תפריט
מספרים שפעם בא תלמיד חכם אחד אל מרן החזון איש זצ"ל ובכה לפניו על כך שבניו עזבו את הדת. אמר לו החזון איש, שדבר זה קרה לו בגלל שהוא לא היה מקפיד לחבוש לראשם כיפות גדולות.
גם בבית מדרשו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, כשהיה הרב רואה אברך שבא לכולל עם כיפה קטנה – מיד היה שולח אליו את האחראים שיאמרו לו ללכת לבית להחליף את הכיפה לכיפה גדולה.
ובאחד משיעוריו אמר הרב כך: "כשאני שומע אדם שאומר 'הכיפה זה לא העיקר' – אני יודע שמסתתרת בליבו מידה מסוימת של אפיקורסות, ואין הוא חפץ שהשכינה תשרה עליו.
שמתי לב שיש ילדים שבגיל מסוים עוזבים את דרך ה', ולאחר שבדקתי את הדבר התברר לי שכשהם עולים לישון הם מורידים את הכיפה מעל ראשם, מניחים אותה בצד וישנים כמו גוי.
מאידך, ראיתי הרבה ילדים שהם מאוד קדושים, ולאחר שבדקתי את הדבר התברר לי שההורים שלהם מקפידים שהם ישנו עם כיפה על ראשם, ואם חלילה הם רואים שהכיפה נפלה מעל ראשם תוך כדי שינה, מיד הם מחזירים להם אותה על הראש."
בפרשה הקודמת (פרשת וישב) קראנו כיצד נמכר יוסף הצדיק והתגלגל למצרים, ושם קנה אותו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים להיות לו לעבד. ומוסיפה התורה: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח… וירא אדניו כי ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". מפרש רש"י שם, שמה שנאמר בפסוק "ויהי ה' את יוסף", וכן מה שנאמר "וירא אדניו כי ה' איתו", היינו שהיה שמו של הקב"ה תמיד שגור בפיו של יוסף עד שאפילו אדונו המצרי הבחין בדבר.
וכך הם דברי חז"ל במדרש: "'וירא אדוניו כי ה' איתו' – אמר רבי אבין הלוי ב"ר יוסף, (שהיה יוסף) מברך להקב"ה על כל דבר ודבר שהיה עושה, והיה אדוניו רואה אותו מלחש בפיו והוא אומר לו: מה אתה אומר? והוא משיבו ואומר: אני מברך להקב"ה".
גם במדרש תנחומא מובא: "'וירא אדוניו כי ה' איתו' – וכי פוטיפר הרשע היה רואה שהקב"ה עמו?! ומה הוא 'כי ה' איתו'? אלא שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו – היה נכנס לשמשו והוא היה מלחש ואומר: 'ריבון העולם, אתה הוא בטחוני, אתה הוא פטרוני, תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני'. ופוטיפר אומר לו: 'מה אתה מלחש, שמא כשפים אתה עושה לי'? והוא משיבו: 'לא, אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך'. לפיכך כתיב 'וירא אדוניו כי ה' איתו'".
נמצא שבכל עת ובכל רגע היה יוסף זוכר את הקב"ה ודבוק בו בכל ליבו ונפשו, ולא מפריד את עצמו ושוכח ממנו חלילה אף לרגע קל.
כיוצא בזה מסופר עוד בפרשה הקודמת, שלאחר שאדונו פוטיפר מינה את יוסף על כל אשר לו בבית ובשדה, נתנה אשת אדוניו את עיניה ביופיו הגדול של יוסף וחמדה אותו לדבר עבירה, והיתה משדלתו בדברים יום יום אך תמיד יוסף היה ממאן ואומר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלקים". וגם במעשה זה מתגלה שוב אותה מידה שהייתה ביוסף: שלעולם לא שכח שהקב"ה חופף עליו ומביט על כל מעשיו, ולכן לא היה מסוגל בשום אופן לעבור על רצונו ולחטוא לפניו ח"ו.
מן האמור, מתחברים אנו למסופר בפרשתנו, שכאשר העמידו את יוסף לפני פרעה, "ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו" – יוסף לא נטל את הכבוד והגדולה לעצמו, אלא – "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". כלומר, יוסף לא שכח אף לרגע את הקב"ה שנתן לו את החכמה והתבונה להשיג כל מה שהשיג בכלל, ולפתור חלומות בפרט, כי זכרון הבורא לא היה מש ממנו, ולכן גם קיים בעצמו מה שנאמר: "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
ונחתם הדבר במה שמסופר בהמשך פרשתנו שאמר יוסף לאחיו: "את האלקים אני ירא", כלומר, יוסף תמיד היה שרוי בהרגשה של יראה גדולה מה', וזו הייתה כל מציאותו ("אני ירא"), כיוון שתמיד היה זוכר את ה' הניצב כנגדו, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד".
וכדי להוסיף עומק בדבר יש לקשר זאת למה שמסופר בזוהר הקדוש, שפעם הלכו התנאים הקדושים רבי יצחק ורבי יהודה בדרך והגיעו לכפר סכנין אשר שם התגורר רב המנונא סבא.
באותה העת כבר הסתלק רב המנונא סבא לעולמו, והתארחו רבי יצחק ורבי יהודה בבית אשתו האלמנה, והיה נוכח שם ילדו הקטן של רב המנונא (הינוקא) וגילה לפני רבי יצחק ורבי יהודה סודות התורה שלא שמעתם אוזן, עד שמגודל פליאתם מהינוקא הזה אמרו אחד לשני שהילד הזה אינו בן אדם אלא מלאך ה', וחידושים וסודות תורה כאלה לא נאמרו מיום שנברא העולם ועד אותו יום. לאחר מכן הגיעו רבי יצחק ורבי יהודה לפני רבי שמעון בר יוחאי וסיפרו לו על אותו ינוקא מופלא, ואמר להם שיש בו נשמה גבוהה מאוד, אך לא יאריך ימים בעולם ולא יספיק שמו להתפרסם.
בין יתר הדברים הנשגבים שגילה הינוקא לפני רבי יצחק ורבי יהודה, גם הזכיר את הפסוק הנאמר בספר קהלת: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", והקשה הינוקא: מה הפירוש "החכם עיניו בראשו", וכי רק עיניהם של החכמים נמצאים בראשם, הלא גם עיניהם של הטיפשים נמצאים בראשם ולא בשום מקום אחר בגוף, ומדוע נאמר "החכם עיניו בראשו"?
ביאר הינוקא שסודו של פסוק זה הוא: על ראשו של כל אדם שורה השכינה הקדושה. כוונת הפסוק היא שהחכם תמיד נותן את דעתו ומתבונן בעיני שכלו על אותה השכינה הקדושה השורה על ראשו ולא שוכח ממנה אף לרגע, ולכן תמיד הוא נזהר מאוד במעשיו שלא לגרום לה להסתלק חלילה מעל ראשו.
הוסיף הינוקא וביאר שאותה שכינה השורה על ראשו של האדם דומה לשלהבת הדולקת בראש הפתילה של הנר, וכשם שצריך תמיד להוסיף שמן לנר כדי שהשלהבת תמשיך לדלוק ולא תכבה, כך צריך האדם תמיד להרבות בלימוד תורה ובקיום מצוות ובעשיית מעשים טובים כדי שהשכינה תמיד תמשיך להאיר מעל לראשו. כי גוף האדם משול לפתילה, והשכינה שעל ראשו משולה לשלהבת, ומעשיו הטובים של האדם משולים לאותו שמן שגורם לשלהבת להמשיך לדלוק.
וזהו "החכם עיניו בראשו", כלומר, החכם תמיד מתבונן בעיני שכלו ונותן את דעתו על השכינה הקדושה השורה מעל לראשו, לכן תמיד הוא נזהר שלא לעשות מעשים לא רצויים שיגרמו לה חלילה להסתלק מעל ראשו, וכן הוא נזהר תמיד להרבות בלימוד תורה ובמעשים טובים שיגרמו לשכינה להמשיך להאיר על ראשו ללא הפסק.
זו הייתה בעצם בחינתו של יוסף הצדיק: יוסף היה בבחינת "החכם עיניו בראשו" כפי ביאור הינוקא. כלומר, יוסף תמיד היה נותן את דעתו על השכינה הקדושה השורה על ראשו, ולכן תמיד היה נזהר ביותר שלא להיכשל חלילה וחס בעשיית מעשה שלא כרצון ה', וכן שלא לדבר דיבור שאינו כרצון ה'. יתירה מזאת – גם שלא לחשוב איזו מחשבה שאינה כרצון ה', כדי שלא לגרום לשכינה להסתלק חלילה מעל ראשו. מאידך, תמיד היה מוסיף קדושה על קדושתו ומרבה במעשים טובים שיגרמו לשכינה להאיר עוד ועוד מעל ראשו ללא הפסק.
והנה כחלק מפירושו של הינוקא על הפסוק "החכם עיניו בראשו", הביא בתוך דבריו גם את מאמר חז"ל "לא ילך אדם בגילוי הראש (ללא כיפה) ארבע אמות". ביאר הינוקא שהטעם לכך הוא משום שהשכינה הקדושה שורה על ראשו של האדם. וכן מבואר בגמרא שרב הונא היה נזהר ביותר שלא ללכת ארבע אמות בגילוי הראש מחמת השכינה שלמעלה מראשו.
בפשטות, משמע שהכיפה שמכסה את ראשו של האדם נועדה כדי להזכיר לו שהשכינה שורה על ראשו ולכן יזהר במעשיו, אך לפי פנימיותם של דברים נראה שהכיפה לא רק מזכירה לאדם שהשכינה שורה על ראשו, אלא גם, ובעיקר, גורמת לשכינה שתשרה על ראשו, ולכן הזהירו חז"ל שלא ילך האדם ארבע אמות בגילוי הראש, כיוון שכל זמן שראשו של האדם מכוסה בכיפה – השכינה הקדושה שורה על ראשו.
לפי יסוד זה יובן היטב מה שמסופר בגמרא: החוזים בכוכבים אמרו לאימו של רב נחמן בר יצחק בעת הריונה שהבן שיולד לה יהיה גנב כשיגדל. מכיוון שחששה מאוד מדבריהם, לכן מרגע שנולד רב נחמן הקפידה מאוד שלא ילך בראש מגולה אלא תמיד יחבוש כיפה, וכן הזהירה אותו מאוד ואמרה לו: 'הקפד תמיד לכסות ראשך כדי שתהיה לך יראת שמים'. כדבריה עשה רב נחמן אף שלא ידע מדוע היא כל כך מקפידה איתו על כך.
עד שיום אחד ישב רב נחמן ללמוד תחת עץ דקל של אדם כלשהו, ונפל הכיסוי מעל ראשו מבלי שירגיש בכך. לפתע הוא הבחין בתמרים גדולים ויפים שהיו בראש הדקל. מיד נכנס בו יצר הרע לקחת מהם אף על פי שהם לא היו שייכים לו ויש בכך משום גזל, ומיד טיפס על הדקל עד שהגיע לאשכול. מכיוון שהאשכול היה עבה מאוד הוא לא הצליח לחתוך אותו בידיו – התחיל לחתוך אותו בשיניו בכל כוחו.
היינו, כי אימו הצדקת של רב נחמן הבינה שחבישת הכיפה מכניסה באדם יראת שמים גדולה מאוד, ולכן הגיעה למסקנה שעל ידי שתקפיד על בנה רב נחמן שלא יסיר לעולם את הכיפה מעל ראשו – תיכנס בו יראת שמים גדולה מאוד, ועל ידי כן לא ישלוט בו אותו יצר הרע לגנוב. ואכן, כל זמן שהיה הכיסוי על ראשו של רב נחמן לא נגע אפילו בפרוטה שאינה שלו, אך מיד כשנפל הכיסוי מעל ראשו, סרה מעליו אותה יראת שמים ששמרה אותו מכל חטא, ומיד נכנס בו יצר הגניבה שעליו ניבאו החוזים בכוכבים.
ישנם כמה בורים ועמי ארצות שטוענים – 'הכיפה זה לא העיקר'. אך הם טועים טעות גדולה וחמורה, כי לאמיתו של דבר הכיפה היא כן העיקר! הדת מתחילה מהכיפה ומסתיימת בכיפה, כי מהכיפה מתחילה היראת שמים של האדם, והרי לפי דברי הזוהר הקדוש הנזכרים לעיל, עיקר השראת השכינה על האדם תלויה בכך שהוא מכסה את ראשו בכיפה.
יש לדעת שהרבה יסורים באים על האדם בגלל שהוא לא חובש כיפה על ראשו, על כן צריך להקפיד תמיד לחבוש כיפה. וכן יש לחנך את הבנים שיחיו כבר מגיל שלוש שנים לחבוש כיפה ולא להוריד אותה מהראש בשום אופן, וגם אם היא נפלה לילד בשעת משחק וכיו"ב מיד תקרא לו ותגיד לו 'בוא צדיק, שים כיפה, אתה כבר ילד גדול ב"ה'.
ואפילו בלילה כשהולכים לישון אין להסיר את הכיפה מעל הראש. וכן צריך שגם הילדים יקפידו לישון בלילה עם כיפה.
