אם הלימון חמוץ ביותר אינו מברך עליו כלל, ואם נאכל חי מברך עליו שהכל והמברך עליו בורא פרי העץ כדעת מרן השו"ע לא הפסיד
בהרחבה:
בשו"ת פני יצחק (ח"א אות קסו) הביא מ"ש המהריק"ש בהגהותיו (סי' רד) שהאוכל לימון חמוץ אין לברך עליו מפני שהוא מזיקו. ופירש בדבריו שזהו כשהוא חמוץ הרבה. ע"ש. וכך הבין בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סי' ג) שמהריק"ש מיירי בלימון שהוא חמוץ הרבה, שאדם קץ מלאוכלו מרוב תוקף חמיצותו, משא"כ בלימון שאינו חמוץ כל כך, כמו הלימון המובא לעיר בבל, שהוא נוח לאכול וערב לכל אדם, המנהג לברך עליו שהכל. ע"ש.
מקור: וכ"כ בכף החיים (סי' רד ס"ק כד), שרק אם הם חמוצים ביותר עד שאינם נאכלים אפילו ע"י הדחק אין לברך עליהם כלל, אבל אם נאכלים ע"י הדחק יש לברך עליהם שהכל. ע"ש. והן אמת כי מרן השו"ע (סי' רב ס"ב) פסק, כל אילן משיוציא פרי מברך עליו בפה"ע, ובלבד שלא יהיה מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק. ומשמע שאם הוא ראוי ע"י הדחק מברכים עליו בפה"ע. וכן פסק הגר"ח פלאג'י בספר רוח חיים (סי' רב סק"ב סוף ד"ה אלא). ע"ש. וכ"פ בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' כב אות כג).
