תפריט
ביום רביעי שעבר נסעתי באוטובוס העירוני אל מקום עבודתי, שעת נסיעה זו היא בין העמוסות בשעות היום, אין תחנה שלא עולים בה – גברים, נשים, טף ועגלות. אין תחנה שלא יורדים בה – מבוגרים, תלמידים, ושאר…
רעש, המולה, שירים בוקעים מיחידת הדיור של נהג האוטובוס, כשמדי פעם נשמע קולה של המבקרת האלמונית: 'סליחה? מסכה, אין מקום לנגיף הקורונה באוטובוס זה!' ובכל פעם אני חושבת שזו פניה ישירה בשבילי, או אז אני מסדרת את המסכה ומהדקת אותה הדק היטב.
ועם כל הרעש ישבתי ובמושב שלפני שתי נשים משוחחות… אני לא מאלה שמסתקרנות מכל שיחת חוץ, אך הן דיברו בקול רם ואזני קלטו בעל כרחן:
גברת א: 'חנוכה הגיע… כמה אני אוהבת את הימים האלו, כל יום אצלי זה נכס לבית, פרוייקט קִרְצוּפִידָה לפני.
גברת ב: קִרְצוּ מה?? דַבְּרִי פשוט לא הבנתי.
גברת א: קרצופידה – זה קרצוף רציני, שפשוף, נקיון של כל פינות הבית, ממסד עד הטפחות, כך זה אצלי כל חנוכה – הקדמה לפסח הקרב ובא.
גברת ב: ממש ממש לא… אצלי חנוכה הנקיון זה בכמות מזערית… אין בחנוכה מבצעים על חומרי נקיון, יש 70% במיטב החנויות בקניון, מתכוונת כל בוקר אחרי ההלל פשוט לצאת לטייל – לקנות, להתפנק, להסתובב, לא רק הסביבון צריך לככב. ערב לביבות אחד אצל הורי ועוד ערב נאכל אצל חמותי (לא נעים היא הזמינה…), וכל המעוניין אותנו לארח הרי זה משובח… יום אחד אטגן סופגניות זה ממש חובה.
גברת א: אצלנו משקיעים במנהג החלבי, אז אחרי שהכל בוהק ומושלם, אני מזמינה להם פיצות ומוקרם, לא מתכוונת במטבח להיתקע, חבל לי על כל יום בחנוכה…
חילצתי את ראשי שנתקע בין שני הכסאות, לא התכוונתי להיות קשובה מאוד. ירדתי בתחנה, אל מקום העבודה יש לי עוד מרחק הליכה, מהורהרת כולי מהשיחה…
מאורעות החיים והמירוץ הזה בין בית – עבודה, גורם לנו המון פעמים להתבלבל בין המותר לאסור, בין מנהג למצוה, בין זכות לחובה.
שמונת ימי חנוכה כולנו חייבים בהדלקה, הימים הללו מיוחדים וקדושים. נס החג היה כולו שמימי, הנצחון היה רוחני. ולכן לא כשאר החגים שיש בהם סעודת מצוה, בחנוכה אין באף יום סעודת חובה…
האחדות והגיבוש הם נעלים ומצויינים לימים אלו, אך בואי אמא יקרה נצלי את האחדות בצורה הכי טובה, חצי שעה מול הנרות למדי את ילדיך האהובים שהנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.
ולמה חשוב לראותם?
מסביר הרב יורם מיכאל אברג'ל זצ"ל, שבחצי שעה של ההדלקה יורד על השלהבות אור הגנוז, האור שהקדוש ברוך הוא שמר לצדיקים לעתיד לבוא. הלהיבי אותם שזו מתנה נפלאה שמקבלים רק בחנוכה ורק בחצי שעה של ההדלקה, דברי על לבם הטהור והזך שיתבוננו ככל יכולתם, שכדאי להם… וזה עוזר לעינים שיהיו תמיד טובות וקדושות…
ואת אמא יקרה… אל תחמיצי שום דקה… החצי שעה הזו מיוחדת ולך מיועדת, פטרו אותך ממלאכה בזה הזמן כדי שתרבי כמובן בתפילות, בתחינות על בעלך, על ילדיך, על כל הצריך לך ברוחניות ובגשמיות.
חנוכה – לשון חינוך טמון בתוכו, כי זה זמן נפלא להטמיע בנרות המאירים שלנו הודאה לה' על הנסים הכלליים וגם הפרטיים, זה זמן מעולה להחדיר שמחה וגאוה יהודית – אשרינו שאנחנו יהודים, בלבושינו אנחנו מיוחדים. לפרסם הנס באופן הכי מכובד – לשיר, לרקוד ולשמוח ביחודיות שלנו כעם ישראל.
אפשר ומנהג למלא את בטנם בשמן הסופגניה, אך חובה להבעיר לבם בשמן שיחזק את נשמתם הטהורה, בשמן שיתן להם חוסן וכח מול כל הנסיונות.
מובא במסכת חולין (כד:) על ר' חנינא שאמר: 'חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנותי'. על פי הפשט ה'שמן' – זה שמן זית שאמו משחה על עצמותיו לחיזוק גופו. אך הרעיון העמוק של השמן – זו החכמה, החינוך, החוסן הנפשי והרוחני שאת אמא מסוגלת וזוכה ליצוק על ילדיך…
זה נחמד לצאת לקניות, וגם טוב את הבית לסדר ולנקות, אכן בכל הזמנים זה משתלב ומתאים…
אבל בחנוכה תיצמדי לחובה ולעיקר, תשקיעי ביקר. היוונים ביקשו להחשיך את עיניהם של ישראל, ובדורנו אנו לא כך…?
בואנה אִמהות כנגד החושך נבקש להאיר את לבבות ילדי ישראל, נר איש וביתו, נר אמא וביתה, כל אחת וילדיה הפרטיים שלה…
ננצל את הימים לכבד אותם, למצוא בהם הרבה נקודות של אור, לסדר היטב את פתילותיהם שהשלהבת שלהם תהא יפה ועולה מאליה. נעצים אותם, כל ילד במיוחדות שלו, במעלות שלו…
זה יתן להם הרבה כח יחודי, הרבה אור יהודי!
הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד – הילדים הללו קודש הם, ואין לנו רשות להתעלם מהם אלא לייקרם בלבד!
הי אתן שישבתן לפני באוטובוס… אשמח אם גם אתן תקראנה את המאמר הזה!
