תפריט
כל הבאים במחיצתו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א, הכירו את חיוכו ובת השחוק שנחה על פניו באורח קבע.
רבנו תמיד השרה שמחה סביבו בכל עניין ובפרט בקיום המצוות, כך לדוגמה מספרים בני ביתו שכאשר היו שבים להניח תפילין אחרי חול המועד – היה רבנו עושה חגיגה זוטא מרוב שמחה לקראת המצווה, וגם בענייני היומיום תמיד היה אפשר לשמוע אותו אומר "תהיה שמח!"
אם לדוגמה ילד התעצב שלא קיבל משהו, היה הרב אומר – תנו לו, העיקר שיהיה שמח! כך תמיד הפיץ סביבו שמחה בכל עת ובכל שעה.
בפרשתנו התורה מספרת שכאשר בישרו ליעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, מיד: "ותחי רוח יעקב אביהם".
על דרך הפשט, כוונת הפסוק היא שכאשר שמע יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, מיד חזרה לו החיות שעד כה הייתה חסרה לו מרוב צערו על אובדן בנו אהובו, ועל דרך שפירש החזקוני שם: "'ותחי רוח יעקב' – חזר ליבו לבריאות".
רש"י מפרש: "'ותחי רוח יעקב' – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו". וכן מתרגם אונקלוס שם: "ושרת רוח נבואה לוות יעקב אבוהון", כלומר "רוח" האמורה כאן, היא רוח הנבואה שחזרה אז לשרות על יעקב אבינו. וכן מפורש בדברי חז"ל: "ויש אומרים רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה שנאמר: 'ותחי רוח יעקב אביהם'".
והטעם לכך שמעת מכירתו של יוסף הסתלקה מיעקב אבינו רוח הנבואה, ורק לאחר שנתבשר כי עודנו חי חזרה לשרות עליו, מבואר בזוהר הקדוש וזו לשון קודשו:
"הא חמינן דשכינתא לא שריא באתר עציבו אלא באתר דאית ביה חדוה. אי חדוה לית ביה לא שריא שכינתא בההוא אתר, כמה דאת אמר: 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'' דהא שכינתא ודאי לא שריא באתר עציבו. מנלן? מיעקב, דבגין דהוה עציב עליה דיוסף אסתלקת שכינתא מניה, כיון דאתא ליה חדוה דבשורה דיוסף מיד: 'ותחי רוח יעקב אביהם'".
ביאור דבריו הקדושים: על הקב"ה נאמר: "עוז וחדוה במקומו", משמע מכך שבצד הקדושה תמיד ישנה שמחה. לכן השכינה הקדושה שורה על האדם אך ורק בזמן שהוא שרוי בשמחה, כמאמר חז"ל: "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה".
וכן מובא בתלמוד ירושלמי שיונה בן אמיתי בתחילת דרכו לא היה נביא, אלא שדרכו הייתה לעלות בחג סוכות לבית המקדש ולשמוח שם שמחה גדולה בשמחת בית השואבה, ובזכות אותה שמחה שרתה עליו רוח הקודש ונעשה נביא, "ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח".
וזהו שאומר הזוהר הקדוש, שהשכינה אינה שורה במקום שיש בו עצב אלא במקום שיש שמחה וחדוה. לכן מעת שנמכר יוסף פסקה רוח הנבואה לשרות על יעקב אבינו, כיוון שמאותו זמן ואילך היה יעקב אבינו שרוי בעצבות גדולה מאוד, והשכינה הקדושה, ועימה אף רוח הנבואה, אינן שורות על אדם עצוב.
אך ברגע שנתבשר יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, חזרה לו בבת אחת כל השמחה והחדווה שהיו לו בעבר לפני שנמכר יוסף, על כן תכף ומיד חזרה רוח הנבואה לשרות עליו, כמו שנאמר: "ותחי רוח יעקב אביהם".
מכל האמור נוכל ללמוד, שכל מי שרוצה לזכות שהשכינה תשרה בביתו, עליו לדאוג לכך שתמיד תהיה בביתו אווירה של שמחה, ולא עצבות וכעס וכל הדומה להן.
כאשר השכינה שורה בבית, ממילא הבית מתמלא ברכה, וכן מתווסף השלום בין בני הבית. כשהקב"ה רואה אדם עצוב וכעסן, מיד הוא אומר לו: 'אינך יכול להישאר איתי. חפש לך אלוה אחר שיוכל לסבול אותך, אני אלוה שלא יכול לסבול עצבות, כעס, לחץ וכו' וכו' – אני אוהב לשרות אך ורק על אנשים שמחים, סבלנים ורגועים'.
כשהשכינה רוצה למצוא מקום לשרות בו, היא מחפשת את המקום השמח ביותר. לדוגמא: בעיר אחת ישנם מאה בתי כנסיות. השכינה עוברת מאחד לאחד ובודקת באיזה מהם יש הכי הרבה שמחה, אנשים מחייכים, מתפללים וגבאים סבלנים וכו' – ושם היא קובעת את דירתה. לכן כשאתה מחפש היכן להתפלל, תמיד תלך למקום שיש בו אווירה טובה ושמחה, כי רק שם הקב"ה משרה את שכינתו. פשוט יש לה' יתברך סבל נורא וצער גדול מאנשים עצובים, ולכן הוא לא מוכן לשהות במחיצתם אפילו רגע אחד.
לפי דעת מורנו הבעל שם טוב הקדוש, עיקר הייסורים והעונשים שבאים על האדם בעולם הזה בפרנסתו, עם אשתו, עם הילדים וכל כיו"ב, הכל בא עליו בגלל שהוא בעצבות. וכלל זה יהא בידך: כל דבר שיורד מן השמים צריך כלי. הכלי לברכה זוהי מידת השמחה. והכלי לכל הייסורים שבעולם זוהי מידת העצבות, ה' יצילנו.
לכן תוך כדי שהתורה מפרטת בפרשת "כי תבוא" תשעים ושמונה קללות קשות ומרות, מוסיפה התורה ואומרת שכל הקללות הללו באות רק משום "אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". על כן כל מי שרוצה להינצל מכל הקללות הללו ולהביא עליו ועל בני ביתו אך טוב וחסד, יקפיד תמיד להיות בשמחה גדולה.
בנוסף לכך: מי שעובר צרות גדולות ומרות, עליו לדעת שהשמחה היא מקור הישועות שלו מכל אותן צרות, כפי שמצאו גדולי החסידות רמז לכך במה שנאמר: "כי בשמחה תצאו". כלומר, על ידי שתהיו בשמחה – תצאו מכל הצרות שבעולם, כי יש לשמחה כוח לשבור לרסיסים את כל הגבורות והדינים השורים על האדם וגורמים לו את כל הצרות.
לכן רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב הזהיר מאוד להרחיק ביותר את מידת העצבות ולהיות תמיד בשמחה גדולה, ובלשון קודשו:
"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו. וכל החולאת (החולאים) הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה וכו'. והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא".
ובכלל: אחד היסודות העיקריים בעבודת ה' הוא לעבוד את ה' בשמחה גדולה, כמו שנאמר: "עִבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". וכן כותב הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו". על כן חובתנו היא, לא להפסיק לשמוח אפילו לרגע אחד, כמו שנאמר: "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", ובזכות זה הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו, ויצווה לנו את ברכתו ללא הפסק.
