לא ניתן לתאר במילים את הכבוד העצום שהיה אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א רוחש לאביו ר' חנניה ע"ה. רבנו העיד על עצמו כמה וכמה פעמים שמעולם לא העז להרים את עיניו ולהסתכל בפניו של אביו. במשך כל השנים היה רבי חנניה ע"ה נוכח בשיעורו הקבוע של רבנו בכל בוקר לאחר תפילת שחרית ויושב מולו, ורבנו היה יושב לפניו בהכנעה מוחלטת ומכבד אותו במלוא הדרת הכבוד. בכל פעם שהיה רבי חנניה מעיר דבר מה תוך כדי מהלך השיעור, מיד היה רבנו אומר לפני כל הציבור: "אבא היקר אומר כך וכך…"

פעם סיפר רבנו לילדיו: "ערב אחד, בהיותי אברך צעיר, העביר מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א שיעור בעיר נתיבות. בסיום השיעור שאל את הקהל: 'האם יש פה מישהו שיכול להכניס אותי לבבא סאלי?' השיבו לו: כן, כשהם מצביעים עליי.

הרב עובדיה אמר: 'בוא תיסע עמי במכונית לביתו של הבבא סאלי'.

בדרך שאל אותי הרב עובדיה: 'איך קוראים לך?' והשבתי: 'יורם מיכאל'. אמר לי הרב עובדיה: יותר מתאים לקרות לך 'יהורם'.

הקשבתי ולא עניתי. כשהגענו לביתו של הבבא סאלי, שני הצדיקים שמחו שמחה גדולה מאוד להיפגש אחד עם השני."

כשסיים רבנו לספר את סיפורו, שאלו אותו בניו: "אז למה לא שינית את השם?" ורבנו השיב בפשטות: "כי אבא שלי לא קרא לי כך"!

כדי להבין מעט מדמות מופת של רבי חנניה, נביא מעט מזעיר מעדויותיו של רבנו על אביו הדגול, שלא היה לו בעולמו דבר אלא לעשות רצון בוראו בתמימות ובפשיטות כאחד החסידים הראשונים.

וכך סיפר רבנו מזכרונות ילדותו: "אני זוכר את מו"ר אבי ע"ה, מעולם לא ראיתי את פיו שותק. בכל מקום ובכל הזדמנות תמיד היה ממלמל פרקי תהלים, משניות וכדומה, והכל מתוך ענווה וצניעות. אפילו כשהייתי רוצה לשאול אותו שאלה כלשהי, היה עוצר אותי ואמר לי: 'יא אבני, אל תבלבל אותי, אני באמצע משהו'.

גם לעת זקנתו, כאשר הראייה כבר קשתה עליו עד מאוד, על פי בקשתו הבאתי לו עשרות קלטות שבהם מסבירים את הגמרא בשפה ברורה ונעימה, והוא היה שומע אותם במשך כל היום באהבה רבה ובשקיקה עצומה ולומד דף אחר דף, ומסיים עוד מסכת ועוד מסכת, ממש עד יומו האחרון עלי אדמות, ולא יצא מן העולם עד שזכה לסיים מתוך הקלטות את כל הש"ס כולו."

עוד סיפור נפלא על גדלותו של רבי חנניה בעניין זיכוי הרבים, סיפר רבנו: "יכולני לומר שלאבא ע"ה הייתה מסירות נפש מיוחדת למען זיכוי הרבים במידה שלא מצאתי בשום מקום אחר.

פעם סיפר לי אבא ע"ה שבצעירותו, עוד בהיותו במרוקו, האמריקאים הקימו נמל תעופה באחת מערי הנמל שבמרוקו. יהודים רבים מצאו שם את פרנסתם בריווח, אלא שלצערנו הרב מקום זה היה פעיל גם בשבת, והיהודים שעבדו שם נאלצו לבוא לעבוד גם בשבת כדי שלא יפטרו אותם מהעבודה.

אותם יהודים מחללי שבת ביקשו מאבא ע"ה שיתפלל איתם בשבת השכם בבוקר, ישמש כשליח ציבור ויקרא להם את הפרשה בספר תורה, והכל במהירות גדולה, ללא חזרת הש"ץ, כדי שמיד בגמר התפילה הם יוכלו לעלות לאוטובוסים ולהספיק להגיע לעבודה בזמן.

הם פנו לאבא ע"ה, משום ששום רב לא הסכים להתפלל איתם בטענה שאינו רוצה להתפלל עם מחללי שבת פורקי עול, שכל כוונתם לסיים את התפילה בחיפזון ולאחר מכן לחלל את השבת בפרהסיא.

אבא ע"ה לא ראה את מעשה העבירה של אותם יהודים, אלא רק את רצונם הטוב להתפלל מוקדם ולשמוע קריאת התורה, לכן הוא היה ראש וראשון לזכות אותם בכך, והטרחה הרבה שהוא טרח בעבורם עשתה פירות מתוקים.

אבא ע"ה ברוב ענוותנותו היה בא אליהם בכל שבת ושבת בשמחה ובמאור פנים, מסדר לפניהם את התפילה מתחילתה ועד סופה אך ללא חזרת הש"ץ כמובן, וקורא להם את הפרשה וההפטרה. ולאחר תפילת מוסף היה גם עושה להם קידוש במהירות, והם היו טועמים משהו קטן ומיד עולים לאוטובוסים.

אולם בזה הסיפור עדיין לא נגמר:

כעבור שנים רבות הוזמנתי לערוך חופה וקידושין לאיזה בחור חמד מאחת הישיבות הטובות ביותר בארץ. בעומדי בחופה ניגש אלי סבו של החתן ולחש לי באוזני: 'האם אתה יודע מי אני? אני אחד מאותם יהודים רבים שהיו עובדים בשבת באותו מפעל במרוקו, ואביך ע"ה בענווה גדולה היה מזכה אותנו בתפילה ובקריאת התורה על אף המצב הרוחני הקשה שהיינו שקועים בו'.

הוסיף היהודי ואמר: 'דע לך שמסירות נפשו של אביך ע"ה כדי לזכות אותנו עוררה במשך הזמן אצל רובנו הרהורי תשובה עמוקים. חשבנו בליבנו: 'החכם הזה מתפלל איתנו, קורא לנו את הפרשה, עושה לנו קידוש, ומיד לאחר מכן אנו מחללים את השבת מול עיניו ממש. האם זה הגיוני?! האם זו דרך ארץ?! אולי כדאי שנעשה כבר קצת תשובה?!'

הרהורי תשובה אלו בסופו של דבר גרמו לרבים מאיתנו, ואני ביניהם, לעזוב את המפעל ולחזור בתשובה שלימה. כשעליתי לארץ ישראל שלחתי את בני היקרים ללמוד בישיבות, והם הקימו בתים לתפארת, וחתן יקר זה שכעת באת לקדש הוא נכדי היקר'.

בדרך זו המשיך אבא ע"ה גם לאחר שעלה לארץ. סמוך למושב בו גרנו היה מושב שהמניין בו היה מצומצם ביותר, ובנוסף לכך גם לא היה להם רב שישמש כשליח ציבור, יקרא להם בתורה וילמד אותם קצת. משום כך, בכל שבת ושבת, בין כשהשמש הייתה לוהטת ובין כשהקור היה מקפיא וגשמים עזים נתכו ארצה, היה אבא ע"ה צועד ברגל בשעות הבוקר המוקדמות דרך שדות וכרמים קוצים וברקנים, ומשמש שם כשליח ציבור וקורא להם בתורה. ואחר שהיה שב הביתה ואוכל בזריזות את סעודת הבוקר של שבת, היה שוב חוזר לשם בצהריים כדי ללמד אותם קצת ולזכות אותם בתפילת מנחה של שבת וקריאת התורה.

גם באחרית ימיו ממש, בכל פעם ופעם שהייתי בא לבקר אותו, כשהיה נודע לו שאני אמור למסור שיעור היכן שהוא בשעה הקרובה, מיד היה מזדרז לשלוח אותי לשם ולא היה מסכים בשום אופן שהעדר מהשיעור, אף על פי שביקורים אלו היו מאוד משמחים אותו ונותנים לו חיות ממש – כיוון שכל דבר שהיה קשור בזיכוי הרבים היה בנפשו ממש."

יש צדיקים שוויתרו על העולם הזה לגמרי. רבי חנניה זיע"א היה פרוש לגמרי מכל ענייני העולם הזה, ולא פסק פיו מדברי תורה. הוא היה אוכל מהביסקוויטים שמחלקים בשיעור בבוקר, ושם לו מעט בשקית בשביל הערב. לפעמים היה אוכל בורקסים ישנים או עוגות יבשות.

לא פעם ביקש ממנו רבנו שיבוא לאכול בביתו, אך הוא לא רצה בשום אופן בטענה שיש לו מה לאכול והכל בסדר. גם את מעט הכסף שהיה מקבל מקצבאותיו בכל חודש – דאג מיד לתרום לישיבה הקדושה, באומרו: "תחלק את זה לאברכים, מה יש לי לעשות בכסף הזה, הרי בשמים אין בו שום תועלת".

בתקופה האחרונה לחייו של רבי חנניה ע"ה, בריאותו הייתה רופפת עד מאוד, ובני המשפחה נאלצו להעביר אותו לבית אבות, כדי שיהיה נתון תחת השגחה רפואית צמודה ומסורה.

בכל יום ויום הקפיד רבנו לבוא לבקר את אביו על אף עיסוקיו הרבים והעול הכבד שרבץ עליו, והיה יושב לפני אביו ומשרת אותו במסירות ובנאמנות, ולא זז משם עד שאביו בעצמו היה פוקד עליו ללכת להמשיך להרביץ תורה בעם ישראל.

במקרים מסוימים שנבצר מרבינו להגיע לבקר את אביו במשך היום, היה מגיע אליו בשעת לילה מאוחרת לאחר השיעורים הקבועים שמסר ברחבי הארץ, ויושב לידו במשך כל הלילה, ומגיע ישר משם לתפילת שחרית בהנץ החמה בבית מדרשו בנתיבות.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.