תפריט
בהיות אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א אברך צעיר, הוצרך פעם אחת להלוואה כלשהי. הוא שמע שבירושלים יש יהודי המלווה כספים לאברכים, קם ונסע אליו מנתיבות לירושלים.
הנסיעה הייתה קשה ומפרכת כפי שהיה באותם ימים, אך כשהגיע אל אותו יהודי… היהודי הסתכל על הרב בפרצוף קפוא ובעיניים קרות ואמר לו: "אין לי כסף להלוות לך!"
יצא רבי יורם החוצה, הסתכל לשמים ואמר: "ה', ה', ביום שתיתן לי כסף – אני לא אפסיק לחלק ולהעניק בלב טוב ובשמחה, ותבדוק את זה".
ה' שמע תפילתו ופתח לו שערים… ואבינו מו"ר היה גבאי נאמן כל ימי חייו, חילק ונתן, העניק ופיזר ביד רחבה ובלב טוב.
כחלוף עשרות שנים כששכב הרב על ערש דווי, לא יצאה נשמתו הטהורה עד שלא שמע את המשפט האחרון שלו עלי אדמות: "אבא, בשעה טובה – המשכורות עברו".
היה זה המשפט האחרון – משכורות שחצי מהם זה משכורות וחצי מהם זה צדקות… ואז נחה דעתו ועלתה נשמתו בסערה השמימה.
אשריו ואשרי חלקו.
האדמו"ר הזקן ב"אגרת התשובה" מבאר, שעיקר עבודת התשובה אינה ריבוי של סיגופים ותעניות וכדומה. בהלכות תשובה של הרמב"ם לא הוזכרה שום תענית כלל, אפילו לא על חטאים שחייבים עליהם כריתות ומיתות בית דין. אלא, עיקר עבודת התשובה היא עזיבת החטא, כמו שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ה'". וזהו עיקר פירוש לשון "תשובה" – לשוב אל ה' בכל ליבו ובכל נפשו, לעובדו ולשמור כל מצוותיו, כמו שנאמר: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
בכל זאת, בהמשך דבריו מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר, שכל האמור שאין צריך תעניות כדי לשוב אל ה' אלא העיקר הוא עזיבת החטא, זהו רק בנוגע לעצם עניין התשובה, שכאשר יעשה תשובה שלימה יתכפר וימחל לו העוון שעשה, ולא יזכירו דבר וחצי דבר ממנו ביום הדין לעונשו על כך ח"ו בעולם הבא. אולם כדי שבעל תשובה יהפוך להיות רצוי וחביב לפני ה' יתברך כפי שהיה לפני שחטא, ויהיה לה' יתברך נחת רוח מעבודתו, לשם כך עליו לערוך גם סיגופים ותעניות.
לומד זאת אדמו"ר הזקן ממה שנאמר בפרשתנו בנוגע לקרבן עולה: "ונרצה לו לכפר עליו". הכוונה בזה היא שבזמן שבית המקדש היה קיים – גם לאחר שאדם עשה תשובה שלימה על חטאו ונמחל לו העונש שהיה ראוי לבוא עליו, בכל זאת היה עליו להביא לבית המקדש קרבן עולה כדי לרצות את הקב"ה ("ונרצה לו" – לשון הפקת רצון) ולהיות חביב לפניו כמו קודם החטא. ובזמן הזה שאין לנו קרבן להפיק רצון מה' – התענית הוא במקום קרבן, כמו שמבואר בגמרא שהמתענה צריך לבקש מה': "יהיה רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט (על ידי התענית) כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".
לכן מצינו כמה תנאים ואמוראים שאפילו על חטא קל ביותר התענו הרבה תעניות. כגון רבי אלעזר בן עזריה שפעם אחת פרתה של שכנתו יצאה בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה שלא כרצון חכמים והוא לא מיחה בה, הושחרו שיניו מרוב הצומות שעשה על כך שלא קיים את דברי חבריו.
גם רבי יהושע שפלט מפיו אימרה שאינה הולמת את כבודם של בית שמאי, ואמר: "בושני מדבריכם בית שמאי", הושחרו שיניו מפני הצומות. וכן רב הונא שפעם אחת התהפכה לו הרצועה של התפילין והתענה על כך ארבעים תעניות.
אותם חכמים קדושים בודאי לא עשו את כל התעניות הללו כדי לכפר על עצם החטא הקל שעשו, אלא כדי שיישארו רצויים וחביבים לפני ה' יתברך ממש כפי שהיו לפני החטא.
על יסוד זה גם לימד רבנו האריז"ל לתלמידיו הקדושים על פי חכמת האמת מספרים שונים של צומות לכל מיני חטאים ועוונות, כגון על עוון הכעס מאה חמישים ואחת תעניות, ועל עוון הוצאת זרע לבטלה שמונים וארבע תעניות, ועל עוון ביטול תפילה שישים ואחת תעניות, ועל עוון בעילת נידה חמישים ותשע תעניות, ועל עוון חילול שבת במזיד שלוש מאות שישים וחמש תעניות ועוד.
כל התעניות הרבות הללו אינן עצם ענין התשובה, אלא כתוספת על התשובה, בדומה לקרבן העולה שהיו מביאים בזמן שבית המקדש היה קיים כנ"ל, כדי להיות רצוי וחביב לפני ה' כקודם החטא.
מסיק שם אדמו"ר הזקן, שמי שחטא בחטא מסוים פעמים רבות בחייו – יתענה את מספר התעניות הראוי לאותו חטא שלוש פעמים ובזה יכופר לו כל מה שחטא כל ימיו.
אלא, שכל אחד ואחד מאיתנו יודע ומרגיש היטב שחולשה גדולה ירדה לעולם בדורות הללו ואין בכוחנו לעשות כל כך הרבה תעניות. בכלל, לפי ריבוי החטאים שחטאנו במשך כל ימי חיינו, אם נבוא להתענות את כל התעניות שראוי להתענות על כל החטאים הללו – לא יספיקו לנו כל ימי חיינו עלי אדמות. אם כן, מה נוכל לעשות, נוסף על עצם עבודת התשובה, כדי שנזכה להיות רצויים וחביבים לפני ה' ממש כאילו לא חטאנו מעולם?
על כך משיב אדמו"ר הזקן בהמשך דבריו ואומר:
"אלא מאי תקנתיה? כדכתיב: 'וחטאך בצדקה פרוק', וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י גדולי פויליש וכו', והעשיר יוסיף לפי עושרו וכו', כמו שכתב המגן אברהם הלכות תענית".
ביאור הדברים: בספר דניאל מסופר על מלך בבל, נבוכדנצר הרשע, שחלם חלום רע מאוד. בחלומו ראה אילן גדול וחזק הניצב על הארץ וראשו מגיע השמימה. ענפי האילן היו נאים ויפים. פרותיו היו מרובים והיה די בהם כדי לזון ולכלכל כל בריה. תחת צילו חסו כל חיות השדה ובין ענפיו קיננו כל עופות השמים. לפתע ראה נבוכדנצר מלאך קדוש היורד מן השמים ומכריז בקול גדול: 'כירתו את האילן, קצצו את ענפיו, הפילו את עליו ופזרו את פרותיו'. נבוכדנצר קם מהחלום בבהלה גדולה. אף על פי שנבוכדנצר היה איש קשה ואכזר וכל העולם חרדו מפניו, חלום זה ריסק אותו. הוא הבין היטב שיש לו קשר אישי לאותו חלום.
קרא נבוכדנצר לדניאל איש חמודות, שנודע כחכם גדול וצדיק וקדוש וגם יודע לפתור חלומות ברוח הקודש, וביקש ממנו לפתור לו את חלומו. וכך הסביר לו דניאל: 'האילן הגדול והיפה שראית אינו אלא אתה בעצמך, כיון שמלכותך פרושה על כל קצוות תבל וכולם נתונים תחת מרותך. אך מכיוון שהתגאית על ה' והחרבת את בית מקדשו – לכן נגזר בשמים לגדוע את מלכותך'.
לאחר שדניאל פתר למלך את החלום, הוסיף ונתן לו עצה טובה והיא הנוגעת לנו: "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ". כלומר: אם רצונך להעביר מעליך את הגזרה הקשה ולהאריך את ימי שלוותך – פדה את חטאך ועוונך על ידי נתינת צדקה וחנינת עניים. ואכן, כל זמן שנבוכדנצר הרשע אחז במידת נתינת צדקה לא באה עליו הגזירה הקשה.
ממעשה זה לומד אדמו"ר הזקן, שהעצה היחידה שנותרה לנו בזמן הזה לכפר על כל עוונותינו ולעשותנו רצויים וחביבים לפני ה' יתברך כאילו לא חטאנו מעולם, היא: להרבות עוד ועוד בנתינת צדקה, כיון שהצדקה מועילה במקום תענית.
מבאר אדמו"ר הזקן שכנגד כל יום תענית של תשובה שצריך אדם להתענות, עליו להפריש לצדקה ח"י 'גדולים' פולניים. במונחים של ימינו ניתן לומר שכדי לפדות יום אחד של תענית, די שאדם יפריש לצדקה שיעור סעודה אחת, שהוא קרוב לעשרים שקלים.
אדם צריך להבין שעליו לתת צדקה לא מפני שהוא רוצה לתת, אלא מפני שהוא חייב לתת. אילו אדם יעשה עם עצמו חשבון פשוט כמה עוונות הוא עשה במשך ימי חייו וכמה תעניות עליו להתענות כדי לתקן זאת, הוא יזדעזע! נמצא שהוא מחויב לשמים עונשים קשים ומרים על כל העוונות הרבים שעשה במשך ימי חייו.
הדרך הקלה והטובה ביותר לפרוע חוב גדול ועצום זה היא להרבות בנתינת צדקה. ויש כח בצדקה שאדם נותן להסיר מעל נשמתו את כל כתמי העוונות, ולהעמיד אותו לפני ה' יתברך כתינוק שנולד ללא שום חטא ועוון.
לפי האמור לעיל שהצדקה משמשת במקום קרבן עולה שהיו נותנים בזמן בית המקדש כדי להתרצות לפני ה' ולהתחבב עליו, ממילא כשם שבנוגע לקרבן אמרו חז"ל: "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא", כלומר, אם עשיר שיכול לרכוש כבש מפוטם הלך והביא קרבן של תורים או בני יונה, שהם קרבן של אדם עני שאין באפשרותו לרכוש כבש, עשיר זה לא יצא ידי חובתו – כך גם בנוגע לסכום שראוי להפריש לצדקה: אם עשיר יפריש לצדקה סכומים קטנים שגם עני יכול להפריש, הרי זה לא יצא ידי חובת צדקה, ואין בכח צדקה זו לעשותו רצוי וחביב לפני ה' יתברך כמו קודם שחטא.
ישנו אדם "שממונו חביב עליו מגופו". הוא קשור לכספו בכל נפשו ממש (וסימנך: 'שקל' גמטריא 'נפש'), ומי שבא לבקש ממנו צדקה דומה בעיניו כמי שבא ליטול את נפשו ממנו.
במו עיני ראיתי אדם שכאשר ביקשו ממנו קצת כסף, מיד שטפה אותו זיעה קרה, לשונו החלה לרעוד, עיניו יצאו מחוריהן, ממש כמו התקף לב. מיד הזעיקו רופא, והרופא הורה שלא יבקשו ממנו כסף ואז הכל יהיה בסדר, ואכן כך היה, מיד כשהסירו מעליו את ה"אִיום" הגדול של הוצאת הכסף הוא חזר לתפקד כרגיל – ה' יצילנו.
הרבה עשירים כשעולים לתורה מקפידים לתרום ח"י שקלים. משום מה הם מאוד אוהבים את הגמטריא של 'חי'. צריך ללמד אותם שאם הם יתרמו "מת" שקלים בודאי הם יזכו לחיים הרבה יותר ארוכים.
למדים אנו מכל האמור, שכל מי שחפץ באמת בתיקון נפשו ורוצה מאוד להיות רצוי וחביב לפני הקב"ה, יקפיד תמיד לתת צדקה ביד רחבה לכל שואל ומבקש.
והצדקה המעולה והמועילה ביותר מכל צדקה אחרת היא הצדקה שנותנים לבני תורה שעמלים בתורה יומם ולילה, כמבואר במדרש על הפסוק: "שלח לחמך על פני המים" – "אם ביקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, שאין 'מים' האמור כאן אלא דברי תורה".
יש הבדל גדול מאוד בין המעלה וכוח התיקון של צדקה שניתנת לבן תורה, לבין צדקה שניתנת לאדם רגיל שנמצא במצוקה כלכלית. כשאדם זוכה להאכיל בכספו בני תורה, כל העמל והיגיעה שהם משקיעים אחר כך בלימוד התורה נזקפים לזכותו, ומגנים עליו ועל בני ביתו הגנה נפלאה ועצומה.
לכן גם אם חלילה החימה של ה' רובצת על כלל ישראל, הצדקה והחסד שהם עושים עם בני תורה מסירים אותה. ורמז לכך, שהרי "חימה" היא ראשי התיבות של הפסוק: "חסד יהו"ה מלאה הארץ", להורות שעל ידי זה שכל יהודי ויהודי ממלא את הארץ בצדקה וחסד, בכך הוא מסיר מעל כלל ישראל את החימה של ה', וממשיך עליהם שפע של חסד ורחמים.
