תפריט
פעם ניגש תלמיד חכם אחד לאבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א, ושאלו: "יש ברחבי הארץ עשרות כוללים – ביניהם כוללים שבקושי יש בהם מניין אברכים – ולמרות זאת הם נקלעים לקשיים כספיים, עיכובים במשכורות, חלקם בשלבי סגירה, ראש הכולל מתרוצץ ממקום למקום, מנסה רק לגמור את החודש בשביל האברכים.
ואילו אצל הרב חוסים אלפים רבים של אברכים, ומעולם לא שמענו תירוצים של 'יש מיתון במשק', 'המוסדות נקלעו לקשיים' ועוד עיכובים כאלה ואחרים. והרי מדובר במיליוני שקלים מדי חודש בחדשו, מה ההסבר לכך?"
השיב מורנו ורבנו בדרך משל, וכך אמר לו: "תצייר בדעתך אוטובוס עירוני הנוסע מתחנה לתחנה, ומעלה נוסעים רבים לתוכו. וכי משנה לנהג אם יש נוסע אחד על האוטובוס או חמישים נוסעים?
כך, בשעה שאדם פועל לשם שמיים, אך ורק למען שכינת עוזנו להקימה מעפר, אז האוטובוס נוסע ללא שום הפרעה, בין אם נמצא בתוכו נוסע אחד, ובין אם נמצאים בתוכו חמישים נוסעים".
הקמת מקומות תורה זו היא הדרך לעשות נחת רוח ליוצרנו ולהקמת שכינת עוזנו, ולכן הרב יורם מסר את כל נשמתו, אשיותו וחייו לכך. באמת.
בפתיחת פרשתנו נאמר: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". בהקשר לפסוק זה, מביא הרבי מליובאוויטש זיע"א בספר "היום יום" מעשה מעניין, וזו לשון קודשו:
"בהיות ה'צמח צדק' ילד, ולמד את הכתוב: 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה', תירגם לו מורו – על פי פירוש בעל הטורים – יעקב אבינו חי את שבע עשרה השנים הטובות ביותר במצרים. כשבא הביתה מהחדר, שאל את זקנו אדמו"ר הזקן: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות, יהיו מבחר שנות חייו שבע עשרה שנה שגר בארץ מצרים 'ערות הארץ'?! ויענהו אדמו"ר הזקן: כתיב: 'ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה", ואיתא במדרש – 'אמר ר' נחמיה: להתקין לו בית תלמוד, שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בתורה'. 'להורות לפניו גושנה', על ידי לימוד תורה מתקרבים לקב"ה, באופן שגם במצרים הוא בבחינת 'ויחי' – בחיוּת".
ביאור הדברים: ידוע לכל כי מאה ושלושים שנות חייו הראשונות של יעקב אבינו ע"ה היו רוויות סבל וייסורים ועוגמת נפש, החל מהצער הגדול שהיה לו מרדיפותיו של עשו אחיו שביקש להורגו.
הצער הגדול שהיה לו מהעבודה הקשה והמפרכת שעבד בביתו של לבן הארמי אחי אימו במשך שנים רבות, אשר בד בבד עם זאת גם רימה אותו בלי סוף. לאחר מכן הצער הגדול שהיה לו כשנלקחה דינה בתו על ידי שכם בן חמור ונעשו בה מעשים מגונים, ובהמשך לכך גם מכך ששמעון ולוי בניו הלכו על דעת עצמם והכו את כל יושבי העיר שכם, ובעקבות זאת קמו על יעקב אבינו שונאים רבים.
לאחר מכן בא עליו צער פטירתה של רחל, ובהמשך לכך גם הצער שהיה לו מהמעשה של ראובן שבלבל את יצועיו. ולאחר כל זאת בא עליו הצער הגדול ביותר כאשר נלקח ממנו בנו חביבו, יוסף, וסיפרו לו כי "חיה רעה אכלתהו", וישב והתאבל עליו במשך עשרים ושתיים שנים – לא ישן על מיטה, לא אכל בשר ולא שתה יין, ובכלל, לא העלה חיוך על פניו, ואפילו מדרגותיו הרוחניות הסתלקו ממנו.
לכן כששאל פרעה את יעקב אבינו: "כמה ימי שני חייך", כלומר, 'בן כמה אתה?', לא הצליח יעקב אבינו להתאפק ולהשיב לו תשובה קצרה ופשוטה: 'בן מאה ושלושים שנה אנכי' וכדומה, אלא השיב מתוך צער וכאב באריכות לשון: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי", כיון שכל צערו צף ועלה על גדותיו עד כי לא כלא אותו בליבו הכאוב.
אולם באחרית ימיו של יעקב אבינו, באותן השבע עשרה שנים שחי במצרים, זיכהו ה' לרוות נחת ולחיות חיים טובים ומאושרים, כפי שנאמר: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", ומפרש בעל הטורים שרק בשבע עשרה השנים הללו ניתן היה לומר שיעקב אבינו "חי", אך לכל השנים שקדמו לכך לא ניתן לקרוא "חיים", כי חיים מלאי צער וייסורים שכאלה אינם קרואים "חיים".
כל האמור מובן היטב על דרך הפשט, אך לרבנו ה"צמח צדק" זה לא הספיק. כבר בהיותו ילד קטן, בזמן שילדים אחרים בני גילו עסקו ב'משחקי ילדים', מוחו היה עסוק בדברים נעלים העומדים ברומו של עולם. כבר אז הבין ה"צמח צדק" היטב שחייו של צדיק אמיתי, וכל שכן חייו של אחד מהאבות הקדושים, ויתירה מזאת, המיוחד ומובחר שבהם – יעקב אבינו ע"ה – אינם חיים בשריים של אכילה ושתיה ושאר הנאות הגוף, אלא חיים רוחניים של תורה ויראת שמים.
לכן כשאומרים על יעקב אבינו שהוא חי במצרים במשך שבע עשרה שנים חיים טובים ומאושרים, אין הכוונה רק לחיים טובים ומאושרים מבחינה גשמית, אלא הכוונה שהוא חי חיים טובים ומאושרים מבחינה רוחנית, דהיינו שהרוחניות שלו באותן שנים הייתה בתכלית השלמות.
את זאת לא הצליח ה"צמח צדק" להבין: כיצד יתכן לומר על המובחר ביותר שבאבותינו הקדושים שחי את חייו הרוחניים המושלמים ביותר דווקא בהיותו בארץ מצרים שעפרה טמא ואווירה טמא וכל אנשיה משוקצים וטמאים במידה שאין לה אח ורע, ועל שם כך נקראת ארץ זו "ערות הארץ"? הלא במקום טמא שכזה אמור הצדיק להרגיש בכל רגע ורגע ייסורי תופת ממש כפי שלא ניתן לתאר?!
כתשובה לכך, הסביר לו סבו של ה"צמח צדק" – אדמו"ר הזקן – דבר נפלא ביותר: עוד לפני שיעקב אבינו ירד למצרים, דאג לשלוח לשם את יהודה כדי שיקים שם בית מדרש ראוי לשמו, שיהיה לו, לבניו ולנכדיו מקום מקודש לעסוק בתורה ותפילה. ועל ידי עסק התורה של יעקב אבינו, בניו ונכדיו בארץ מצרים, נטהרה ונתקדשה אדמת המקום שבו התגוררו והאוויר שהקיף אותם. באופן כזה הם הרגישו כאילו חונים הם על אדמת הקודש ובתוך האוויר הטהור והמחכים של ארץ ישראל, ויכלו לחיות גם שם חיים רוחניים בצורה המושלמת ביותר.
דבר זה מלמד אותנו שלא משנה כלל היכן נמצאים – גם אם מדובר במקום טמא כארץ מצרים – כאשר מקימים במקום קהילה קדושה המורכבת מאנשים יראים ושלמים, בית כנסת ובית מדרש ראויים לשמם, תלמוד תורה וישיבה קדושה וכדומה – ניתן לטהר את המקום, לקדש אותו בקדושת ארץ ישראל ולחיות בו חיים מושלמים לא רק מבחינה גשמית, כי אם גם מבחינה רוחנית.
להשלמת העניין, נזכיר מאמר נוסף של הרבי מליובאוויטש זיע"א המובא אף הוא בספר "היום יום", וזו לשון קודשו: "חיי האדם תלויים באוויר שמסביבו. בלי אוויר אי אפשר לחיות, ולפי סוג האוויר שנושמים – כך הם החיים. כאשר חיים באוויר של תורה ומצוות, אלו חיים בריאים. כאשר חיים באוויר של כפירה, הרי אלו חיים בלתי בריאים עם נטייה מתמדת לחלות במחלות מדבקות".
כלומר: כמו שבגשמיות אוויר צח ונקי מביא חיים בריאים, ולעומתו, אויר עכור ומזוהם מביא חולאים רבים – כך גם ברוחניות, כשחיים באוויר שספוג בתורה ומצוות, זוכים לחיים בריאים. וכשחיים באוויר שספוג במעשים ודיבורים מזוהמים, בהכרח שנדבקים בכל מיני מחלות רוחניות מדבקות.
לכן כשמחפשים מקום מגורים, רצוי מאוד לבחור מקום שמתגוררים בו אנשים שחיים באווירה של תורה ומצוות, ולא מקום שמתגוררים בו אנשים שחיים באווירה של הוללות והפקרות ועושים ככל העולה על רוחם.
