תפריט
מו"ר עט"ר הרב ישראל אברג'ל שליט"א מעיד כך: "במשך השנים ראיתי אנשים רבים שדרכם הייתה לדבר הרבה לשון הרע על אחרים, וכולם ללא יוצא דופן לבסוף שילמו על כך ביוקר. כשאנשים מסוג זה באים לשאול אותי על מה ולמה באות עליהם מכות כל כך קשות, אני רומז להם – 'תלמד קצת על שמירת הלשון. זה מסוגל מאוד לעזור לקרב את הישועה שלך', ומי שמבין את הרמז ומאותו היום ואילך מטהר את עצמו מחטא הלשון, זוכה להמתיק מעליו ומעל בני ביתו את כל הדינים והייסורים."
שבת פרשת "דברים", הפותחת את חומש דברים, בדרך כלל היא השבת שלפני יום צום תשעה באב, ונקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה המיוחדת שקוראים בה, הפותחת בפסוק: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים…". ואכן, ישנו קשר בין פרשת "דברים" לבין צום תשעה באב, כפי שיתבאר להלן:
בין יתר דברי התוכחה של משה רבנו לעם ישראל קודם פטירתו, עליהם אנו קוראים בפרשתנו, משה רבנו מזכיר לעם ישראל גם את חטא המרגלים, כמו שנאמר: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר…"
למעשה עשרה מרגלים מתוך שנים עשר המרגלים שנשלחו לשליחות זו (מלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה) חזרו וסיפרו דברי לשון הרע על הארץ הקדושה, והוציאו עליה שם רע בפני כל עם ישראל.
חז"ל אומרים שבכדי שהגויים הרשעים לא ישימו לב למרגלים שמתהלכים בארצם ויזיקו להם, גילגל הקב"ה סיבה טובה לכולם לעסוק בקבורת מתיהם.
מסורת הייתה בידי גויי הארץ שכל מי שנקבר ביום שנקבר בו צדיק כלשהו, מובטח לו שלא ידונו אותו בשמים על מעשיו הרעים. משום כך, במשך שנים רבות שמרו גויי הארץ את מתיהם ללא קבורה והמתינו שיפטר איזה צדיק. וסיבב הקב"ה שבדיוק באותו יום שבאו המרגלים לארץ נפטר איוב, שהיה "תם וישר וירא אלקים וסר מרע", והוציאו כל יושבי הארץ את מתיהם הרבים ועסקו בקבורתם, ומחמת שהיו טרודים בכך לא שמו ליבם למרגלים. אלא שבמקום לראות את החסד הגדול שעשה בכך הקב"ה, פירשו זאת המרגלים לרעה, והוציאו דיבה על הארץ שהיא "ארץ אוכלת יושביה".
וכן בנוגע לפירותיה של ארץ ישראל, מחמת הברכה העצומה שנתן בהם הקב"ה, היו הפירות גדולים ביותר עד כדי כך ששמונה מרגלים ביחד הצליחו לשאת אשכול ענבים אחד, ואחד הרים תאנה אחת ואחד רימון אחד. אך גם את זה פירשו המרגלים לרעה, ואמרו בגנות הארץ: 'כשם שפרותיה של הארץ גדולים ומשונים כך גויי הארץ גדולים ומשונים ולא נצליח להילחם בהם'.
ומעל ומעבר לכל זאת: המרגלים הוציאו מפיהם דברי כפירה של ממש ואמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". פירשו חז"ל במדרש שכוונת המרגלים הייתה כלפי מעלה ח"ו, וטענו שהעם היושב בארץ חזק ממנו – מהקב"ה – ואפילו הוא אינו יכול לגבור עליהם.
כתוצאה מדברי המרגלים נכנס פחד גדול בליבם של כל העם, רצונם הטוב להיכנס לארץ פסק, והחלו כולם לגעות בבכייה ולהתלונן על משה ואהרן, כמו שנאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז, הלוא טוב לנו שוב מצרימה".
וכאשר ניסו יהושע בן נון וכלב בן יפונה לרצות את העם ולהסביר להם שדברי המרגלים הם דברי שקר, והאמת היא שארץ ישראל טובה ומשובחת מאוד מאוד, קמו עליהם כל העם וביקשו לרגום אותם באבנים. ומבואר במדרש שאכן רגמו אותם באבנים, אלא שענן ה' הגן עליהם וקיבל בתוכו את כל האבנים.
התנהגות זו של העם היוותה הזדהות מוחלטת עם דברי המרגלים אף על פי שהם כפרו בה' יתברך כפירה קשה ביותר, וכן סתרו באופן מוחלט את דברי משה על פי ה' שהארץ המובטחת לעם ישראל טובה ומשובחת וכן את עדותם של שני הצדיקים יהושע בן נון וכלב בן יפונה על טיבה של הארץ.
על פי דברי חז"ל המרגלים יצאו לשליחותם בתאריך כ"ט בסיון, וחזרו לאחר ארבעים יום. ומכיוון שחודש תמוז של אותה שנה היה חודש מלא, נמצא שהמרגלים הגיעו בחזרה בתאריך ח' באב לפנות ערב, ואותו הלילה שעם ישראל בכו את בכייתם היה ליל תשעה באב.
משום כך "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". ומאז כבר נגזר שבתאריך תשעה באב יחרבו שני בתי המקדש, ובכל שנה ושנה עד בוא הגואל יהיה יום זה יום של צער ובכיה.
נמצא לפי זה, ששורש חורבן בתי המקדש, וכל הגלות הקשה והארוכה שבאה בעקבות זאת, הוא חטא המרגלים. ומכיוון שחטא המרגלים היה חטא לשון הרע כאמור, נמצא שסיבת החורבן והגלות הוא חטא לשון הרע. על כן, אם חפצים אנו – ובוודאי שחפצים אנו – לזכות לגאולה השלימה ולבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, עלינו להסיר ולסלק מתוכנו את סיבת החורבן והגלות, דהיינו את חטא לשון הרע.
לצערנו הנגע האיום הזה של לשון הרע כל כך התפשט בעולם. אנשים רבים אינם זהירים בלשונם, מדברים לשון הרע ככל העולה על רוחם ומוציאים דברי לעז בלשונות חדים כגרזנים על אנשים טובים ותמימים, ופעמים רבות אף על צדיקי אמת שאין בהם שום דופי וכל העולם עומד עליהם. משום כך הדור מאוד סובל. הרבה מהייסורים הקשים והמרים שאנשים עוברים בדור שלנו הם על עוון לשון הרע!
לכן בא דוד המלך ע"ה ואמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", כלומר: מי חפץ להאריך ימים ולחיות חיים טובים ונעימים? ועל כך הוא משיב: "נצור לשונך מרע". כלומר: ביום שאדם ינצור את לשונו מלדבר לשון הרע על אנשים ויהיה 'בעל הבית' על הפה שלו, מיד יפסקו מעליו כל הצרות ויזכה לחיים מאושרים.
כל הצלחת חייו של האדם תלויה בשמירת הדיבור שלו, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה: "מוות וחיים ביד לשון", ומפרש ה"מצודת דוד" שם: "בכח הלשון מסור המוות והחיים. אם ידבר בדברי תורה – יחיה, ואם בלשון הרע – ימות". כשאדם מדבר דברי לשון הרע ורכילות על זולתו, הוא מאבד את הסייעתא דשמיא בכל תחומי החיים. לא תהיה לו הצלחה בחינוך הילדים, לא בשלום בית, לא בפרנסה ולא בשום תחום אחר.
נאמר בספר איוב: "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע". ופירשו המפרשים, שיתכן שאדם יעבור על כל ששת סדרי המשנה ובכל זאת ה' יציל אותו מכל צרה. ואפילו אם על שמירת היום השביעי, יום שבת קודש, הוא כלל לא מקפיד, עדיין יתכן שה' יתברך יסבול אותו ולא יניח לשום דבר רע לנגוע בו.
אולם ישנו חטא אחד שגורם לכך שהסבלנות של ה' מיד פוסקת. מהו אותו חטא? על כך מוסיף הפסוק ואומר: "בשוט לשון תחבא". כלומר: אם חלילה חטאת בלשון הרע והכית את הזולת בשוט לשונך, מומלץ לך מאוד להזדרז להתחבא ולהסתתר מפני הפורענות שעתידה לבוא עליך, כיוון שמאותו רגע ואילך הקב"ה הסיר מעליך את שמירתו והינך חשוף לכל פגע.
כשאדם מרבה לדבר לשון הרע, מצבו הכלכלי פתאום נעשה קשה מאוד, משכנתאות מתחילות לחזור לו, אשתו קמה עליו בכל מיני מריבות, כל מיני בעלי חובות ישנים נזכרים בו וכולם צצים ובאים עליו מחדש וכו' וכו', עד שנלקח ממנו השקט הנפשי שלו.
והוא תמה בדעתו: מה השתנה פתאום, הרי עד עכשיו הכל היה שקט? התשובה לכך היא: כל זמן שהוא היה שקט ולא דיבר לשון הרע על שום אדם, גם הקב"ה שמר לו על שקט בחיים. אך ברגע שהוא התחיל 'להרעיש' בדבורי לשון הרע ולהכות אנשים בשוט לשונו, גם הקב"ה עורר עליו את כל הרעש של העולם.
לכן לפני שאדם מחפש כל מיני סגולות כיצד לסלק מעליו את כל הצרות והיסורים שפוקדים אותו, קודם כל שישתדל לשתוק ולא ידבר בגנותו של אף אחד, ועל ידי זה יתקיים בו מה שאמר שלמה המלך ע"ה: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג) וכן אמרו חז"ל (מגילה יח, א): "סמא דכולה משתוקא", כלומר, התרופה לכל הצרות זו השתיקה.
מי שרוצה להצליח בחייו, שאשתו תשאר בריאה כל החיים, שהבנים שלו יהיו שמורים וקדושים ולא יסתובבו בכל מיני מקומות בלתי רצויים וכל כיו"ב, יהיה אחראי למוצא שפתיו וירגיל את עצמו לשתוק בכל מצב שהוא מבין שלא תהיה תועלת בדיבורו. הדבר האהוב והמהולל ביותר אצל הקב"ה זו מידת הדומיה והשתיקה, כמו שנאמר: "לך דומיה תהילה" (תהלים ס"ה).
לצערנו הרב אנשים מרבים לדבר לשון הרע על הזולת, להלשין עליו ולמסור אותו לשלטונות. מי שמלשין על יהודי ומוסר אותו לשלטונות, ראשית כל, פוגע בהקב"ה באופן ישיר. ובנוסף לכך, גורם שכל השפע הטוב שה' חפץ להוריד לעם ישראל נעצר בשמים. היכן נרמז דבר זה?
כאשר נתבונן בסדר הברכות האמצעיות של תפילת העמידה, שתיקנו לנו רבותינו הקדושים אנשי כנסת הגדולה, נבחין שהם ניתקנו על סדר עשר הספירות הקדושות:
בברכת "אתה חונן" שם יהו"ה הוא בניקוד פתח (יַהַוַהַ) כנגד ספירת החכמה. בברכת "השיבנו" שם יהו"ה הוא בניקוד צירי (יֵהֵוֵהֵ) כנגד ספירת הבינה. בברכת "סלח לנו" שם יהו"ה הוא בניקוד סגול (יֶהֶוֶהֶ) כנגד ספירת החסד. בברכת "ראה נא בעונינו" שם יהו"ה הוא בניקוד שבא (יְהְוְהְ) כנגד ספירת הגבורה. בברכת "רפאנו" שם יהו"ה הוא בניקוד חולם (יֹהֹוֹהֹ) כנגד ספירת התפארת. בברכת "ברכנו" או "ברך עלינו" שם יהו"ה הוא בניקוד חיריק (יִהִוִהִ) כנגד ספירת הנצח. בברכת "תקע בשופר" שם יהו"ה בניקוד קובוץ (יֻהֻוֻהֻ) כנגד ספירת ההוד. ובברכת "השיבה שופטינו" שם יהו"ה הוא בניקוד שורוק (יוּהוּווּהוּ) כנגד ספירת היסוד.
לפי סדר זה, בברכה הבאה – ברכת "למינים ולמלשינים" – היה צריך להיות שם יהו"ה ללא ניקוד (או בניקוד יֹהְוָה) כנגד ספירת המלכות, הבאה לפי סדר הספירות לאחר ספירת היסוד. אולם למרבית הפלא, שם יהו"ה שבברכת "למינים ולמלשינים" הוא בניקוד קמץ (יָהָוָהָ) כנגד ספירת הכתר. מדוע?
ומבארים המקובלים הקדושים, שדבר זה בא לרמוז, ראשית כל, שהפגם של המינים והמלשינים מגיע למקום כל כך גבוה, עד ספירת הכתר ממש. ובנוסף לכך, דבר זה בא לרמוז שכאשר חלילה יש מינים ומלשינים בעם ישראל, דבר זה גורם שלאחר שהשפע העליון יוצא מהיסוד אין הוא ממשיך לזרום לספירה הבאה, ספירת המלכות – בחינת כנסת ישראל, אשר דרכה מגיע השפע לעם ישראל – אלא חוזר ועולה למעלה לספירת הכתר, וכנסת ישראל, וממילא עם ישראל למטה, נותרים יבשים ומנוגבים מכל שפע וברכה.
וזוהי בעצם עיקר העבודה הנדרשת מאיתנו בתקופת הגלות הקשה שבה אנו נמצאים – לסלק מליבנו את שנאת החינם הנוראה, הגורמת לאדם להתנכל לזולת, לדבר עליו דברי לשון הרע ורכילות ולהוציא עליו דיבה, והגרוע מכל, לנסות להזיק לו בכל מיני דרכים, ובכלל זאת על ידי הלשנות ומסירות לשלטונות, רחמנא ליצלן מהעוון הקשה והחמור הזה.
כל אחד מאיתנו מחויב לטהר את ליבו מכל ההקפדות למיניהן שיש לו על כל מיני אנשים. גם אם מישהו באמת פגע בך, אל תעלה למיטה בלילה עד שתסלח לו על כך מכל הלב ותאמין באמונה שלימה שכל מה שקרה זה מאת ה' יתברך ובודאי כל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה.
לכן תיקנו לנו רבותינו הקדושים לומר בסדר "קריאת שמע שעל המיטה":
"רבונו של עולם, הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי, או שחטא כנגדי, בין בגופי, בין בממוני, בין בכבודי, בין בכל אשר לי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בדיבור בין במעשה, בין בגלגול זה בין בגלגול אחר, לכל בר ישראל לא יענש שום אדם בסיבתי".
אדם שעולה למיטתו בלילה עם לב נקי מכל כעס וקפידה על אדם כולשהו מעם ישראל, לאחר שהוא נרדם נשמתו עולה למעלה להיכלות העליונים ומתקבלת שם בכבוד גדול, ועליה אמר הפייטן ר' שמעיה קוסון זצ"ל (בפיוט "אודה לאל לבב חוקר") ברוח הקודש: "ימצאוה מעוטפת בזכיות ובתוספת כמו כלה מעולפת (מקושטת) תמיד בבוקר בבוקר".
לעומת זאת, אדם שעולה על מיטתו כשליבו שחור כפחם מרוב שנאה, כעס והקפדות על כל מיני יהודים, לאחר שהוא נרדם נשמתו עולה למעלה ודוחים אותה בבוז מכל ההיכלות העליונים, ועליה נאמר בפיוט הנ"ל (כפי שנמצא רק בחלק מהסידורים): "ימצאוה מטונפת מעוונות ובתוספת כמו שפחה נחרפת תמיד בבוקר בבוקר".
מידה נפלאה זו, למחול ולסלוח לכל המצערים והמזיקים למיניהם, למדתי יותר מכל מאבי מורי זצ"ל.
זכורני שפעם אדם אחד גזל מאבי מורי זצ"ל סכום כסף גדול מאוד. מתחילה דבר זה כאב לאבא מאוד, אך משראה שאין מה לעשות בנידון ולא ניתן להשיב את הכסף בחזרה, החליט שאינו רוצה להותיר בליבו שום קפידה על אותו אדם.
בהגיע הלילה, אבא כיוון היטב באמירת נוסח "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס אותי…", ולא עלה לישון עד שמחק מליבו כל רושם של כעס על אותו אדם, וכביכול שיכנע את עצמו שכסף זה כלל לא נגזל ממנו אלא נפל לו מהכיס בדרך מבלי שישים לכך לב, וממילא אין לו על מי לכעוס.
אבי מורי זצ"ל חיזק את עצמו באמונה שלימה שכל מה שקורה בעולם מושגח בהשגחה פרטית של הקב"ה ונעשה על ידו, ובני האדם אינם אלא שליחי ההשגחה.
ממילא אין שום הבדל בין אם מישהו גזל ממנו כסף לבין אם הכסף נפל לו מהכיס, שהרי כך או כך הדבר נעשה אך ורק על ידי הקב"ה ובהשגחתו הפרטית, וממילא אין על מי לכעוס ולהקפיד, וכל שנותר הוא – לקבל גזרת שמים בהכנעה, באהבה ובשמחה.
וכל אדם שרגיל למחול ולסלוח לכל מי שמצער אותו וכדומה, הקב"ה עושה עימו ניסים ונפלאות באופן גלוי.
כפי שמסופר בזוהר הק' (פר' מקץ רא, ב) שפעם ישב רבי אבא בפתח שער העיר לוד וראה אדם אחד שבא מן הדרך ומתיישב על גל של אבנים שהתלקט ובלט מהארץ בשיפוע ההר. אותו אדם היה עייף מאוד מן הדרך ולכן נרדם לו על אותו גל אבנים.
בתוך כך ראה רבי אבא שנחש אחד מתקרב אל אותו אדם כדי להכיש אותו, ופתאום נפלה על הנחש חתיכת עץ מאילן שהיה שם והרגה אותו. כשהתעורר אותו אדם משינתו ראה את הנחש המת לצידו והבין שארע לו נס.
לאחר מכן הזדקף וקם וירד מעל גל האבנים, ובדיוק לאחר שירד מהגל, נעקר הגל ונפל לתחתית ההר, ושוב בדרך נס של ממש ניצלו חייו של אותו אדם, שהרי אם לא היה קם מעל הגל באותו רגע ממש, היה נופל יחד עם הגל לתחתית ההר ונהרג.
כשראה זאת רבי אבא מיד ניגש אליו וביקש ממנו: 'ספר נא לי בבקשה איזה מעשים טובים אתה עושה, שהרי בודאי שהקב"ה לא עשה לך את שני ניסים הללו בחינם'.
וכך השיב לו אותו אדם: 'בכל פעם שמישהו עושה לי רעה כולשהי, משתדל אני בכל יכולתי להתפייס איתו ולמחול לו על כך. וגם אם מסיבה כלשהי לא מתאפשר לי להתפייס עימו, איני עולה על מיטתי בלילה עד שאני מוחל לו בלב שלם, ומאותו יום והלאה איני חושב כלל על הרעה שעשה לי, ויתירה מזאת, אני משתדל לגמול עימו הרבה טובות כדי שלא יעלה על דעתו שאני כועס עליו ושונא אותו חלילה בגלל מה שעשה לי'.
כששמע זאת רבי אבא, הפטיר ואמר: 'בודאי שראוי אדם יקר זה שהקב"ה יעשה עימו ניסים ונפלאות'.
