תפריט
סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
בתקופת כהונתו של מרן פאר הדורות רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל כרב ראשי לתל אביב-יפו, היו שם שני נערים שהתקוטטו זה עם זה עד שקם האחד על חברו בחמת כעס, חטף ממנו את משקפיו ושבר אותם.
בעל המשקפיים כמובן הצטער מאוד וזימן את חברו לדין תורה לפני מרן זצוק"ל. מרן שמע בסבלנות רבה את טענותיהם של שני הצדדים ולבסוף פסק שעל הנתבע לשלם לתובע את המחיר המלא של המשקפיים ששבר לו, שהיה כחמישים לירות של אז – שהם כשבע מאות שקל של ימינו.
כאשר עמדו שני הנערים לצאת מחדרו של מרן, ביקש מרן מהנתבע להישאר בחדרו כי רצונו לשוחח איתו. אותו נער היה בטוח שמרן רוצה לתת לו 'שיחת מוסר' ולהוכיח אותו על מה שעשה, אולם להפתעתו הרבה רוח אחרת הייתה עם מרן…
ברוב רחמנותו של מרן התעניין במצבם הכלכלי של הוריו של הנער, ומשהבין מרן שהם דחוקים מאוד ויקשה עליהם לשלם אותו הסכום, הוציא מכיס מעילו את ארנקו והחל למנות לירה אחר לירה עד שהגיע לחמישים לירות. הוא נתן אותם בשמחה ובמאור פנים לאותו נער וביקש ממנו ללכת מיד ולשלם אותם לחברו וכמובן גם לפייס אותו על מה שהיה.
זו הייתה מידתו של מרן זצוק"ל לרחם על כל אדם מישראל, ואף על מי שנתחייב בדין, ולהשתדל להקל מעליו את סבלו וצערו.
לכן הקב"ה היה בעזרו של מרן לאורך כל דרכו בלימוד התורה והפצתה בקרב עם ישראל, וכן סייע בידו לחבר חיבורים נפלאים רבים בהלכה אשר נפוצו על פני כל תבל, ונלמדים בחביבות בכל בתי המדרשות בארץ ובעולם, ומפיהם אנו חיים.
בפרשתנו התורה אומרת בנוגע למי שנתחייב מלקות בבית דין על כך שעבר על איסור תורה שחייבים עליו מלקות: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף".
מפשוטו של מקרא מובן לכאורה שמספר המלקות שהיו מלקים בבית דין את אותו אדם שנתחייב מלקות הוא ארבעים, כנאמר: "ארבעים יכנו", אולם באו רבותינו הקדושים במשנה ופירשו: "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר: 'במספר ארבעים' – מניין שהוא סמוך לארבעים". כלומר, יש להלקותו שלושים ותשע מלקות, שזהו המניין הסמוך לארבעים.
ודיוקו של התנא הוא, שאילו נכתב בתורה "ארבעים במספר" אכן הייתה הכוונה שצריך להלקות ארבעים מלקות. אולם עכשיו שנאמר: "במספר ארבעים" הכוונה היא ל"מניין שהוא סוכם את הארבעים", כלומר, מספר שאחריו בא המספר ארבעים, והיינו שלושים ותשע.
לאחר מכן מוסיפה הגמרא ואומרת: "אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב 'ארבעים' ואתו רבנן בצרו חדא".
כלומר: כמה טיפשים הם אותם אנשים שקמים לכבודו של ספר תורה ולא קמים לכבודו של אדם גדול בתורה. הלא בספר תורה נאמר שצריך להלקות ארבעים מלקות, ובכל זאת באו רבותינו והפחיתו מכה אחת, וקבעו שיש להלקות שלושים ותשע מלקות בלבד, ודבר זה מוכיח עד כמה גדולה מעלתם וחשיבותם של החכמים.
מדברי חז"ל הללו – "ואתו רבנן בצרו חדא" (באו רבותינו והפחיתו מכה אחת) – מדייק הרבי מליובאוויטש זיע"א דיוק נפלא ביותר: והיינו שנרמז בדברי הגמרא הללו שמי הם "רבנן" האמיתיים, ומי הם החכמים האמיתיים שה' חפץ ביקרם? אלו אותם חכמים שיש בליבם רחמנות גדולה על כל יהודי באשר הוא, ומתוך כך הם משתדלים להפחית ממנו מכה ולמעט את צערו עד כמה שרק ניתן.
ועיקר החידוש בזה הוא, שלא רק על יהודי כשר וטוב צריך לרחם ולהשתדל למנוע ממנו צער, שהרי מילתא דפשיטא היא, אלא אפילו על יהודי שלפי דין התורה הקדושה נתחייב עונש של ארבעים מלקות מפני רשעתו – גם עליו יש לרחם ולא לשוש למצות איתו את הדין בשלמותו ולהשקותו את כוס התרעלה עד תחתיתה, אלא להשתדל בכל דרך אפשרית למצוא פתח גם לפי התורה להקל מעליו את חומרת העונש ולפחית ממנו מכה וצער.
והנה ענין זה – לרחם על כל נברא בכלל, ועל כל יהודי בפרט – הוא יסוד ועיקר במהותם של עם ישראל וסימן ההיכר שלהם, כדברי חז"ל: "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים".
וכפי שרואים מנו חז"ל את הסימן "הרחמנים" ראש וראשון לשלושת הסימנים, להשמיענו שזהו הדבר הבסיסי ביותר המעיד על עם ישראל, ומי שחלילה נוהג עם אנשים באכזריות יש לחוש לזרעו ולהישמר מפניו הן בענייני שידוכים והן בענייני שותפות בעסקים וכן בכל כיו"ב, וכדברי המאירי: "וכל שאין בו סימנין הללו ראוי לחוש ולהתרחק ממנו כפי היכולת".
מה יענו ביום הדין אלו שרגילים על כל דבר קטן למהר ולתבוע יהודים בבתי משפט וכן להגיש על יהודים כל מיני תלונות במשטרה וכיו"ב, ומשתדלים לעשות זאת עם כל הכוח והמרץ והשמחה שבלב ולגרום להם להיענש בחומרה גדולה ביותר – ה' ישמרנו ויצילנו מהם.
הרי כתב הרמב"ם שכל מי שתובע יהודי בבית משפט של ערכאות "הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו". ואת המוסר יהודי לשלטונות מנה הרמב"ם בין אלו "שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים".
על כן בני היקר, בכל פעם שתפגוש אנשים מסוג זה, התרחק מהם כמטחווי קשת, וכאזהרת החכם מכל אדם: "בני אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מנתיבתם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם".
וכל עסקך יהיה אך ורק עם אנשים שליבם רחמן על כל אדם מישראל באשר הוא, ולעולם אינם משתדלים לנצח יהודי חלילה – "שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים.
וכך לימדנו הבעל שם טוב הקדוש, שמי שמנצח יהודי בעולם הזה וגורם לו צער, נעשה מנוצח למעלה ומאבד את כל חלקו בעולם הבא! לכן תמיד השתדל להיות מהמנוצחים ולא מהמנצחים ומהנרדפים ולא מהרודפים, ובזכות זה ה' לא יעזבך לעולם, כמו שנאמר: "והאלקים יבקש את נרדף".
