תפריט
בבוקר אחד בקבלת קהל אצל אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, הגיע יהודי עטור פאות וזקן ופניו קורנות מאושר, וכמו כולם המתין בתור בסבלנות רבה. בהגיעו לפני הרב פתח את פיו בהתרגשות עצומה וסיפר:
"דע לך כבוד הרב, אתה רואה אותי עכשיו ככה, אבל תדע לך, שעד לפני זמן מה הייתי שקוע עמוק עמוק בבור תחתיות, שער החמישים של הטומאה – כפשוטו. לא הייתה עבירה בתורה שלא עברתי. והאמת, הייתי בטוח שכבר אין לי תקנה ואבדה תקוותי…
אולם, בשמים חשבו אחרת…
ויום אחד ריחם עלי ה' וזימן לידי את הספר שלך 'בצור ירום – אגרת התשובה', ולאחר שדפדפתי בו מעט הרגשתי אלומת אור זורחת לתוך לבי, או אז הבנתי שגם לאדם כמוני יש תקנה! מאותו רגע חלה תפנית משמעותית בחיי, והנה אני היום לפניך אסיר תודה על הספר שלך…"
בנוגע ללידתם של יעקב ועשו אומרת התורה: "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב".
הטעם הפנימי לכך שיעקב אחז בעשו, משום שרצה להכניס בו מעט טהרה, ולקרב אותו לצד הקדושה. ולמה אחז אותו דווקא בעקב? משום שעשו נמשל לחזיר, כמבואר במדרש על המשך פרשתנו: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה":
"הדא הוא דכתיב 'יכרסמנה חזיר מיער', ר' פנחס בשם רבי סימון מכל הנביאים לא פירסמוה (את מלכות אדום שבאה מעשו) אלא שניים – משה ואסף. משה אמר: 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא', אסף אמר: 'יכרסמנה חזיר מיער'. למה הוא מושלה בחזיר? אלא מה חזיר הזה, בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו, כלומר, שאני טהור (כיון שיש בטלפיו סימן טהרה – מפריס פרסה), כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת, נראית כאילו מצעת את הבימה. כך עשו, כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם, וכיוון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר: מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה".
מכיוון שעשו נמשל לחזיר שיש לו סימן טהרה בעקב, לכן אחז יעקב את עשו בעקב, כדי להמשיך לתוכו מעט קדושה וטהרה דרך סימן הטהרה שכבר נמצא בו.
ואכן אחיזה זו פעלה את פעולתה. בזכות אותה קדושה שהכניס יעקב בעשו בעת שאחז בעקבו – בהמשך הדורות יצאו מזרעו של עשו גרי צדק רבים, ומהם גם כאלו שנעשו גדולי ישראל ומפיצי התורה שבעל פה, כדוגמת שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק ומהם יצאה כל תורתם הענפה של שמאי והלל, ו כן תלמידיהם הרבים הנקראים "בית שמאי" ו"בית הלל".
גם רבי עקיבא שהיה בן גרים מזרע עשו, וממנו קיבלו כל גדולי התנאים מוסרי התורה שבעל פה את עיקר חכמתם, כמבואר בגמרא ש"סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא" ("ממה שלמדו מרבי עקיבא אמרום").
אלא שידוע מה שאומר מורנו הבעל שם טוב הקדוש, שאלו שעוסקים בעבודת קירוב רחוקים לה' יתברך נמשלים למטאטא: מה מטאטא זה מנקה את כל הבית אך לבסוף נדבק בו הלכלוך של כל הבית ונעשה מלוכלך בעצמו, אף אלו שעוסקים עם אנשים טמאים לקרב אותם לה', אמנם מצליחים הם לנקותם ולטהרם, אך בהכרח שנדבק בהם מעט על כל פנים מהרע שהיה באותם אנשים, והם בעצמם מתלכלכים, ולכן צריכים הם זהירות גדולה בדבר.
וכן בנידון דידן: מכיוון שיעקב אבינו עסק לקרב את עשו הרשע לקדושה, ובא עימו במגע באותה אחיזה שאחז בו, דבר זה גרם שנדבק ביעקב מעט מהרע שהיה בעשו הרשע, ובפרט באותה היד שבו הוא אחז בעקבו, והוצרך לתקן זאת. בפסוק לא נתפרש באיזו יד אחז יעקב בעקבו של עשו, אולם על פי דברי חז"ל בגמרא ניתן לומר שאחז אותו ביד שמאל.
ביאור הדבר: על הנאמר בנוגע למצות הנחת תפילין של יד: "וקשרתם לאות על ידך", דורשת הגמרא שצריך להניח את התפילין על יד שמאל, משום שבכל מקום שנאמר יד בסתם והתורה לא פרשה לאיזה יד היא מתכוונת, כוונתה היא ליד שמאל.
מוכיחה זאת הגמרא ממה שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", וכן ממה שנאמר: "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים", וכן ממה שנאמר: "למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה". מכל הפסוקים הללו רואים בעליל שיד סתם – היינו יד שמאל. ואם כן, גם מה שנאמר בפרשתנו: "וידו אוחזת", הכוונה היא שיעקב אחז בעקבו של עשו בידו השמאלית.
ומכיוון שדבקה זוהמתו של עשו בידו השמאלית של יעקב, על כן בהמשך הדורות ציוונו הבורא ב"ה להניח תפילין על ידינו השמאלית דווקא, כדי להכניע את כל הכוחות הרעים שדבקו בה מחמת אחיזתה בעשו. ומכיוון שכוחותיו הטמאים של עשו נחלקים לשבע בחינות, לכן אנו כורכים על גבי הזרוע ברצועת התפילין שבע כריכות.
הלקח הנלמד מן הדברים האמורים הוא: אמנם מעלתו של מי שעוסק בקירוב ליבותיהם של עם ישראל לאביהם שבשמים גדולה ועצומה עד מאוד, ובוודאי שהוא גורם לה' נחת רוח עצום ביותר, אולם יחד עם זאת צריך גם לדעת שעיסוק זה בעבודת קירוב רחוקים לה' הינו מסוכן עד מאוד, ולאו כל אדם שייך בו.
אם חלילה מעשיו של האדם המקרב אינם שלמים בתכלית השלמות, ועדיין יש בנפשו אילו נגיעות מבחינת הרע והקליפה, ישנו סיכוי גדול ביותר שבחינת הרע, הנמצאת בשפע גדול באנשים שרצונו לקרב, תדבק בנפשו ותפגע ברוחניותו, ואף ברוחניותם של בניו ובנותיו, כי יש לו איזה שייכות עם הרע שבהם, שהרי גם בו עדיין נמצאות אילו בחינות, ולוּ הקטנות ביותר, מאותו רע בהם, והרי זה בבחינת "מצא מין את מינו".
רק אדם שזכה לזכך את נפשו היטב, ולהתרחק מכל התאוות הזרות שבעולמנו, ולתקן את כל מעשיו ומידותיו בשלמות, רק הוא יכול לעסוק במלאכה קדושה זו ללא כל חשש, שכן אין מקום לרע שבאנשים להאחז בו, כיון שאין לו שום שייכות עימו ואין הוא ממינו.
על כך יש להמליץ את דברי הלל במסכת אבות: "הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כלומר, שלא תקרב את התורה אל הבריות ותביא אותה עד לביתם הפרטי, כי בבית שלהם יש מכשירים טמאים ותמונות לא צנועות וכו' ומחמת כן אין שום סייעתא דשמיא להצליח להכניס בליבותיהם הרהור תשובה אמיתי שיהיה לו קיום, אלא תקרב אותם אל התורה, ותמשוך אותם לבוא לבית הכנסת ולשמוע שיעור, כי כשמוסרים שיעור בבית הכנסת, בנוסף לדברי התורה היקרים מפז הנאמרים בשיעור, עצם קדושת המקום פועלת השראת קדושה על השומעים, ויש סיוע מיוחד משמים להכניס הרהורי תשובה אמיתיים בלבבות.
וכאשר עבודה זו של קירוב הלבבות נעשית מתוך קדושה וצניעות, וכן מתוך שמירה על כל גדרי ההלכה, מקבלים משמים סיוע מיוחד להצליח בה באופן מופלא, וזוכים להעמיד בעלי תשובה אמיתיים אשר לא יסורו מדרך התשובה לעד ולעולמי עולמים.
