תפריט
סיפר אבינו מו"ר הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א: מביא הרה"ק ר' חיים מצ'רנוביץ זיע"א בספרו "סידורו של שבת" מעשה נורא, וזהו תוכן המעשה:
באחד הלילות בא תלמידו של רבנו הגדול רב סעדיה גאון לפניו ומצא אותו מתגלגל בשלג כדי לכפר על עוונותיו.
כשראה זאת התלמיד עמד משתומם ונחרד, ואמר לרבו: "רבי רבי, כלום אתה צריך לתשובה בייסורים וסיגופים גדולים כאלה הלא צדיק וקדוש אתה?! ואם הדרת כבודו שמעולם נשמר מכל לכלוך והרהור עבירה מסגף עצמו כך, מה נעשה אנו אזובי קיר מלאים פשעים ועוונות מנעורינו, הלא לא יספיק לנו כל מיני צער וייסורים בסיגופים גדולים מרים כמוות כדי לכפר עוונותינו?"
השיב לו רב סעדיה גאון: "דע לך תלמידי היקר שבאמת יודע אני בנפשי שמעולם לא עברתי חלילה על עבירה כזו שאהיה צריך לתיקון כבד שכזה. ומה שבכל זאת אני נוהג בדרך זו, זהו משום מעשה שארע לי, וזהו תוכן המעשה:
"פעם באתי להתאכסן בבית מלונו של 'בעל בית' אחד, ואותו בעל בית לא הכיר בי אם אני בעל תורה או לא, וכבדני כערך הכבוד שעושים לכל אדם מהמוני עם בית ישראל.
מאוחר יותר פשטה השמועה בעיר שבאתי לשם ונתאספו כל בני העיר, אנשים, נשים וטף, ובאו כולם לכבודי, כדרך אנשי ישראל שכבוד תלמידי חכמים יקר בעיניהם, וכולם נהגו בי כבוד גדול וסיפרו בשבחי ושמשו אותי למאוד. ובראות אותו 'בעל בית' שהתאכסנתי אצלו שאני אדם חשוב ומכובד התחיל גם הוא אחר כך לכבדני בכבוד גדול מאוד ולעשות לי כל מיני יקר וגדולה כפי השגת ידו, ואף יותר מכדי השגת ידו.
כשרציתי לצאת מן העיר ולשום לדרך פעמי וכל בני הקהילה באו ללוות אותי, בא גם אותו 'בעל בית' ונפל לפני רגלי בבכיות גדולות, ויתחנן אלי לאמר: 'ימחל נא לי כבוד תורתו על שלא נהגתי בו כבוד כראוי לו'. ואמרתי לו: 'הלא כל הכבוד הזה עשית לי מאשר היה בידך ובכוחך לעשות, ומה היית יכול לעשות עוד לכבודי?!'
השיבני ה'בעל בית': 'אני מבקש ממך מחילה על השעה הראשונה שהתאכסנת אצלי לפני שנודעה לי גדולתך ולא כיבדתיך בכבוד הראוי לך באמת אלא רק כפי שמכבדים שאר אנשים. ועל זאת אני נופל לפני רגלי אדוננו מורנו ורבנו ומבקש מלפניו שיסלח לי על מעט הכבוד שעשיתי לו כשלא ידעתי אז בגדולתו'.
המשיך רב סעדיה גאון וסיפר לתלמידו: "דבריו של אותו 'בעל בית' נכנסו עמוק עמוק בתוך ליבי ופילחו את כליותיי – אם בכבוד בשר ודם נפל לפני בבכי ובתחנונים שאסלח לו על העבר, מכל שכן בנוגע לגדולת של הקב"ה אשר יודע אני היטב שעתה נתרבתה הדעת וההכרה אצלי בגדולתו של ה' הרבה יותר מאשר ידעתי פעם, ועתה גדלה עבודתי ויראתי ואהבתי אל הקב"ה ביתר שאת לפי ערך גדולת ההכרה שאני מכיר בו כעת.
סיגופים אלו שרואה אתה שאני נוהג בעצמי הם כדי שהקב"ה יכפר לי וימחל לי על מיעוט עבודתי וקטנות יראתי ואהבתי בימים שעברו, כי מועטים הם מאוד ביחס למה שראוי לעבוד את הבורא ולירא מלפניו בפחד ובאימה לפי מה שעתה אני מכיר את גדולתו".
הוסיף רב סעדיה גאון: "ולא רק על העבר מתחרט אנכי. אלא גם בכל יום ויום אני מתחרט על יום האתמול, כיוון שבכל יום ויום מתגלה לי יותר גדולתו של הקב"ה לפי שכלי, וממילא עבודה רבה נוספת אליי בכל עת, ובכל יום אני מתחרט ועושה תשובה שלימה על עבודתי ביום האתמול שהייתה במיעוט הכבוד הראוי לפי אשר נודעה לי גדולתו של ה' ביום זה".
על עבודת התשובה בשלמותה המשיך רבנו ופירט בספרו "אמרי נועם" על פרשת ניצבים:
בכל שנה ושנה שבת פרשת "נצבים" סמוכה ליום הקדוש, יום ראש השנה, שהוא היום הראשון מעשרת הימים הקדושים המסוגלים ביותר לתשובה, אשר בהם הקב"ה ברחמיו קרוב מאוד לכל קוראיו, ועליהם נאמר: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". לכן בפרשתנו נרמזים עניינים רבים הנוגעים לעבודת התשובה הראויה לכל יהודי, וכן נאמר בפרשתנו: "וְשַׁבְתָּ עד ה' אלקיך ושמעת בקולו…".
בעבודת התשובה ישנן שתי מדרגות זו למעלה מזו:
המדרגה התחתונה שבעבודת התשובה היא בחינת "תשובה מיראה", או בלשון הזוהר הק' וספרי פנימיות התורה: "תשובה תתאה" (תשובה תחתונה). והמדרגה העליונה שבעבודת התשובה היא בחינת "תשובה מאהבה", "תשובה עילאה" (תשובה עליונה). ושתי המדרגות הנזכרות שבעבודת התשובה נרמזות בפסוק: "ושבת עד ה' אלקיך".
כנגד המדרגה התחתונה שבעבודת התשובה, בחינת "תשובה מיראה", נאמר: "ושבת", כי היא מסמלת רק את תחילת עבודת התשובה אך לא את תכליתה ושלמותה.
וכנגד המדרגה העליונה שבעבודת התשובה, בחינת "תשובה מאהבה", נאמר: "עד ה' אלקיך", על שם שבחינת תשובה זו עולה ומגיעה עד ה' יתברך ממש, ועליה אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך".
וביאור הדברים: כאשר חולאים קשים ויסורים מרים, לא עלינו, פוקדים את האדם, ומחמתם הוא מתעורר לירא מעונשיו של הקב"ה ומחליט לשוב בתשובה כדי שהם יפסקו ממנו, הרי זו "תשובה מיראה" אשר עליה אמרו חז"ל שיש בכוחה רק להפוך את הזדונות לשגגות, אך לא לכפרם לגמרי, שהרי גם עוון הנעשה בשוגג – עדיין עוון הוא.
תשובה מסוג זה אינה נחשבת ל"תשובה שלימה", משום שכל כוונתו של האדם בתשובה זו היא שיפסקו ממנו היסורים ולא משום שרצונו באמת להתקרב לה', וממילא מיד כשיפסקו היסורים ותסתלק הסיבה שגורמת לו לעשות תשובה יתכן אף שיחזור לסורו הרע. ובמילים אחרות: בעל תשובה מיראה מחפש את עצמו ולא את הקב"ה.
אך כאשר האדם מפעיל שיקול דעת אמיתי וכנה ומתבונן בגדולתו של הבורא ובאפסיותו של הנברא, וכן ביופייה של התורה הקדושה ומצוותיה הנעימות, וכן בחסדים המרובים שה' עושה עימו בכל יום ויום על אף מצבו הרוחני הירוד, והתבוננות זו מעוררת בליבו אהבה גדולה וצימאון עצום לבורא יתברך ומשום כך הוא מחליט לשוב בתשובה, הרי זו "תשובה מאהבה" אשר עליה אמרו חז"ל שלא רק שזדונותיו של אותו אדם מתכפרות לגמרי אלא גם נהפכות לזכויות.
תשובה מסוג זה נחשבת ל"תשובה שלימה" כיון שהיא נובעת מהמקום הכי עמוק שבלב, בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'", וכל כוונתו של האדם היא להתקרב לה' יתברך, וכל שאר ענייניו הגשמיים כלל לא מטרידים אותו, שהרי את הבורא הוא מחפש ולא את עצמו.
כאשר תשובתו של האדם נובעת מאהבת ה' אמיתית וכנה, שום דבר בעולם לא יוכל להניא אותו מעבודת התשובה והוא ימשיך לעלות מעלה מעלה במעלות התשובה עד שתגיע תשובתו עד כיסא הכבוד ממש, בבחינת "עד ה' אלקיך" כנ"ל. ואפילו אם יהיה הדבר כרוך בהפסדים כספיים ובחיי צער, תמיד הוא יקבל את כל הבא עליו באהבה ובשמחה, כיון שברור לו שה' יתברך אוהב אותו ועושה את הכל לטובתו, ומה שחשוב לו זה רק להיות קרוב לה', בבחינת "קרבת אלקים לי טוב".
כמו שבשאר מצוות התורה משתדל כל יהודי לעשותן בהידור, ועל דרך משל במצות תפילין, כל יהודי ירא שמים משתדל לקנות תפילין מהודרות ויפות ומוכן לשלם על כך ככל אשר ישית עליו סופר הסת"ם, כך גם במצות התשובה, צריך כל אדם לשאוף לקיים את מצות התשובה באופן המהודר ביותר, דהיינו לזכות לשוב אל ה' בבחינת "תשובה מאהבה", שהיא בחינת התשובה השלימה והמהודרת. ועל כך אנו מתפללים שלוש פעמים בכל יום: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך".
והנה למעלה משתי מדרגות התשובה הנזכרות עד כה ישנה עוד מדרגת תשובה שאין למעלה ממנה, והיא בחינת התשובה שעושים הצדיקים האמיתיים בכל יום ויום עד יומם האחרון בעולם הזה. וישאל השואל: מכיוון שצדיקים אמיתיים הם, ושום רבב של חטא לא בא לידם, על מה אם כן הם עושים תשובה בכל יום?
ומבאר הרה"ק ר' נחמן מברסלב בלשון קודשו:
"ואפילו אם יודע אדם בעצמו שעשה תשובה שלימה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה. כי מתחילה כשעשה תשובה – עשה לפי השגתו, ואחר כך בוודאי כשעושה תשובה בוודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשיו בוודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות, נמצא שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה על שהתגשם את רוממות אלקותו".
כלומר: גם צדיק אמיתי שכבר עשה תשובה שלימה ולעולם אין שום חטא בא על ידו בכל זאת צריך בכל יום לשוב בתשובה שלימה, כיוון שבכל יום הוא משיג את גדולתו של הקב"ה יותר ממה שהשיג אמש, ולפי גודל השגתו היום נמצא שאתמול לא השיג את הבורא כראוי ולא עבד אותו כדת, ולכן היום צריך הוא לשוב על מה שעבד את הבורא אתמול שלא בדעת שלימה. וכך הוא בכל יום ויום כלפי יום האתמול, כיון שאין יום שהצדיק אינו קונה בו עוד ועוד מדרגות רוחניות שלא היו לו אמש, כשם שנהג רבי סעדיה גאון
וכן כתב בעל "חובת הלבבות": "כי מצוות התורה יש תכלית למספרן והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלוקים ועוצם יכולתו ומלכותו – יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו… וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלקים בכל יום, וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בשעבר, כמו שאמר דוד ע"ה: 'יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת', ואומר: 'פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך'".
ועל פי האמור יובן גם מה שאמרו חז"ל: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", ומבאר הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א בספרו 'קדושת לוי' שאין כוונת חז"ל דוקא על "בעלי תשובה" על חטאים ממש, אלא כוונתם גם על צדיקים שאין בהם שום חטא אלא שכל ימיהם ליבם תמיד נשבר בקרבם כי הם מבינים שלפי ערך גדולת הבורא ב"ה עדיין הם לא התחילו לעבוד אותו כלל ולכן תמיד הם שבים בתשובה והם בבחינת "בעלי תשובה".
וזהו "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", כלומר, למקום ולמדרגה שיזכו לה אותם צדיקים שהם בבחינת "בעלי תשובה" על שם שכל ימיהם הם שבים בתשובה הגם שאינם חוטאים לעולם, לא יוכלו להגיע ולעמוד שם אותם צדיקים שהם בבחינת "צדיקים גמורים" ועובדים את ה' בתורה ומצוות ומעשים טובים אלא שאין בהם את הבחינה של "בעלי תשובה" כיון שאין ליבם נשבר בקרבם בתכלית להיות מכירים בשפלותם וממילא הם לא מרגישים צורך לשוב בתשובה במשך כל ימי חייהם.
וכיו"ב פירש בספר 'ייטב לב' בלשון קודשו:
"כי יש אנשים שמחזיקים עצמם לצדיקים, אלו נקראים 'צדיקים גמורים'. ויש אנשים שמוצאים בעצמם תמיד חסרונות מחמת שבכל זמן מוסיף והולך בתורה ועבודה, על כן מתחרט על העבר, ומדי עלותו יותר ויותר הוא בעיני עצמו נכנע ויורד מטה מטה בשפל המדרגה, וזהו 'בעל תשובה' שמדרגתו גבוה ממי שהוא בעיני עצמו צדיק גמור".
על כן אשריהם ואשרי חלקם של כל אלו שבמשך כל ימי חייהם אוחזים בדרכי התשובה, וגם לאחר שנים רבות של תשובה, גם כאשר כבר זכו להיעשות לעובדי ה' גדולים ותלמידי חכמים מופלגים, בכל זאת תמיד מכירים הם את שפלות עצמם לפי ערך גדולת הבורא, ועל כן תמיד מרגישים צורך לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך בבחינת "בעלי תשובה".
