת הדין אלא מתנהגים לפי האמת והיושר של שורת הדין, הקב"ה מתנהג עמהם במידת האמת ומרחם עליהם על צד היושר והמשפט.
וכמו כן האדם צריך להתנהג עם חברו על צד היושר והאמת בלי להטות את משפטו חלילה, ולרחם עליו באמת כמו שהקב"ה מרחם על הבריות הבינונים במידת אמת.
אותם יהודים המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כאברהם אבינו, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, כמו שהם מתנהגים. והיינו "חסד לאברהם", שהקב"ה מתנהג במידת ה"חסד" עם אותם שהתנהגותם כמו "אברהם".
במידה זו צריך האדם להתנהג, שאף עם כל אדם יהיה מתנהג בצדק וביושר ובמשפט – אך עם הטובים והחסידים תהיה הנהגתו לפנים משורת הדין. ואם לשאר האדם היה סבלן קצת, לאלו יהיה יותר ויותר. ויהיו אלו חשובים לפניו וחביבים עליו מאוד מאוד, והם יהיו מאנשי חברתו.
ישנם בני אדם שאינם הגונים, ובכל זאת הקב"ה מרחם גם עליהם ונותן להם את צרכיהם במתנת חינם מאוצר חנונים אשר לפניו, לפי שאומר הקב"ה: 'הרי יש להם זכות אבות, ואני נשבעתי לאבות, על כן, יזכו בגלל שהם מזרע האבות, שנשבעתי להם'.
במידה זו צריך האדם להתנהג, שגם אם יתקל ברשעים, לא יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא, אלא יאמר: 'סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב, ואם הם אינם כשרים, הרי אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה את הבנים מבזה את אבותיהם, אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי', ויתקנם כפי כוחו.
גם כאשר ח"ו תמה לעם ישראל זכות האבות הקדושים, ומצד עצמם הם אינם הגונים, זוכר להם הקב"ה ימים קדמונים, את האהבה שהייתה בינו לבינם בשנים קדמוניות ומרחם עליהם, כמו שנאמר: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך", ובזה יזכיר להם הקב"ה את כל המצוות שעשו מיום שנולדו, וכל מידות טובות שהקב"ה מנהיג בהם עולמו, ומכולם עושה סגולה לרחם עליהם בשבילם. והרי זו מידה הכוללת את כל המידות כולם.
במידה זו צריך האדם להתנהג עם חברו, שגם אם יתקל בבני אדם שאינם הגונים, יאמר בליבו: 'הלא בוודאי הייתה בעבר שעה כלשהי שלא חטאו, והרי באותה שעה או בימים קדמונים הם היו כשרים'. ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ובאופן זה לא יימצא בעולם אדם שאינו ראוי לרחם עליו, להטיב לו ולהתפלל על שלומו.
"עד כאן הגיעו שלוש עשרה מידות שבהן יהיה האדם דומה אל קונו, שהן מידות של רחמים עליונות. וסגולתן: כמו שיהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מידה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה המידה תאיר בעולם. ולכך אל ילוזו מעיני השכל שלוש עשרה מידות אלו, והפסוק ("מי אל כמוך וגו'") לא יסוף מפיו, כדי שיהיה לו למזכרת, כאשר יבוא לו מעשה שיצטרך להשתמש במידה אחת מהן, יזכור ויאמר: הרי דבר זה תלוי במידה פלונית, איני רוצה לזוז ממנה (כדי) שלא תתעלם ותסתלק המידה ההיא מן העולם".
