תפריט
כך הייתה דרכו בקודש של מורינו ורבינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל: להשכים קום לעריכת תיקון חצות וללימוד ולעסק התורה הקדושה עד עלות השחר, ואחר כך להתפלל תפילת שחרית עם הנץ החמה. לא היה ניכר כלל באיזו שעה סיים את יומו הקודם, ספק אם ישן בכלל, תמיד בשעה 3:00 היה משתדל לפתוח בעצמו את דלתות הישיבה הקדושה.
גם ר' שי נמנה על מתפללי הנץ. מנהג לו לר' שי בדרכו לכולל, להעלות ברכבו 'טרמפ' את האברכים שפוגש בדרכו. פעמים רבות נדחסים ברכב גם מעבר לאפשרי, "גדולה אהבת חברים שדוחקת את הבשר"… ואף פעם לא אמר איש צר לי המקום…
אותו לילה היה גשום ביותר, הרכב היה עמוס מעבר לרגיל, בעודו פונה לאחד הרחובות, הבחין בעוד אברך צועד לכיוון הכולל. ניכר היה כי הצעידה קשה בעבורו. ר' שי לא היסס והעלה גם אותו. לפתע נשתררה דממה ברכב. ר' שי שהיה מרוכז בכביש לא הבין מה קרה.
"מה לכם כי נשתתקתם פתאום?" שאל בעודו מציץ במראה לראות את הנעשה אחוריו, והנה חיל ורעדה אחזוהו… הנוסע שהעלה אל האוטו הדחוס לא היה אחר מאשר… מורינו הרב הקדוש!
"מחילה, כבוד הרב… מחילה על הצפיפות", התבייש ר' שי עד תנוכי אזניו. "תרגיש בנח ר' שי", הצטחק רבינו בחביבות, "אני כמו כולם, תודה רבה לך שהסכמת להעלות אותי בגשם הזה… כמו כולם! תודה רבה לך!"
בפרשתנו נאמר: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ביום המשח אותו, עשירית האפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב".
בפסוק זה מצווה התורה שכל כהן יביא לבית המקדש קרבן מנחה ביום שהוא נמשח ומתחנך לעבודתו במקדש, והכהן הגדול היה חייב להביא מנחה זו בכל יום ויום מהיום שנמשח לכהונה גדולה ועד עולם, כנאמר בפסוק: "מנחה תמיד".
ביום הימשח הכהן לעבודתו בבית המקדש הוא נעשה מורם משאר העם לכבוד ולתפארת, ועיני העם נשואות אליו להיות שלוחם להקריב את קרבנותיהם ולכפר בעדם. משום כך עשויה להתגנב לליבו הרגשת גאווה וגסות רוח כאילו אין צדיק ומכובד ממנו וכולם צריכים לו.
לכן ציוותה התורה שכבר באותו יום שהכהן נמשח לגדולה, יביא קרבן מנחה מסולת, שהוא הזול ביותר מכל הקרבנות, כמאמר חז"ל: "מי דרכו להביא מנחה – עני". בזה יחדיר בעומק לבבו שאין הוא אלא עני ואביון בדעת ובקדושה, והקב"ה הוא שזיכה לו את המעלות הללו ולא מפני שיש בו יתרון ומעלה על שאר העם, ואם כן, לא לו הכבוד והגדולה כי אם לחי העולמים.
ויתר על שאר הכהנים הוא הכהן הגדול, שנעלה ומכובד הוא אף מכל הכהנים שהם עצמם מורמים מעם כנ"ל, והיו כולם נוהגים בו כבוד רב. וכפי גודל מעלתו וגדולתו – עשוי הוא להתגאות בליבו על שאר העם יותר מכולם. על כן לא היה די לו בהבאת קרבן מנחה רק בתחילת משיחתו לכהונתו הרמה, אלא הוצרך להביא קרבן זה בכל יום ויום, כדי להזכיר לעצמו בכל עת ובכל שעה שהכבוד והגדולה אינם שייכים כי אם לחי העולמים, ואילו הוא לא יותר מאשר עני ורש.
כעין זה מצינו לעניין הכריעות שחייב אדם לכרוע בתפילת הלחש: אשר אדם רגיל מחויב לכרוע חמש כריעות בכל תפילה: בברכת אבות תחילה וסוף, ובברכת הודאה תחילה וסוף, ובסיום התפילה ב"עושה שלום במרומיו". יתר עליו כהן גדול, שמחויב לכרוע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. ויתר מכולם המלך, שכורע בברכה הראשונה ואינו מגביה את ראשו עד גמר התפילה.
מסביר רש"י שהטעם לחלוקה זו הוא, מפני ש"כל מה שהוא גדול ביותר, צריך להכניע ולהשפיל עצמו". והיינו כאמור, מפני שככל שמעלת האדם גדולה יותר כך גם גדל החשש שמא יגבה ליבו על שאר אחיו, ועל כן צריך הוא להכניע ולהשפיל את עצמו יותר ויותר.
והנה, על פי כל האמור שיסוד קרבן המנחה של הכהן הוא כדי לקבוע בליבו את מידת הענווה וההכנעה, יתבאר לנכון פרט נוסף במצות קרבן זה:
ממה שנאמר במנחה זו: "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב", למדו חז"ל שהיה הכהן צריך להקריב בבוקר מחצית מנחה מתוך מנחה שלימה דווקא. זאת אומרת, שלא יביא הכהן מחצית מכמות הסולת בבוקר ויקריב אותה, ובערב יביא את המחצית השנייה ויקריב אותה, אלא כבר בתחילת היום יביא את הכמות המלאה שנצרכת למנחה זו – "עשירית האפה סולת" – ורק אחר כך יחצה אותה לשני חצאים, ויקריב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.
לכאורה לא מובן: וכי מה ההבדל אם יביא הכהן את כל הכמות ויחצה אותה לשניים ויקריב רק חצי, או שיביא רק חצי ויקריב אותו?
אולם על פי האמור הדבר יובן היטב, שהרי עניין מנחה זו להורות לכהן לבל יחשוב שהוא מושלם ויקר משאר העם, אלא יכניע את עצמו וירגיש כעני. לכן עליו להביא את הכמות השלימה של המנחה ולחצות אותה, כיון שעצם פעולת חציית המנחה נועדה לעורר אותו לחצות את הרגשת השלמות שלו ולהבין שאינו אלא "חצי" וחסר שלמות, ויקבע בליבו את מידת הענווה וההכנעה. מה שאינו כן אילו היה מביא מלכתחילה רק חצי, שאז הייתה חסרה פעולת החצייה, ונמצא שהעיקר היה חסר.
למעשה, אף שרוב רובנו אינם כהנים, ובטח שלא כהנים גדולים, מכל מקום כל האמור נוגע מאוד גם אלינו. הרי "כהונה" מסמלת כל סוג של גדולה ושררה, כמו שנאמר: "ובני דוד כהנים היו" – ואין הכוונה שהיו כהנים ממש, שהרי דוד המלך לא היה כהן, אלא שהיו בעלי שררה וגדולה.
רומזת התורה במצות מנחה זו, שכל מי שהוא בעל שררה וגדולה באשר היא, מחויב להתבונן בכל עת בגודל שפלותו ועניותו לפני הקב"ה, ולזכור תמיד כי הוא – הקב"ה – הנותן לו כוח לעשות חייל ולא ממנו הוא, וככל ששררתו גדולה יותר כך עליו להכניע את עצמו יותר, ועל ידי כך לא יתרומם ויגבה ליבו על אחיו.
ומי לנו גדול ממשה רבנו ע"ה בחכמתו וקדושתו ומעלת נבואתו וקרבתו לה' יתברך, ובכל זאת היה מלא ענוה ושפלות רוח, כמו שנאמר: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", וממנו ילמד כל אדם.
