תפריט
"ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו).
כתב הרמב"ם (קרבן פסח פ"א ה"א) מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד, זכר בן שנה.
וכיוצא בזה מובא בספר החינוך (מצוה ה) שכתב וענין המצוה הוא, שמתקבצין אנשים מישראל לחבורות, ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה, תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום ארבעה עשר בניסן בין הערביים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם, שמצוותו לאוכלו על השֹובע.
כתב הגאון חד מקמאי רבנו בחיי בספרו כד הקמח () שהמִצְרִים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה, שכל המטיב להם, היה ראוי אצלם לעובדו, ועל זה הענין היו עובדים לצורת הצאן כמו שאמר הכתוב "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו" (שמות ח, כב) בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בעלי חיים וגם שאין בני אדם משעבדין אותן בגופם כענין שוורים לחרישה וסוסים לרכיבה, וכן שאר החיות אינן נוחות להכבש כמו הצאן והן (החיות) מזיקות לבני אדם ואשר אינם מזיקות אינן מועילות לבעליהם כלום ואין להם בהם הנאה זולתי שהם מאכליו, אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם… ומגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה ובחלב ובוולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעובדו וזה היה מנהג מצרים ועל כן צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהם של מצרים שהיו עובדים לצורת הצאן, כדי להתעורר ולקבוע בנפש את שורש האמונה והעבודה.
כתב החינוך (מצוה ה) שהטעם למצוה זו של קרבן פסח כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים.
מבאר הרמב"ן (שמות יב, ג) שטעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה שולט בחודש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.
לפי דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים את הטלה, כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אומר הפסוק "וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" (שמות יב, כא) כוונת הפסוק 'קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים', עכ"ד.
כתב הרמב"ם (קרבן פסח פ"א ה"א) מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה, ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו.
ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סימן ג) נשאל מדוע נשים חייבות בקרבן פסח הרי מצוות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?
והשיב, שהטעם שנשים חייבות בקרבן פסח לפי שטעם הקרבת קרבן פסח על שום שפָסח המקום על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים, ואת בתינו הציל והם היו באותו הנס ומטעם זה נתחייבו במגילה ובחנוכה.
כתוב בפסוק "ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו) היינו שזמן שחיטת קרבן פסח הוא בין הערביים שהוא לאחר חצות היום ואם שחט לפני חצות, הקרבן פסול. כמובא במשנה (פסחים פ"ה מ"ג) שחטו קודם חצות פסול, משום שנאמר ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים
(שמות יב, ו) .
הגמרא אומרת (פסחים נח:) שצריך להקריב קרבן תמיד של בין הערביים לפני קרבן פסח. וכתב המאירי (פסחים נט:) שבדיעבד אם הקריב קרבן פסח לפני קרבן תמיד של בין הערביים כשר, אבל צריך שיקדים לפחות את זריקת דם התמיד של בין הערביים לזריקת דמו של פסח שלא יהא שונה בחטאו ויתן הדם (הפסח) לממרס שיערבב תמיד את הדם שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה אחר זריקת דם התמיד ומכל מקום אף בזו אם זרק את דמו של קרבן פסח קודם זריקת דם קרבן התמיד של בין הערביים, כשר.
הביא המנחת חינוך (מצוה ה אות ז) מחלוקת ראשונים עד מתי אפשר להקריב קרבן פסח ביום יד' ניסן – הרמב"ם (קרבן פסח פ"א ה"ד) כתב, מתחילין לשחוט את הפסחים עד סוף היום עכ"ל. נראה מדבריו שסובר שזמן שחיטת קרבן פסח הוא עד הלילה.
אולם הרמב"ן (פרשת בא יב, ו) כתב שזמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקיעת החמה.
לקיחת השה ארבעה ימים קודם הקרבתו
הקדוש ברוך הוא אומר למשה ואהרון לומר לבני ישראל שיקנו שה לקרבן פסח, ארבעה ימים קודם הקרבתו, היינו בי' בניסן שנאמר "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג) והשה היה אצלם בביתם למשמרת עד יד' בניסן לאחר חצות היום, ואז היו שוחטים אותו לקרבן פסח שנאמר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו).
הסיבה שבני ישראל נצטוו לקחת את השה ארבעה ימים קודם הקרבתו, כדי לבדוק את השה שאין בו מום ויהיה כשר להקרבה, כמובא בגמרא (פסחים צו.) בן בג בג אומר, מניין לתמיד (קרבן תמיד) שטעון ביקור (בדיקה שאין בו מום) ארבעה ימים קודם שחיטה, שנאמר "תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב) להלן הוא אומר (בקרבן פסח) "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר" (שמות יב, ו) מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
בספר מנחת אברהם (מנחות מט: ד"ה והנה בדין ביקור) הביא בזה מחלוקת ראשונים: רש"י פירש (פסחים צו. ד"ה למשמרת) שהיו מבקרין את השה שלא יהא בו מום, כל ארבעה ימים. מבואר מדבריו שכל יום מהארבעה ימים מבקרים את השה, אולם הרמב"ם כתב (תמידין ומוספין פ"א ה"ט) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש, ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים (שהיו בודקים את השה ביום לקיחתו, ארבעה ימים קודם הקרבתו), ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה. ומבואר מדבריו שהיו מבקרים אותו פעם אחת בתחילת הארבעה ימים ופעם שניה לפני השחיטה.
באור המחלוקת היא ב'דין הביקור' שהצריכה התורה, האם צריך לבקר את השה כדי שיהיה מוכן להקרבה בשעת לקיחתו ארבעה ימים קודם הקרבתו ולפי זה מספיק שיבדקנו בשעת לקיחתו ולפני השחיטה כדי לדעת שלא היה בו מום מהרגע שקנה את השה ועד השחיטה או שיש דין לבקר את הקרבן כל יום ויום מארבעת הימים – רש"י סובר שיש דין לבקר את הקרבן ארבעה ימים, כלומר כל יום ויום מארבעת הימים שזה ארבע פעמים בארבעה ימים
והרמב"ם סובר שיסוד דין הביקור הוא כדי לשמור את הקרבן שיהיה ראוי להקרבה ארבעה ימים קודם הקרבתו ולכן צריך לבקר את הקרבן שתי פעמים – בשעת לקיחתו ובשעת שחיטתו ולא יותר.
הגמרא (פסחים סא.) אומרת שיש דין מיוחד בקרבן פסח שצריך לשחטו רק לשם החבורה שהזמינו עצמם לאכול מהקרבן ורק הם יכולים לאכול מהקרבן שנשחט עבורם, ואם הקרבן נשחט לשם חבורה אחרת שלא הזמינו עצמם לאכול מקרבן זה, הקרבן פסול.
והגמרא (שם) לומדת דין זה מהפסוק "במכסת נפשות איש לפי אֹכלו תכֹסו על השה" (שמות יב, ד), ופירש רש"י (ד"ה במכסת) 'מכסת' – לשון מנויין, כמו שכתוב "את מכסת הערכך" (ויקרא כז, כג). והתורה כתבה לשון זה פעמיים באותו פסוק 'מכסת' 'תכֹסו' כדי ללמד שדין ה'מנויין' מעכב ואם שחט שלא למנוייו, הקרבן פסול.
יש לחקור ולדון האם כדי להתמנות על קרבן פסח מספיק שיזמין עצמו בדיבור לאכול קרבן פסח עם חבורה זו או צריך שיהיה לו זכות ממונית בגוף הקרבן ויצטרך לקנות את חלקו בדמים
מובא בספר פניני הגרי"ז (עמוד תרסד) להגאון רבי יצחק זאב הלוי סאלאוויצ'יק שפשט חקירה זו מדברי רש"י על המשנה בזבחים (נו:) שאומרת שקרבן פסח אינו נאכל אלא ל'מנוייו' ופירש רש"י (ד"ה למנוייו) שנמנו בדמי לקיחתו.
וביאר בכוונת רש"י שיש דין מחודש בקרבן פסח שאינו נוהג בקרבנות שהרי בשאר קרבנות כדי שהקרבן יכפר על האדם אין צריך שיהיה לבעלים זכות ממונית בגוף הקרבן אלא בעלות לענין הכפרה בלבד כמובא בגמרא (בבא קמא יג:) בהמה שהוקדשה לשם קרבן תודה והזיקה, גובה הניזק מבשרה והמזיק שהוא מתכפר בקרבן זה צריך להביא את הלחם (לחמי תודה) מכיוון שהמזיק נחשב כבעלים על הקרבן לענין כפרה, ולכן צריך להביא את הלחם ואם כן רואים שבשאר קרבנות מספיק שהקרבן יהיה של הבעלים לענין כפרה, אף על פי שאין לו זכות ממונית בעצם הקרבן, שהרי כאן המזיק אין לו זכות ממונית בקרבן שהרי הניזק גובה מבשרה עבור הנזק, מכל מקום המזיק נחשב לבעליו לענין הכפרה ולכן דווקא המזיק מביא את הלחם שהוא חיוב על הבעלים אבל בקרבן פסח התחדש שמלבד שצריך שיהיה בעלים לענין כפרה, צריך גם שיהיה לו חלק בקרבן בקנין ממון שיהא שלו לאכילת בשר וזה שכתב רש"י שנמנו בדמי לקיחתו דהיינו שיהא שלו בקנין ממון.
כתב הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ג סימן סט) ששחיטת קרבן פסח היא מצות עשה של תורה חשובה מאד והיא באה במועדה בערב פסח מחצות היום, וכשמגיע הלילה כבר עבר זמנה ולא נשאר רק מצות אכילת קרבן פסח, ומוני המצוות מונין שחיטה ואכילה לשתי מצוות נפרדות… ובודאי היו מברכים בשעת שחיטת קרבן פסח שתי ברכות, שהחיינו ועל מצות שחיטה קרבן פסח. אולם הגאון רבי זלמן שמואל שפירא (עיטור ברכה עמוד 34) כתב שאין מברכים שהחיינו בשחיטת קרבן פסח, אף על פי שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן, משום צער בעלי חיים, ואף להסוברים שבפעם הראשונה ששוחט מברך שהחיינו, היינו על כיסוי הדם ולא על השחיטה משום שמזיק לבריה שהרי לא מצינו בש"ס שמברך על הזבחים שהחיינו אלא על המנחות בלבד כמובא בגמרא (ברכות לז: מנחות עה:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר, ברוך שהחיינו וקיימנו, משמע רק על המנחות שייך ברכת שהחיינו ולא על הזבחים.
קרבן פסח יכול להקריבו לכתחילה ביום שמיני ללידתו ואין צריך להמתין ליום שלושים כבשאר קרבנות שצריך להמתין לכתחילה עד שלשים יום כמובא במשנה (פרה פ"א מ"ד) חטֹאת הצבור ועולותיהן, חטאת היחיד ואשם נזיר ואשם מצורע כשרין מיום שלשים והלאה ואף ביום שלשים ואם הקריבום ביום שמיני כשרים. נדרים ונדבות, הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני.
וכן כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"א הי"ב) אף על פי שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה, אין מקריבין לכתחילה אלא מיום שלשים והלאה, חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה, מקריב.
וביאר הברטנורא (פרה פ"א מ"ד) את החילוק שיש בין שאר קרבנות לקרבן פסח שבשאר קרבנות שהם חובה, מצוה מן המובחר להקריבם כשהם גדולים מיום שלשים ואילך, אולם, אם הקריבום ביום השמיני, כשרים שנאמר "ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז) ונאמר בבכור "ביום השמיני תתנו לי" (שמות כב, כט), מה בכור עשה יום שמיני כשמיני והלאה, אף בשאר קרבנות עשה יום שמיני כשמיני והלאה, אבל קרבן פסח אף על פי שהוא חובה, אין צריך להמתין עד יום שלשים משום שקרבן פסח נאכל רק לחבורה המנויה עליו וכדי שיספיקו לאוכלו עד הבוקר ולא יבואו לידי נותר, עדיף שיהיה הקרבן קטן ולא גדול, לכן לכתחילה יכול להקריבו בשמיני.
קרבן פסח צריך להיות זכר בן שנה שנאמר "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה). וכל השנה הראשונה נקרא 'בן שנה' כפי שפירש רש"י (שם ד"ה בן שנה) כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנה זו.
וכן פסק הרמב"ם (קרבן פסח פ"א ה"א) שאין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה. וביאר הגאון רבי יהודה עייאש דברי הרמב"ם (לחם יהודה) שאין השה צריך להיות דווקא בן שנה אלא מיום שמיני ללידתו עד תשלום י"ב חודש נחשב בן שנה ולאפוקי אחר שנכנס בשנה שנייה.
מבאר המהר"ל (גבורות ה' פרק ס) מה שהתורה הצריכה לקרבן פסח שהשה יהיה בן שנה, מפני שהשם יתברך בחר בישראל יותר מכל האומות להיות שלו וזה מורה שהוא יחיד ולכן בוחר באומה יחידית שהיא לא בכלל האומות, ואם אין כאן אחדות, לא היה בוחר באומה יחידית, אלא שהוא יחיד בוחר ביחיד…
וזהו עצם הקרבן הזה, שכל הלכותיו רומזים על ענין האחדות ובכלל זה גם גילו של הקרבן שיהיה בן שנה רומז לזה, כפי שנבאר עתה.
מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק רק על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו, כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד שהרי יש בו חלקים אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות.
כל הענין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, (נחלקו בזה תנאים במסכת פסחים פו.) כדי שיהא מעשה הקרבן ואכילתו בענין האחדות ולא בענין החילוק.
כי בן שנה הוא אחד בשנים ואם היה שתי שנים היה יוצא מן האחדות וכל הדברים האלו נמשך לענין האחדות.
קרבן פסח בא דווקא מִשֹה ואינו בא עגל וחיה (רש"י בכורות ד"ה לכל השמות) כי שה לדקותו נחשב אחד לגמרי, כמובא במדרש (ויקרא רבה פרשה ד אות ו) "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז) – למה נמשלו ישראל לשה, מה שה אם הוא לוקה באחד מאבריו וכולו מרגיש אף ישראל אחד חוטא וכולם מרגישים…
וביאור הדבר הזה כי השה לדקוּת טבעו ואינו בעל חומר גס ועב, כי דבר שהוא חומרי כמו השור והחמור או הדבר שהוא דומה לו, יש בו ענין חומרי והחומר מתחלק ואין בו ענין האחדות, אבל השה טבעו דק ויש לו מזג דק אינו חומרי, לכך אם נלקה באחד מאבריו כולו מרגיש.
זה שצוה שיהיה הקרבן הזה שה תמים כי התמימות והשלימות הוא אחדות… שהרי החֶלק אינו שלם ואינו אחד.
קרבן פסח בא זכר ולא נקבה, כי האחדות הוא מן הצורה, והחלוק הוא מן החומר ומפני שהזכר יותר נחשב צורה מן החומר לכך הפסח אינו בא רק מן הזכרים.
הכל ענין זה, כי הבשול במים או בשאר משקין חלקיו מתפרדין על ידי הבשול ומתחלקין, אבל צלי אש, מכח האש אדרבה נעשה הבשר אחד כי האש מוציא הרוטב ונעשה הבשר קשה ואחד, לא כן כאשר מתבשל במים שנעשה פירורים
וכן מטעם זה שאין לאכול אותו נא אלא כאשר הוא צלי אש ואז הבשר מתקשה מכח האש, וכל זה מורה על ענין האחדות שראוי שיהיה קרבן אחד אל השם יתברך שהוא אחד.
גם כן דבר זה, שאם היה שובר העצם בפסח היה זה נחשב לחילוק ופירוד מכיון שאינו צריך לאכילה, אבל הבשר שהוא אוכל (וחותכו כדי לאוכלו) אין זה חילוק ופירוד מפני שהוא עומד לאכילה, אבל שבירת עצמות אין זה לאכילה ונקרא שבירה ופירוד ודבר זה לא יתכן לפסח, ועוד כי שבירת העצם במה שהוא עצם שבירתו יותר נקרא פירוד וחילוק.
כלל הדבר כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד מפני שהוא מורה על השם יתברך שהוא אחד, כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד ולכך בחר באומה יחידי גם כן, כיון שהוא יחיד.
מי שביטל מצוות עשה ולא קיים שחיטת קרבן פסח, נענש בעונש כרת שנאמר "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (במדבר ט, יג).
ביאר הרב הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה במדבר דרוש ה) הסיבה שהתורה החמירה כל כך במבטל מצוות עשה של קרבן פסח לחייבו כרת, יתבאר על פי דברי הגמרא (יבמות מה:) וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמז סעיף ט) שהקונה עבד מהגוי, אין העבד קנוי לו עד שיטביל אותו לשם עבדות ואם העבד קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין, לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד כדי שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין ע"כ.
והנה אנחנו היינו עבדים לפרעה במצרים מגזרת בין הבתרים שנאמר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) שיהיה להם שעבוד עבדות עלינו עד כדי כך שכאשר הגיע שעת שחרורם היה פרעה צריך לתת להם שטר שחרור כדי לשחררם.
ובו בלילה שיצאנו לחירות מעבדות פרעה ונעשינו עבדים לו יתברך שמו, העמיס עלינו השם יתברך עבודתו בחצי לילה הראשון במצות פסח ומילה ועל ידי כן נעשינו עבדים לו יתברך שמו לעבדו בכל מצותיו וחוקותיו כל ימות עולם אנו ובנינו עד עולם, וזה כדי שבני ישראל לא יכוונו בדעתם לצאת גם מעבדותו של השם יתברך שהוא כביכול הרב שקנה אותנו מיד פרעה.
נמצא שאלו השתי מצות, הן המה לסיבה לקיום כל מצותיו יתברך שמו כי על ידי זה נתחייבנו לו יתברך שמו בעבודה.
ולכן מי שעובר על שתי מצות הללו חס ושלום, הנה הוא רוצה להעביר מעליו כל חוקי התורה, כי רע בעיניו העול שקבלנו על עצמינו בשעת היציאה להיות לו לעבדים יתברך שמו, על כן שתי המצות עשה הללו הם בעונש כרת, תחת אשר הוטב בעיניו להכרית ולהפריד את עצמו מעבודתו יתברך שמו…
וזו רמיזת המסורה 'וחדל לעשות הפסח ונכרתה', ולמה כזאת, הלא הוא רק ביטל מצות עשה בשב ואל תעשה, לזה בא פסוק זה ורמז הדבר 'וחדל' – לעולם, כיון שהוא מונע את עצמו מלעשות הפסח, הנה בדעתו לחדול לעולם מעבודתו יתברך שמו.
