תפריט
פעם ביקר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל בלוס אנג'לס לשם גיוס תרומות להחזקת האברכים היקרים שלומדים ברשת הכוללים ברחבי הארץ. יהודי אחד מאנשי המקום, ביקש ממנו לבקר במשרדו, שם נתן תרומה מכובדת, ולאחר מכן ביקש שהרב יבוא לבקרו גם בביתו הפרטי ויברך לו את הבית.
כהכרת תודה הסכים לכך הרב והלך עימו לביתו. אלא שכשהגיע לדלת הבית – להפתעתו הרבה ראה בפתח הבית ענן שחור – כלשונו – דבר שלא ניתן להסביר במילים, ממש מסך שמנע ממנו להיכנס לתוך הבית.
שאל הרב את היהודי בשקט באוזן: 'אמור לי את האמת, האם אתה נשוי לגויה?'. בתחילה הוא החוויר ממש והתבייש מאוד, אך לבסוף הודה שאכן הוא נשוי לגויה ויש להם כבר מספר ילדים. הוא גם הוסיף ואמר: 'דע לך כבוד הרב שלפניך ביקרו אצלי הרבה רבנים חשובים שבאו גם הם לבקש ממני תרומה, אך מעולם אף אחד לא העז לומר לי כלום בנושא הזה, ואתה היחיד שאמרת לי את זה'.
הרב ביקש ממנו שיכניס אותו לחדר צדדי, ושאשתו הגויה לא תיכנס לשם בשום אופן, ורק שם בירך אותו ברכה מעומק הלב. אחרי שיצא משם, פנה אליו היהודי ואמר: 'דע לך כבוד הרב, הפכת לי את הראש מהקצה אל הקצה. אני מקבל עלי בנדר ממש תוך זמן קצר לעזוב אותה. אני אדבר עם הילדים שיחה פתוחה ואעשה מה שצריך לעשות. החלטתי באופן חד משמעי שאני לא מוכן יותר לחיות בשני מחנות'.
לאחר אותו ביקור אמר הרב: "כל מה שההשגחה העליונה סיבבה שאגיע לשם – זה בכלל לא בשביל בקשת תרומה אלא רק בשביל להציל את אותו יהודי יקר מרדת שחת. למדתי ממעשה זה שבכל מקום שיש איזה צלם של גוי, עם מעט אור בעיניים מיד רואים שהכל מלא חושך כפי שלא ניתן לתאר. חושך זה הוא בעצם המסך שנוצר מאותה הרגשת ישות ומציאות שהגויים מרגישים מעצמם, ומסך זה חוצץ בינם לבין הקב"ה".
בפרשת ואתחנן נאמר: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים". אומרים על כך חז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני".
ומבארים חז"ל: "נתתי גדולה לאברהם – אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר'. למשה ואהרן – אמרו: 'ונחנו מה'. לדוד – אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד – אמר: 'הבה נבנה לנו עיר'. לפרעה – אמר: 'מי ה". לסנחריב – אמר: 'מי בכל אלהי הארצות וגו". לנבוכדנצר – אמר: 'אעלה על במתי עב'. לחירם מלך צור – אמר: 'מושב אלקים ישבתי בלב ימים'".
נמצא שלפי פירושם של חז"ל, מה שנאמר על עם ישראל: "כי אתם המעט מכל העמים", אין הכוונה שעם ישראל מועטים בכמותם, אלא הכוונה היא שיש בהם מידת ענווה, ואפילו כשהקב"ה משפיע להם גדולה – הם תמיד ממעטים את עצמם לפניו, ולכן בחר בהם הקב"ה להיות לו לעם, ואילו שאר הגויים תמיד מגביהים את עצמם בגאווה וגסות הרוח, ולכן הקב"ה מאס בהם.
וזהו בעצם עיקר ההבדל בין יהודי לגוי: גוי מרגיש את עצמו למציאות נפרדת מה', ואילו יהודי בפנימיותו תמיד חש שהוא לא נחשב למציאות כלל וכל כולו בטל לה'. ומכיוון שהגויים מרגישים את עצמם למציאות וישות, לכן הם מהווים חציצה של ממש בפני הקדושה של ה', וכל יהודי שמתחבר עמהם יוצר מסך עב המבדיל בינו לבין אביו שבשמים.
מספרים על הרה"ק ר' אלימלך מליז'נסק זיע"א (מחבר הספר הק' "נועם אלימלך") שמעולם לא היה מחשיב את עצמו לאדם צדיק וקדוש אלא תמיד היה מרגיש שהוא נמוך ושפל ומעשיו גרועים, וכולם יותר טובים ממנו.
ביום שנפטר ר' אלימלך לבית עולמו הספיד אותו תלמידו הגדול והקדוש ר' ישראל מקוז'ניץ המכונה "המגיד מקוז'ניץ". לאחר ההספדים ראו כולם את ר' ישראל צוחק צחוק גדול ותמהו על כך מאוד: "איזו התנהגות! וכי כך ראוי לתלמיד קדוש כהרב המגיד לצחוק ולהתבדח בעת פטירתו של רבו הקדוש?!' אמר להם המגיד הקדוש: "הטו אזניכם ושמעו מפני מה אני צוחק. הראוני כעת מן השמים מה ארע כאשר הגיע רבנו הקדוש ר' אלימלך לפני הקב"ה ובית הדין של מעלה" – וכך סיפר המגיד:
כשהגיע ר' אלימלך לשמים אמר לו הקב"ה: "נו אלימלך חביבי, אמור נא לפני בית הדין של מעלה כמה תורה למדת במשך ימי חייך", אך ר' אלימלך השיב: "יסלח לי ריבונו של עולם, אבל לצערי הרב לא למדתי כלום כל ימי חיי". חזר הקב"ה ואמר לר' אלימלך: "אם כן ספר נא לבית הדין כמה מצוות וגמילות חסדים עשית במשך כל ימי חייך", ושוב השיב ר' אלימלך: "יסלח לי ריבונו של עולם, אבל לצערי הרב מעולם לא עשיתי שום מעשה טוב בשלימות, כי בכל מעשה שעשיתי ובכל מצוה שקיימתי הייתה כוונתי שיכבדו אותי על כך ולא עשיתי את מעשי לשם שמים".
הוסיף הקב"ה לשאול מר' אלימלך: "האם התפללת על כל פנים פעם אחת תפילת שחרית כהוגן, או לפחות הנחת את התפילין בכוונה שלימה?", אך גם על כך השיב ר' אלימלך: "יסלח לי אבי שבשמים, אך מעולם לא זכיתי להתפלל או להניח תפילין אפילו פעם אחת בכוונה שלימה". ומרוב בושה פרץ ר' אלימלך בבכי מר ואמר לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, איני ראוי לשום שכר אלא רק לעונש על רוע מעשי וחטאי המרובים".
לאחר כל זאת פסק הקב"ה כי מאחר שר' אלימלך כל כך הרע את מעשיו על כן עונשו יהיה לרדת לגיהנם. מיד הגיעו לבית הדין של מעלה ארבעה מלאכים כדי לקחת את ר' אלימלך לגיהנם. אך לפני שהמלאכים לקחו את ר' אלימלך, קרא להם הקב"ה ואמר להם בלחש בלי שר' אלימלך ישמע: "אל תתייחסו ברצינות לכל מה ששמעתם בבית הדין כי יודע אני היטב כמה גדול וקדוש הוא ר' אלימלך ואין כדוגמתו בכל העולם, ורק בגלל שהוא מאוד שפל וענו הוא אומר על עצמו שלא עשה שום מעשה טוב, לכן תיקחו אותו למקום מכובד ביותר בגן עדן כראוי לצדיק וקדוש כמותו".
המלאכים הרימו את ר' אלימלך והניחו אותו בעומק הגן עדן. ולאחר שהניחו את ר' אלימלך בגן עדן הוא החל להריח ריחות נפלאים וקדושים שאין כדוגמתם בעולם הזה וראה אור עצום. ר' אלימלך התפלא עד מאוד, ומרוב התרגשות פרש ידיו למעלה וצעק: "אבי שבשמים, אין רחמן כמוך, אין צדיק כמוך – אם כך נראה הגיהנם, כיצד אם כן נראה הגן עדן!"
כשסיים המגיד הקדוש לספר לקהל את מה שראה, אמר להם: "מעתה תאמרו אתם אם אשם אנכי בכך שפרצתי בצחוק כשראיתי זאת. רבנו הקדוש ר' אלימלך היה כל כך ענו ושפל בעיני עצמו עד כדי כך שהוא היה משוכנע בצורה הברורה ביותר שאכן הקב"ה החליט להשליך אותו לגיהנם, ולשם הוא הגיע. ר' אלימלך לא האמין אפילו לרגע אחד שמגיע לו גן עדן".
וזהו בעצם עיקר ענינו של לימוד התורה הקדושה – להכניס באדם ביטול לפני הקב"ה – נותן התורה – ואם חלילה חסר אצל האדם ענין זה הרי שהעיקר חסר מן הספר.
ולכן לימדונו חז"ל, שהארון שהיה מונח בבית קודש הקודשים לא תפס מקום – "מקום ארון אינו מן המידה" – והיינו כי מידתו של בית קודש הקדשים שעשה שלמה המלך הייתה עשרים אמה על עשרים אמה, וכשהניחו את הארון באמצע קודש הקדשים מדדו ומצאו שיש מכל צד של הארון עשר אמות, אשר לפי זה הארון לא תפס שום מקום בקודש הקדשים, וזאת משום שהארון לא היה מציאות כלל אלא בטל ממש לקדושה של ה'.
ומכיוון שהארון שבו היו הלוחות, מסמל את התורה הקדושה, ובארון היה עניין של ביטול כנ"ל – לכן כל אדם שרוצה לזכות בתורה הקדושה חייב שתהיה בו מידת ביטול וענווה, ואם חלילה יהיה בו איזה צד של מציאות כלשהי לא תתקיים בו התורה בשום אופן.
וכן אמרו חז"ל על הנאמר: "וממדבר מתנה" – "אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו". ונאמר: "והחכמה מֵאַיִן תִּמָּצֵא", ופירשו חז"ל: "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו", כלומר: החכמה נמצאת דווקא במי שהוא בבחינת אין ואפס, ולא מחזיק את עצמו למאומה.
וכן אמרו חז"ל: "אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוֹי כל צמא לכו למים', לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא, למה נמשלו דברי תורה לשלושה משקין הללו במים וביין ובחלב, דכתיב 'הוֹי כל צמא לכו למים', וכתיב 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב', לומר לך, מה שלושה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".
ובגלל שהייתה במשה רבנו מידת ביטול וענווה, כמו שנאמר: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", לכן זכה שהתורה הקדושה תקרא התורה על שמו, כמבואר בגמרא:
"בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: 'אלקים הבין דרכה וגו". הלך אצל ים, ואמר לו: 'אין עמדי'. הלך אצל תהום, אמר לו: 'אין בי', שנאמר 'תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי'. 'אבדון ומוות אמרו באזנינו שמענו שמעה'. חזר ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה. אמר לו הקב"ה למשה: משה, בדאי אתה?! אמר לפניו: ריבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?! אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך – תקרא על שמך, שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי'".
ובזה תלויה כל הצלחת האדם בעולם הזה. ככל שהאדם לא תופס מקום ואינו שווה כלום בעיני עצמו כך ההערכה של הקב"ה כלפיו גדולה יותר. מאידך, מהרגע שאדם מרגיש שהוא שווה משהו הקב"ה לא יכול לסבול אותו יותר, כמו שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב", ואומר עליו: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם".
והרי כל בר דעת מבין שלא משתלם לו להיות שנאוי אצל ה' ח"ו אלא עליו להשתדל להיות אהוב ונחמד אצלו, ומה שעושה את האדם אהוב וחביב אצל ה' זוהי מידת הענווה והביטול.
מי שנוהג במידת ענווה ושפלות זוכה לאריכות ימים, כמו שאומרת הגמרא: "מה יעשה האדם ויחיה – ימית את עצמו. ומה יעשה האדם וימות – יחיה את עצמו". ומפרש רש"י שם, שכוונת חז"ל היא שמי שרוצה לחיות חיים ארוכים – ימית את עצמו, כלומר ישפיל את עצמו. ומי שחלילה רוצה לקצר את חייו ולהמית את עצמו – יחיה את עצמו, כלומר יגביה את עצמו בגאווה וגסות רוח. ומסיים רש"י: "ולימדוך חכמים שאדם הרוצה שיחיה, ישפיל את עצמו וירחמו עליו הבריות ויחיה שנים הרבה, ומגאווה ימנע את עצמו שלא יקצרו ימיו וימות בלא עיתו".
וכל מי שיש בו ביטול וענווה זוכה להתקיים לנצח נצחים. ובזה יבואר מה שאנו מבקשים בסיום תפילת העמידה: "ונפשי כעפר לכל תהיה", ופירשו התוספות: "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם". והכוונה בזה היא שמי שיש בו מידת שפלות כעפר הארץ אינו מקבל כליה לעולם אלא מתקיים לנצח.
ומכיוון שדוד המלך היה כל כך שפל בעיני עצמו עד שאמר: "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", כלומר שפל אנכי כתולעת ואיני חשוב כלל כאיש, ומי שרוצה לחרף ולגדף אדם כלשהו יוכל לומר לו 'אתה כמו דוד' ודבר זה יהיה לו לבושה וחרפה, לכן זכה להתקיים לנצח נצחים, בבחינת "דוד מלך ישראל חי וקיים", ובבחינת "נעימות בימינך נצח".
