תפריט
סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א משל נפלא:
מעשה בגנן עני שהיה עובד קשה מאוד כדי להשיג את פת לחמו. הוא היה קם מוקדם מאוד ויוצא לעבודתו, ושם היה עודר ומנכש ומשקה את האילנות והפרחים וכו' בעוד שהשמש קופחת על ראשו, והיה משתכר על כך משכורת זעומה.
יום אחד יצא המלך לטייל וראה את הגנן המסכן שבור ורצוץ מרוב עבודה, וממצחו ניגרת זיעה רבה. נכמרו רחמיו של המלך על האיש והציע שממחר יעבוד אצלו בארמונו והוא ישלם לו על כך משכורת מכובדת ביותר. האיש שמח מאוד והודה למלך על כך, הוא חזר לביתו צוהל והודיע לאשתו שתהילות לאל ראה ה' בעוניים ומעתה לא ידעו יותר מחסור.
למחרת התייצב העני בארמון המלך. הוא לא נדרש אפילו להחליף את בגדיו לבגדי עבודה. המלך הכניס אותו לאולם רחב ידיים שאין בו כל אילנות ופרחים כלל, ואמר לו לאחוז בידיו את מעדרו ולעשות תנועות כאילו שהוא עודר, וכן כאילו שהוא משקה וכו', ובסוף היום יבוא לחדרו של המלך ויקבל את שכרו מושלם.
העני עשה כן יום ועוד יום ועוד יום, אך כעבור זמן קצר שב אל המלך ואחר בקשת סליחה ממנו הודיע שרצונו להתפטר מעבודתו בארמון ולשוב לעבודתו הראשונה.
המלך לא הבין זאת כלל ואמר לו: 'הרי כאן בארמון אינך תחת השמש, אתה לא צריך להתאמץ, בגדיך לא מתלכלכים, ונוסף על כל זאת משכורתך כפולה ומכופלת, ובכל זאת רצונך להתפטר מעבודתך בארמון ולשוב לעבודתך הראשונה?!
וכך הסביר הגנן העני למלך: 'בעבודתי הראשונה אמנם הייתי מתאמץ מאוד, גופי היה נפרך, אצבעותיי היו זבות דם, והשמש הייתה קופחת על ראשי, אולם בסוף היום הייתי רואה בעיני את פרי עמלי – גן יפה ומהודר, מלא באילנות ופרחים ססגוניים מכל מיני סוגים, ודבר זה היה מסב לי עונג רב, ומשכיח ממני את כל צערי. אולם כאן בארמון המלך אין כל ערך לעבודתי. כאן בארמון איני עמל ויחד עם זאת גם לא רואה כל פרי, ולכן איני מרגיש שום טעם בעבודתי'…
יום ראש השנה הקדוש הינו יום הדין הגדול אשר בו נידון כל אחד ואחד, ונגזר עליו על כל מה שיהיה עימו במשך כל השנה הבאה בכל תחומי החיים לפרטי פרטים, וכדברי המשנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: 'היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם'".
אולם הנידון העיקרי ביותר ביום הדין, אשר עליו צריך לתת את הדעת יותר מכל, הוא עצם החיים. וכן משמע מדברי הגמרא האומרת בנוגע לדין של ראש השנה: "שלושה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו, נכתבין לחיים, לא זכו, נכתבין למיתה". משמע שעיקר הכתיבה והחתימה היא – חיים.
וכן בתוספות המיוחדות שהוסיפו רבותינו הגאונים לאומרם בתפילות העמידה של כל עשרת ימי התשובה שמראש השנה ועד ליום הכפורים, עיקר הדגש הוא על בקשת עצם החיים – "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלקים חיים", "מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים".
ואמנם בהמשך אנו מבקשים גם על איכותם של החיים – "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", "ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך ישראל לחיים טובים ולשלום" – אולם זהו רק כדבר טפל בלבד, אך עיקר העיקרים הוא בקשת עצם החיים.
ובעוד שבשנים עברו יתכן והיה נדמה לאדם שאת עצם החיים פשיטא שהוא יקבל, וכל שיש לו להתפלל זהו על איכותם של החיים – שונה הדבר בימינו אלה, וככל שנוקפות השנים ומתקרבים אנו לגאולה ועינינו רואות עד כמה תהליך זה מלווה בחבלי משיח לא פשוטים כלל, בבחינת מה שאמרו חז"ל "בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו", הולכת ומתחזקת בלב ההבנה והתחושה שבאמת אין לנו לבקש מאומה מלבד חיים, ולוואי ונזכה להם, ועל השאר כבר לא מדברים.
לכן כל מי שהוא בר מזל וזכה שהקב"ה נתן לו במתנה עוד יום של חיים, ומכל שכן שבוע או חודש או שנה נוספים של חיים – גם אם פרנסתו קשה, בריאותו רופפת, השלום בית רעוע, לא קל לו עם הילדים וכו' וכו' – עליו להיות שמח ומאושר ללא קץ וגבול, והייתה לו נפשו לשלל, ומחויב הוא להודות לה' יומם ולילה על כך, ופשיטא שאסור לו להתעצב ולהתאונן על הא ועל דא, בבחינת מה שנאמר: "מה יתאונן אדם חי", ופירש רש"י: "למה יתאונן אדם חי – למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עימו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה".
וזו לשון קודשו של הגאון הגדול, ראש הישיבה המופלא ר' חיים שמואלביץ זצ"ל בענין זה:
"אחר החסד שמקבל האדם מאת הבורא, והוא החיים, איך יתרעם על כל הקורות הבאים עליו. משל לאדם שזכה בזכיה הגדולה בגורל, ובאותה שעה ממש נשברה כדו או חביתו, האם חש הוא בצער המועט בשעת השמחה הגדולה?! הרי האושר שנפל בחלקו בולע ומבטל כל רגשי צער קטנוניים הבאים על האדם בחיי היום יום.
וכך על האדם להרגיש בחסד הקב"ה שנותן לו חיים. שמחתו ואושרו צריכים להיות לאין קץ ושיעור עד שלא יחוש ולא ירגיש בכל הקורות הבאים עליו. ואפילו יסורים גדולים ועצומים כיסורי איוב, כאין ואפס יחשבו לעומת הרגשת האושר של עצם החיים".
על כן צריכים אנו לכוון היטב בתפילותינו שנזכה שה' יתן לנו את מתנת החיים, ושיהיו חיים כמה שיותר ארוכים, כי כל זמן שאדם חי, גם אם הוא עובר קשיים רבים, עליו לשמוח מאוד ולקוות לה', כי הקב"ה יכול ברגע אחד להפוך את כל חייו למתוקים מדבש, כמו שאמר רה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א: "יש ענין שנתהפך הכל לטובה".
אם כבר רצוננו להתפלל בנוסף לעצם החיים גם על איכות חיים – כדאי שנבקש שיהיו חיינו מלאים משמעות רוחנית ועבודת ה' אמיתית, כי רק אז יש ערך עצום לכל שעה של חיים בעולם הזה. כאשר מנצלים את שעת החיים ללימוד תורה, קיום מצוה, עשיית מעשה טוב, עזרה ליהודי וכו', שווה היא יותר מכל שכר העולם הבא, כמאמר חז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". וכך מספרים חסידים:
כשרצה אדמו"ר הזקן לברך את חסידו היקר ר' יקותיאל ליעפער ז"ל בעשירות, אמר לו ר' יקותיאל שאינו חפץ בזה כלל כדי שהעשירות לא תטרידהו מלימוד החסידות וההתעסקות בעבודת ה'. וכשרצה אדמו"ר הזקן לברכו בברכת אריכות ימים, אמר לו ר' יקותיאל: "רצוני בברכה זו רק אם יהיו אלו חיים של עבודת ה' ולימוד חסידות, אך לא אם יהיו אלו חיים של איכרים ש'עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו' – לא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות".
אפילו הצדיקים אשר שכרם בעולם הבא הינו עצום ונפלא – "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" – גם הם מעדיפים את חיי העולם הזה, כי עם כל הכבוד לעונג המופלא המובטח להם בעולם הבא, בכל זאת חסר להם שם את אותו עונג אינסופי שהיה להם בעולם הזה כאשר זכו להשיג 'פרור קטן' בעבודת ה' לאחר עמל וטרחה וקשיים מרובים שהיו מנת חלקם.
לצדיק שהיה רגיל בחייו למסור נפש על לימוד התורה הקדושה, על עבודת התפילה, על הפצת התורה וכו' וכו' – העולם הבא "משעמם" לו, שהרי בעולם הבא זוכים להשגות נפלאות ללא שום מאמץ וללא שום טרחה וסבל, ומה טעם יש בהשגות שכאלה.
בטוח אני שמרן פאר דורנו רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה מוכן לוותר על כל השכר העצום שה' נתן לו בשמים כראוי לו ולרדת בחזרה לעולם הזה לחדרו הקדוש בירושלים, לאחוז בקולמוסו ולכתוב עוד ועוד תשובות נפלאות בהלכה כדי לזכות בהם את הרבים. לאדם כמו מרן משעמם למעלה בשמים, כי למעלה אמנם יש אורות ויש השגות, אבל עמל אין, וכל ימיו של מרן היו מלאים עמל.
בין הכתבים הרבים שמרן זצוק"ל הותיר אחריו נמצאו חידושים רבים שמרן בצעירותו כתב אותם על גבי שקיות נייר שבאותו זמן החנוונים היו רגילים למלאות בהם סוכר וקמח. העניות שלו היתה כל כך גדולה עד שאפילו כסף לקנות דפים ראויים לשמם לא היה לו. אך בכל זאת הוא היה מעדיף לוותר על שכרו בעולם הבא ולחזור לעולם הזה, כי אין מתיקות בעולם כמו המתיקות שבאה לאחר העמל.
