תפריט
מילדותו היה אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א סמל לצדקה ונתינה. חברי הילדות של רבנו מגיל בית הספר זוכרים איך היה מביא עימו מהבית אוכל וממתקים ומחלק לילדים חלשים. גם בהמשך בשנות הישיבה כאשר שהה רבנו בפנימייה, באורח קבע נהג רבנו להתחלק עם חבריו בצידה שהיה מקבל מהבית.
לימים, כידוע לכל, הפך רבנו לעמוד החסד הן במפעלי הסיוע למשפחות והן בהחזקת אלפי לומדי תורה ברחבי הארץ.
בפרשתנו התורה עוסקת במצות הצדקה, כמו שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו".
בדבר הטעם שנקטה כאן התורה לשון כפולה – "פתוח תפתח", וכן בהמשך הפסוקים נאמר: "נתון תיתן", ו"הענק תעניק", מבאר רש"י על דרך הפשט, שזהו כדי ללמדנו שיש להכפיל ולהרבות את הנתינה "אפילו כמה פעמים", "אפילו מאה פעמים".
אולם בנוסף לדרך הפשט, ניתן גם לבאר זאת על פי דבריו הקדושים של מורנו הבעל שם טוב הק' על הנאמר: "ה' צילך", שכשם שצילו של האדם מתנועע כפי תנועות האדם ולא אחרת, כך הקב"ה נוהג עם האדם ממש כפי שהאדם נוהג עם זולתו.
וכן אמרו חז"ל ש"כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", ולמדו זאת ממה שנאמר בפרשתנו: "ונתן לך רחמים וריחמך". וכך היה שגור בפיהם של זקני החסידים שבדורות הקודמים: "אהוב יהודי – וה' יתברך יאהב אותך. עשה טובה ליהודי – וה' יתברך יטיב עמך. קרב יהודי – וה' יתברך יקרב אותך".
לפי זה יש לומר שמה שנקטה התורה הלשון "פתוח תפתח", "נתון תיתן" ו"הענק תעניק", זהו כדי לרמוז לאדם שכאשר יפתח את ליבו ואת ידו, וייתן ויעניק מממונו לאחיו האביון, מיד יפתח לו הקב"ה את כל שערי השמים – שערי בריאות, שערי פרנסה טובה, שערי הצלחה ועוד ועוד. וכוונת התורה היא שכאשר "פתוח" לזולת, ממילא "תפתח" גם לעצמך. וכאשר "נתון" לזולת, ממילא "תיתן" גם לעצמך. וכאשר "הענק" לזולת, ממילא "תעניק" גם לעצמך.
ונקטה התורה ג' לשונות של נתינה – פתוח, נתון, הענק – כדי לרמוז שמי שיאחז במידת הנתינה בכל כוחו, יזכה לקשור את עצמו עם ה' יתברך בקשר אמיץ וחזק שלא יתנתק לעולם, כדוגמת חבל השזור משלושה חוטים, שאינו מתנתק ואינו נקרע, כמו שכתוב: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
בדרך נוספת ניתן לבאר את מאמר התורה: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו", על פי דברי ר' מאיר במדרש: "כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות (סגורות חזק) כלומר, כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות (פתוחות לרווחה) כלומר, לא נחלתי מן העולם הזה כלום".
וזהו שמזהירה התורה שאם בא לפניך אחיך האביון ומבקש את עזרתך: "לא תקפוץ את ידך", כלומר, שלא תישאר באותו המצב שבו נולדת שהיו ידיך קפוצות חזק וחשבת שכל העולם אינו אלא שלך, אלא "פתוח" לאחיך את ליבך ואת ידך, ותשפיע לו מן הממון שנתן לך הקב"ה, כי ממילא בסוף ימיך בעל כורחך "תפתח את ידך" ככל הנפטרים שידיהם פתוחות לרווחה ואינם לוקחים עימם מאומה מן העולם הזה, ומוטב לך לעשות זאת עוד בעודך חי כדי שתרוויח בפתיחת יד זו את הזכות הנפלאה של מצות הצדקה.
וזו עיקר עבודת האדם עלי אדמות, לשבר את מידת הקמצנות המושרשת בו מעת צאתו לאוויר העולם, ולרכוש את מידת הנתינה.
ומצינו בזוהר הקדוש שהחמיר ביותר בגנות מידת הקמצנות, וכתב שהשכינה הקדושה רוגזת ביותר על אדם שהוא קמצן בממונו ואינו מפריש ממנו סכומים הגונים לצדקה, ואף מעיד על עצמו שאינו מזרע האבות הקדושים, שהיו נדיבי לב ביותר ובעלי חסד שאין כדוגמתם, כמו שנאמר: "נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם", ונקרא שמו נבל כמו שכתוב: "ונבל כי ישבע לחם".
בדומה לזה, מסופר בנביא שבשעת בריחתו של דוד מפני שאול, שלח את עבדיו לבקש מנבל הכרמלי מעט מאכל להחיות את נפשם, והשיב להם נבל בקמצנות נוראה: "ולקחתי את לחמי ואת מֵימַי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי, ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?!", וכיוון שנהג בקמצנות שכזאת נאמר עליו בהמשך: "איש הבליעל… כי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו".
כתב הרה"ק ר' אלימלך מליז'נסק זיע"א בלשון קודשו:
"רמז שצריך האדם להיזהר מאוד ממידות קמצנות וכִּילִיוּת, כמו דאיתא בספר הישר לרבינו תם: 'אם יהיה אדם כִּילַי (קמצן) אין זאת המידה הרעה לבדה בו, רק אחרות מלבד אלה, וזאת עלתה על כולנה'. וסוף דבריו – 'על כן אי אפשר לכילי להיות עובד ה", עיין שם דבריו המתוקים האמיתיים באורך… כי אין לך אדם נמלט ממידה זאת, אם לא כולו יש בו מקצתו, ויש אשר בהם אפס קצת קצתו דבר מהקמצנות, וצריך האדם להסיר מעצמו מידה זאת".
ומבואר מדבריו הקדושים שמידת הקמצנות היא שורש להרבה מידות רעות אחרות, ולכן צריך להשקיע יגיעה גדולה לשבר מידה זו, ולקנות את מידת החסד והנתינה.
ותכליתה של כל התורה כולה היא להכניס באדם את מידת החסד והנתינה, כמאמר חז"ל שהתורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים: תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבור אותו בגיא".
ויש למצוא רמז לכך גם בתורה שבעל פה, הפותחת במסכת 'ברכות' ומסתיימת במסכת 'עוקצין', אשר ראשי התיבות שלהן הם ע"ב, שהוא בגימטריה 'חסד', ואם תחסר לאדם מידה זאת – הרי שהעיקר חסר מן הספר.
