תפריט
בתוך ביתו פנימה הנהיג אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א הנהגה זו: בסיומה של כל סעודת שבת או חג, כל בני הבית נושאים קולם ומברכים יחד את ברכת המזון מילה במילה מתוך הכתוב.
גם הילדים הרכים, הנכדים והנכדות השתתפו בברכה זו כאשר רבנו בעצמו ממריץ ומעודד אותם לברך בכוונה. הוא היה מבטיח 'הפתעה' או 'סיבוב' עם מי שיברך יפה, וחשיבותה של ברכת המזון נחקקה היטב בעצמות כל צאצאיו, כפי שמספר מו"ר עט"ר הרב ישראל אברג'ל שליט"א: "אחד הדברים שאני זוכר, וחרוטים בזיכרוני ממש עמוק, בהיותנו ילדים רכים בשנים, שאבא החדיר לנו – 'מאן דמברך בעינא טבא יהבין ליה מזוניה בעינא טבא' – אדם שמברך ברכת המזון בעין טובה, נותנים לו פרנסה בעין טובה.
עין טובה של מי? של המעביד? עדיין זו עין מצומצמת, זה בשר ודם, נתון למצבי רוח, למזגים שונים.
אלא, עין טובה של הקב"ה שהוא מקומו של עולם, שאין קץ ואין גבול ליכולות שלו ישתבח שמו לעד, לעין טובה הזאת אין סוף".
בפרשת עקב התורה מצווה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך". והיינו שנצטווינו בזה לברך ברכת המזון לאחר אכילת כזית פת. ובעוד שחיובן של שאר ברכות הנהנין שאנו מברכים לפני כל אכילה ושתיה אינו אלא מדרבנן, חיובה של ברכת המזון הינו מן התורה.
ברכת המזון אשר לפנינו מורכבת מארבע ברכות: ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים, וברכת הטוב והמטיב. שלוש הברכות הראשונות חיובן מן התורה, והברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב – נתקנה מאוחר יותר בזמן חכמי המשנה, לכן חיובה אינו אלא מדרבנן.
והיינו כפי שמבואר בגמרא שמשה רבנו תיקן לעם ישראל את ברכת הזן באותה שעה שירד להם מן מהשמים. ויהושע בן נון תיקן לעם ישראל את ברכת הארץ כאשר הם נכנסו לארץ. ודוד המלך ושלמה בנו תיקנו לעם ישראל את ברכת בונה ירושלים – דוד תיקן לומר 'על ישראל עמך ועל ירושלים עירך', ולאחר שבנה שלמה את בית המקדש הוסיף שיאמרו גם 'ועל הבית הגדול והקדוש'. ושלוש ברכות אלו חיובן מן התורה.
מאוחר יותר, בזמן חכמי המשנה, בעקבות מעשה שהיה, נתקנה הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, ולכן חיובה אינו אלא מדרבנן. מהו המעשה שבעקבותיו נתקנה ברכה זו?
חז"ל מספרים שמנהגם של עם ישראל באותה התקופה היה, שכאשר נולד בן היו שותלים בעבורו עץ ארז, וכאשר הייתה נולדת בת היו שותלים בעבורה תורניתא. וכאשר היו שניים מחליטים להתחתן זה עם זו, היו קוצצים את אותם עצים ששתלו בעבורם בעת שנולדו, ומכינים להם מהם חופה נאה ומפוארת.
ביום מן הימים חלפה ברחוב מרכבה מלכותית ובתוכה בתו היקרה של הקיסר הרומאי. לפתע נשבר אחד מאופני המרכבה וכדי לתקנו קצצו חיילי הקיסר עץ ארז אחד שנשתל בעבור בן כלשהו. ראו זאת היהודים וקמו עליהם והכו אותם. ומיד הודיעו לקיסר שיהודי ביתר מורדים בו ולכן בא עליהם עם צבא גדול של שמונים אלף קרני מלחמה והרגו בביתר אנשים ונשים וטף עד שהלך דמם הרב ונשפך לים הגדול הגם שהיה במרחק רב משם.
גופותיהם של הרוגי ביתר היו מושלכים בחוצות במשך שבע שנים כיון שלא ניתנה רשות לקבור אותם, ובכל אותם שנים היו העובדי כוכבים משקים את כרמיהם מדמן של אותן גופות ולא הוצרכו כלל לזבל את שדותיהם. וכעבור שבע שנים, ביום ט"ו באב של אותה שנה, ניתנה רשות לקבור אותם, ובאותו יום נתקנה ברכת הטוב והמטיב: הטוב – כנגד הנס שארע להם שלא הסריחו גופותיהם במשך כל אותן שנים שהיו מושלכות בחוצות. והמטיב – כנגד מה שניתנה רשות לקבור אותם.
בדבר סגולתה של מצוות ברכת המזון, כתב בספר החינוך: "כך מקובל אני מרבותי ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו".
בהשגחה פרטית עניין זה נכתב בספר החינוך דווקא במצווה ת"ל, כיוון שחמש פעמים שם אלהי"ם עולה בגימטריא ת"ל. ונרמז בכך, שעל ידי שאדם זהיר לברך ברכת המזון בכוונה שלימה, בזה הוא ממתיק מעליו את כל הדינים הנכללים בחמש שמות אלהי"ם (כנגד חמשת הגבורות) וגורמים לעיכוב ועצירת שפע הפרנסה, וממילא פרנסתו תמיד תזרום בשפע ומזונותיו יהיו תמיד מצויים לו בכבוד.
נוסף על כך: בברכה הראשונה של ברכת המזון – ברכת הזן – מוזכר פסוק הפרנסה: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", אשר בו נרמזים שלושה שמות קדושים אשר על ידיהם הקב"ה מוריד את שפע הפרנסה לעולם. היינו, כי בראשי התיבות של "פותח את ידך" נרמז השם הקדוש פא"י, וכן הם הגימטריא של השם הקדוש סא"ל, ובסופי התיבות של "פותח את ידך" נרמז השם הקדוש חת"ך, וכן הוא הגימטריא של תיבת "ומשביע" שבפסוק. על כן ראוי ונכון לכוון היטב בשמות קדושים אלו בשעה שאומרים פסוק זה בברכת המזון וכן בתפילה, ובזכות זה יזכה האדם שתמיד תהיה פרנסתו מצויה לו בריווח ובכבוד.
כמו כן, נטילת הידיים שלפני אכילת הפת – גם היא סגולה לפרנסה בשפע. לכן "על נטילת ידים" ראשי תיבות "עני", לרמוז שמי שמזלזל בנטילת ידים יבוא לידי עניות. מאידך, "מים" ראשי תיבות "מעושר מתנות ידיך", לרמוז שמי שנוטל ידיו עם הרבה מים יזכה לעשירות, כפי שהעיד רב חסדא על עצמו שבגלל שהיה מקפיד ליטול ידיו עם מלוא חופניים של מים לכן נתנו לו מן השמים מלוא חופניים של טובה ועשירות.
לכן כשאדם מזדמן לסעודה כלשהי, לא יתעצל לקום למקום הברז וליטול ידיו, לאכול פת, ולבסוף גם לברך ברכת המזון בשמחה גדולה, כיוון שנטילת הידיים לפני אכילת הפת וברכת המזון לאחר אכילת הפת – הן שני צינורות עיקריים שדרכם הקב"ה משפיע לאדם את שפע הפרנסה.
נתבונן לרגע: הרי אילו היו אומרים לאדם שבמרחק מאה מטרים מהמקום שבו הוא יושב מונחים שני מפתחות שבאפשרותם לפתוח לפניו את כל שערי הפרנסה, בוודאי שהיה רץ לקחת אותם משם בכל מחיר שבעולם. מדוע, אם כן, מתעצל הוא לקום ליטול ידיים ולברך ברכת המזון, הלא אלו הם שני מפתחות הפרנסה?!
כדי שאדם יזכה להפיק מברכת המזון את מלוא השפע הגנוז בה, עליו לברך אותה בכוונה גדולה ובמלוא הריכוז, ולא להתעסק בשום עיסוק חיצוני בזמן שהוא מברך. אדם שמפנה את השולחן וכיו"ב בשעת ברכת המזון ממש מזלזל בברכה הקדושה, ולמעלה מכך, במי שאותו הוא מברך וממנו הוא מבקש את בקשותיו – מלך מלכי המלכים הקב"ה.
והפתרון הטוב ביותר לכל ההפרעות החיצוניות למיניהן בשעת ברכת המזון הוא – לברך את ברכת המזון מתוך הסידור או מתוך הברכון, כמו שכתב בספר "פלא יועץ": "ומה טוב ומה נעים שיאמר כל התפילות וכל הברכות מתוך הספר, שזה מועיל לכוון במה שאומרים". צריך לנעוץ את העיניים בתוך האותיות הקדושות ולא להסירן משם עד תום הברכה. יש לדעת שבכל מילה ומילה בברכת המזון גנוזים אורות נפלאים ושפע עצום, ולכן יש לדקדק לקרוא את כל המילים של הברכה ולא לדלג אפילו מילה אחת בלבד כיון שזהו הפסד עצום.
כמו כן, יש להקפיד שתהיינה על השולחן שאריות של לחם בשעת ברכת המזון, כמו שפסק מרן השולחן ערוך: "אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון", והוסיף: "כל מי שאינו משייר פת על שולחנו (בשעת ברכת המזון) אינו רואה סימן ברכה לעולם".
וכדי לבאר זאת, מביא הגה"ק ר' יעקב חיים סופר זצוק"ל בספרו "כף החיים" את דברי הזוהר הקדוש, שהברכה של הקב"ה אינה שורה אלא על דבר שיש בו ממש ולא על דבר ריק. ולכן אם השולחן ריק ואין עליו לפחות חתיכת לחם לא יכולה לשרות עליו הברכה של ה', על כן יש להקפיד שתהיה על השולחן חתיכת לחם בשעת ברכת המזון כדי שתשרה עליו הברכה. וסימן לדבר, מה שנאמר על שולחן לחם הפנים: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד".
את הכלל האמור שברכתו של ה' אינה שורה אלא על דבר שיש בו ממשות ולא על דבר ריק, לומד הזוהר הקדוש ממה שמסופר בנביא שבאה אל אלישע הנביא אישה אחת (אשר לפי מסורת חז"ל הייתה זאת אשתו של עובדיה הנביא) וצעקה לפניו שבעלה נפטר ונותר לה חוב כספי גדול אשר אין ביכולתה לשלמו, ובא בעל החוב בדרישה לקחת ממנה את שני ילדיה להיות לו לעבדים בתמורת החוב. ורצה אלישע הנביא לברך אותה בברכת פרנסה אך הוצרך לדבר מועט על כל פנים כדי להשרות עליו את הברכה של ה', ולכן שאל אותה אם יש לה דבר מה בבית. והשיבה לו האישה שיש לה רק מעט שמן כשיעור סיכת אצבע קטנה.
כששמע זאת אלישע הנביא שמח מאוד, שהרי כעת יש לברכה על מה לשרות. מיד ציווה את האישה ללכת ולהשאיל כלים ריקים רבים מכל השכנים ולסגור על עצמה את דלת ביתה, כיון שאין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין, וליצוק שמן לתוך הכלים. וכך עשתה האישה, ושרתה ברכת ה' על מעט השמן שהיה לה מתחילה, ויצקה כל כך הרבה שמן על שמילאה את כל הכלים הרבים שהשאילה, ומכרה את השמן הרב ושילמה את חובה, ובמה שנותר לה חיה היא וילדיה בריווח ובכבוד כל ימיהם.
בנוסף לכך: יש להקפיד שיהיה על השולחן מלח בשעת הסעודה, וגם בכך יש סגולה לפרנסה, כיון ש"לחם" עולה בגימטריא שלוש פעמים שם הוי"ה, וכן "מלח" עולה בגימטריא שלוש פעמים שם הוי"ה, ושניהם יחדיו עולים בגימטריא שש פעמים שם הוי"ה כמספר "יוסף" – כדי לרמוז שמי שמקפיד שיהיה על שולחנו בשעת ברכת המזון לחם ומלח, יזכה תמיד לפרנסה בשפע גדול כיוסף הצדיק, שאפילו בזמן שבכל העולם כולו היה רעב גדול מחסני התבואה של יוסף היו מלאים כל טוב, והיה מוכר תבואה לכל אנשי העולם, כמו שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ".
טעם נוסף לכך שצריך שיהיה מלח על השולחן בשעת הסעודה וברכת המזון מבואר בדברי התוספות שכתבו בלשון קודשם:
"רבי מנחם היה מדקדק מאוד להביא מלח על השולחן, כדאיתא במדרש: כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות, השטן מקטרג עליהם, וברית מלח מגין עליהם".
והיינו כי מצינו שכרת הקב"ה ברית עם המלח שלא יסריח ולא יתקלקל לעולם, כמו שנאמר: "ברית מלח". ומכוח אותה ברית יש למלח כוח להגן מכל הקטרוגים של השטן. לכן ראוי ונכון להקפיד שתמיד, גם שלא בשעת סעודה, תהיה מונחת על שולחן האוכל בבית מלחיה או צלוחית קטנה עם מלח כדי לדחות מן הבית את כל המשטינים והמקטרגים למיניהם, וכן כדי לזכות לפרנסה ובריאות לאורך ימים ושנים טובות, בדוגמת המלח שיש לו קיום תמידי ואינו מתקלקל לעולם כנ"ל.
ועוד טעם להנחת מלח על השולחן, משום שאמרו חז"ל: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו". כלומר, גדול כוחו של השולחן לכפר על עוונותיו של האדם ממש כפי שהמזבח בבית המקדש היה מכפר על עוונותיהם של ישראל.
וכמו שלפני הקרבת קרבן על גבי המזבח היו הכהנים מפזרים על הקרבן מלח, כמצוות התורה: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" – כך גם על גבי השולחן, הדומה למזבח כאמור, יש להקפיד שיהיה תמיד מונח מלח.
ומאחר וכבר הזכרנו את דברי חז"ל ששולחנו של אדם מכפר עליו כמו המזבח, לצורך השלמת העניין נזכיר את דברי הרמב"ם שכתב בלשון קודשו: "כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול".
בדבריו הקדושים בא הרמב"ם להשמיענו שני דברים:
ראשית: מלמדנו הרמב"ם, שהמקום הראוי ביותר לאכול בו הוא דווקא בבית ולא בכל מיני מסעדות רחוב, משום שבבית גם המקום קדוש יותר וגם האוכל קדוש יותר, ואילו במסעדות גם המקום אינו קדוש וגם האוכל אינו קדוש, והאמת היא שמקום המסעדות והאוכל שבהן לא רק "אינו קדוש" אלא הרבה פחות מזה.
שנית: מלמדנו הרמב"ם, שגם כשאדם אוכל בביתו, לא יטייל בבית ויאכל מעט בחדר זה ומעט בחדר השני וכו', אלא ישב על שולחנו ויאכל בדרך ארץ, כיון שיש סוד גדול באכילה על שולחן דווקא, שהרי גדול כוחו של השולחן לכפר על עוונותיו של האדם ממש כפי שהמזבח בבית המקדש היה מכפר על עוונותיהם של ישראל כאמור לעיל.
ובנוסף לכל זאת, ראוי שכל אדם ישתדל לומר דבר תורה קטן על שולחנו. ניתן לומר משנה אחת או הלכה אחת, ומי שגם את זה לא יודע, יכול לומר אפילו פסוק אחד. כי על ידי שאומרים דבר תורה על השולחן, השולחן נהפך להיות שולחנו של הקב"ה, וכל מי שאכל עליו כאילו אכל משולחנו של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל: "שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה" (יחזקאל מא, כב)".
ונסיים את העניין במעשה נחמד על יהודי אחד שהיה מנקה רחובות באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש. יהודי זה היה אמנם עם הארץ מוחלט ולא ידע קרוא וכתוב, אך ירא שמים גדול. מנהגו היה בכל שבוע ושבוע לבוא לשמוע שיעור מפיו של הגאון הצדיק ר' מרדכי אליהו זצוק"ל. באחד השיעורים שמע מפי הרב שחשוב מאוד שאדם יאכל על שולחן דווקא, וכן שיאמר דבר תורה על שולחנו, ועל ידי זה יחשב לו כאילו אכל משולחנו של הקב"ה, ושולחנו יכפר עליו ממש כמו המזבח.
דברי הרב חדרו לעומק ליבו, אך בפועל הוא לא ידע מה לעשות. ראשית כל, דרכו לאכול את סעודותיו באמצע העבודה בצורה עראית בלבד, פעם כשהוא נשען על איזו חומה ופעם כשהוא יושב לו על שפת המדרכה וכדומה, וכיצד יוכל להקפיד לאכול דווקא על שולחן?! בנוסף לכך, מכיוון שהוא עם הארץ גמור, הוא לא יודע שום דבר תורה. כיצד, אם כן, יוכל לומר דבר תורה על שולחנו?!
בצר לו, פנה היהודי לכבוד הרב ושטח בפניו את הבעיה. הרב חשב מעט ושאל אותו: 'האם אתה יודע לומר את מזמור "למנצח בנגינות" בעל פה?' והשיב לו היהודי שאת זה ברוך ה' הוא יודע.
'אם כן' – הוסיף הרב ואמר – 'ממחר קח עימך בכל יום בתיק מטפחת קטנה, וכשתשב לאכול היכן שהוא, תפרוס אותה לידך על המדרכה, תניח עליה את האוכל שהבאת מהבית, תאכל בקדושה ובמתינות, ובסיום סעודתך אמור את מזמור "למנצח בנגינות", ותברך ברכת המזון. כך יחשב שולחנך כשולחנו של הקב"ה וכמזבח'.
למחרת עשה היהודי כמצות הרב בתמימות רבה. כשהגיעה שעת הפסקת האוכל, פרס את מטפחתו על המדרכה, הניח עליה את מעט המזון שהביא עימו, וישב לסעוד את ליבו ביראת שמים גדולה.
פתאום מאי שם הגיח לו מנהל העבודה שהיה ממונה עליו ו'תפס אותו על חם'. המנהל לא ידע את נפשו מרוב כעס. בחוצפה כזאת הוא לא נתקל מיום שהתמנה לתפקידו כמנהל. 'מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?' – החל המנהל לצרוח לעברו בקולי קולות – 'האם שכחת שאתה בעבודה?!'.
העובד המסכן ניסה להסביר שכך הורה לו לעשות הגאון הצדיק ר' מרדכי אליהו, אך מה למנהל ולכבוד הרב והוראותיו. מרוב זעם, בעט המנהל ברגלו במטפחת והשליך אותה לכל הרוחות, יחד עם כל האוכל שנותר עליה, ופקד עליו לקום מיד, לקחת את המטאטא ולהמשיך לנקות את הרחוב.
היהודי המסכן קם בבהלה, לקח את המטאטא, ובירך ברכת המזון תוך כדי העבודה כשדמעות של צער זולגות מעיניו. בינתים הלך המנהל לשתות קפה עם חבריו. בעומדם סמוך לכביש סיפר להם בלעג ובבוז על המנקה התמים שישב לו עם מטפחת על המדרכה בגלל שהרב מרדכי אליהו אמר לו שזה יחשב לו כמו מזבח, וכן סיפר להם כיצד בעט לו במטפחת והעיף לו את כל האוכל, ותוך כדי שהמחיש להם ברגלו כיצד בעט לו במטפחת, עברה שם משאית גדולה וריסקה לו את הרגל.
מיד הזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו לבית החולים לנסות להציל מה שאפשר, ולאורך כל הדרך הוא צעק: 'מזבח', 'מזבח', 'מזבח'. אף אחד מהרופאים לא הבין מה הוא רוצה מהמזבח. כל הרופאים היו בטוחים שמרוב כאבים הוא הוזה והזריקו לו זריקות לשיכוך כאבים.
בבית החולים עשו לו ניתוח בהרדמה מלאה. כשהוא התעורר מההרדמה שוב החל לצעוק: 'מזבח', 'מזבח', וכששאלו אותו מה כוונתו, השיב להם: 'אני יודע שכל זה קרה לי בגלל שבעטתי במזבח של העובד שלי. אנא מכם, תקראו לו לכאן, אני רוצה לבקש ממנו סליחה'. חבריו שליוו אותו לבית החולים כבר הבינו במה מדובר. הם מיהרו לאתר את העובד וביקשו ממנו שיגיע לבית החולים, אך הוא סירב לכך בכל תוקף. 'אני לא בא לבקר אדם שבועט במזבח', הסביר.
לאחר הפצרות ותחנונים נעתר האיש לבקשתם, אך אמר להם שקודם לכן הוא צריך לבקש את רשותו של הרב מרדכי אליהו. כשהגיע מועד השיעור השבועי של הרב, הגיע לשם מנקה הרחובות, סיפר לו את כל המעשה, ושאל אותו אם מותר לו ללכת לבקר יהודי שבועט במזבח? והשיב לו הרב: 'הוא כבר קיבל את עונשו על מה שעשה וחזר בתשובה שלימה. לכן תלך לבקר אותו ותתפלל עליו שיתרפא'.
כמובן מנקה הרחובות עשה כמצות הרב. הוא הגיע לחדרו של המנהל העבודה בבית החולים וסיפר לו שהרב מרדכי אליהו אמר שהוא כבר קיבל את עונשו והתכפר לו העוון של הפגיעה בכבוד המזבח.
דברים אלו שימחו מאוד את מנהל העבודה המפוחד, וכבר באותו רגע אמר לעובד שלו שמעתה הוא מסכים לו לאכול בעבודה כמה זמן שהוא רוצה ואף אחד לא יפריע לו לערוך את סעודתו כדת וכדין.
