תפריט
פעם ביקר ראש הישיבה הגאון הגדול ר' משה חברוני זצ"ל את עטרת ראשנו בבא סאלי זיע"א, ובתוך שיחתם הקדושה בדברי תורה הזכירו את דברי חז"ל הללו, והקשה ראש הישיבה: מנין לחז"ל שאברהם אבינו עשה כהוגן בכך שהניח את הקב"ה ורץ לקבל אורחים עד שלמדו מכך שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, אולי באמת מעשה זה לא היה רצוי לפני הקב"ה?
ותירץ בבא סאלי זיע"א: שהרי מהמשך הפסוקים רואים אנו שהקב"ה המתין שם לאברהם אבינו עד שסיים את כל האירוח הנפלא ונפרד מאורחיו לשלום, כמו שנאמר: "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עומד לפני ה'" (בראשית יח, כב), ופשיטא שלא היה הקב"ה ממתין לאברהם אבינו אילו המעשה שעשה לא היה רצוי לפניו אלא היה מסלק את שכינתו מעליו. ומכך שהקב"ה לא הסתלק מעל אברהם אבינו אלא המתין לו, למדו חז"ל שבשמים מסכימים שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.
בתחילת פרשתנו התורה מספרת על התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו. לפי דברי חז"ל, היה זה ביום השלישי למילתו של אברהם אבינו ומשום כך הוא היה מאוד חולה, ובא הקב"ה לבקר את החולה.
בעת שהקב"ה נמצא אצל אברהם אבינו, נשא אברהם את עיניו וראה שלושה אנשים בדמות ערבים מתקרבים לכיוון אוהלו. מחמת רצונו העז של אברהם אבינו לקיים מצות הכנסת אורחים, ביקש מהקב"ה רשות להניחו לזמן מה ולקבל את אורחיו, כמו שנאמר: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", ומיד רץ לקראתם והכניסם לאוהלו, וקיים בהם מצוות הכנסת אורחים בהידור רב כפי שמסופר בהמשך הפסוקים. מכך למדו חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".
גם לאחר דברי מו"ר הבאבא סאלי לעיל, לכאורה עדיין צריכים אנו להבין: חז"ל אמנם יכלו ללמדנו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה – כיוון שלמדו זאת מהנהגתו של אברהם אבינוץ אולם אברהם אבינו עצמו, מנין למד זאת אשר על סמך כן היה לו את האומץ והעוז להניח את הקב"ה שבא לבקרו ולרוץ לקראת שלושה עוברי אורח לקיים בהם מצוות הכנסת אורחים?
ניתן לבאר זאת על פי דברי המדרש בביאור מה שנאמר בספר תהלים: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי" – "רבנן אמרי: כשם שנפשי צמאה לך, כן רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך". והיינו, שהצדיקים האמיתיים מזככים כל כך את רמ"ח אבריהם הגשמיים עד שגם הם כוספים ומשתוקקים לעשות את רצונו של הקב"ה, ולא רק נשמתם הקדושה. וכן נאמר: "ליבי ובשרי ירננו אל אל חי". כלומר, לא רק ליבי ונשמתי ירננו אל אל חי, כי אם גם בשרי הגשמי ירנן לבוראו.
באותה שעה שישב אברהם אבינו לפני הקב"ה וראה את שלושת עוברי האורח מרחוק, הרגיש את כל אבריו כוספים ומשתוקקים לרוץ לקבל את האורחים המזדמנים. ומכיוון שידע אברהם אבינו שזיכך את כל אבריו בתכלית הקדושה עד שכל רצונם וחשקם היה אך ורק לעשות את רצון בוראם ולא אחרת חלילה, הבין מהשתוקקותם לרוץ ולהכניס את האורחים – שכך הוא באמת רצון הבורא, שיניח אותו וירוץ לקבל את האורחים. ואכן, כיוון בזה לרצונו האמיתי של הקב"ה, כפי שהוסכם בשמים שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה.
וזהו שאמרו חז"ל: "האבות הן הן המרכבה". היינו, שכל רמ"ח אבריהם של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו בטלים ממש לרצון הקב"ה בדוגמת מרכבה (כלי רכב) הבטלה לרוכב שעליה ועושה את רצונו ללא שום הרהור וספק שבעולם, ובלשון קודשו של אדמו"ר הזקן בתניא קדישא: "וזהו שאמרו רז"ל 'האבות הן הן המרכבה' – שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם".
אמת שרחוקים אנחנו ממדרגתם הרוחנית של אבותינו הקדושים כרחוק מזרח ממערב. אך אף על פי כן הלא אמרו חז"ל: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", היינו שמחויבים להשתדל שמעשינו יגיעו על כל פנים לקצות קצותיהם של מעשי אבותינו הקדושים.
על כן גם עלינו מוטלת החובה להשתדל לזכך את חומריות גופנו – שלא ירדוף כל ימיו אחר תאוות העולם הזה, ויהיה נכנע ונשמע לרצון הנשמה האלוקית שבתוכנו אשר כל חפצה ותשוקתה לעבוד את בוראה.
ונסיים בלשון קודשו של הרה"ק ר' נתן מברסלב זיע"א בסיפרו "ליקוטי הלכות" הנוגעת מאוד לעניננו:
"וצריך לבטל הגוף כל כך עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, שיתהפך מגוף לנפש, מעבד לבן. כי גם בעבודת השם יתברך יש שתי בחינות: יש מי שעובד השם יתברך בבחינת 'עבד' ויש שהוא בבחינת 'בן' כמובא.
היינו כי האדם צריך לעבוד את השם יתברך בכל כוחו שהגוף יעשה רק רצון הנשמה, אבל כל זמן שיש לגוף איזה ריח מתאוות הגוף, רק שמשבר תאוותו בשביל רצון הנשמה, שהוא רצון השם יתברך, ועובד אותו יתברך תמיד – אף על פי שזה טוב מאוד, אשרי לו, אף על פי כן עדיין עבודתו בבחינת 'עבד' דקדושה… כי עבודת ה' נחשב לו לעבודה ויגיעה, כי רצון הגוף אינו נוטה לזה רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא…
אבל מי שזוכה לשבר הגוף לגמרי בתכלית הביטול עד שהגוף נתהפך לנפש ממש… שגם הגוף אוהב את ה' ועושה רצונו מאהבה, כי אין לו שום תאווה אחרת ואינו רוצה שום רצון רק מה שהוא רצון הבורא יתברך, אזי נקרא בחינת 'בן', כי כל עבודתו את השם יתברך אינו נקרא בשם עבדות כלל, כי אין זה עבדות אצלו כלל, כי הוא עושה רצון השם יתברך באהבה שלמה ברצון הגוף והנפש, כי הגוף נתהפך לנפש… ואין לו שום תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך".
