בניהו בן יהוידע הכהן הצטיין בקדושתו העצומה וששימש כראש הסנהדרין. ובנוסף היה גם גיבור חיל . בניהו חי בתקופת המלכים, והיה החשוב והגיבור משלושת גיבוריו של דוד המלך. וכאשר מלך שלמה, הוא מינה את בניהו לשר צבאו, תחת יואב בן צוריה.

ראשית דרכו, קדם מפעליו:

"שר הצבא השלישי לחדש השלישי בניהו בן יהוידע הכהן ראש ועל מחלקתו עשרים וארבעה אלף."

בניהו בן יהוידע היה כהן מהעיר קבציאל בחלקו של יהודה, הוא היה בתחילה אצל דוד המלך – והיה מהגיבורים והחשובים משלושת גיבוריו של דוד, שהיה גם ראש הסנהדרין "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי"- והתוספות סוברים שמשם ההוכחה שהיה ראש הסנהדרין – כרתי ופלתי- שמפליאים בדבריהם, דוד המלך מינה את בניהו לראש הצבא תחת אחיתופל כפי שנאמר: "ואחר אחיתופל יהוידע בן בניהו" – הוא בניהו בן יהוידע.

וכן שמו פקיד על אנשי משמעתו. בניהו היה שר הצבא הממונה על הכרתי והפלתי ועל מחלקתו היו עשרים וארבעה אלף איש.

בניהו הצטיין בגבורה מיוחדת, לצד צדקות גדולה ונוראה, נוסף על תפקידו החשוב בצבא המלך הוא שימש כראש הסנהדרין.

טרם פטירת דוד המלך, ציווה את בניהו יחד עם צדוק הכהן ונתן הנביא למשוח את בנו שלמה למלך.

בניהו נענה לבקשת המלך ברצון ובשמחה "ויען בניהו…אמן כן יאמר ה' אלוקי אדוני המלך, כאשר היה ה' עם אדני המלך כן יהי עם שלמה ויגדל את כסאו מכסא אדני המלך דוד" – משם למדו חז"ל ששניים אינם מתקנאים כלל בהצלחתו של השני והם הרב בתלמיד ואבא בבנו, שככל שתעלה הצלחתם כך ישמחו בליבם, והדבר אף יכבד אותם.

בניהו נשאר נאמן לדוד המלך כל משך מלכותו גם בתקופה בה התערערה מלכותו, וגם לשלמה בנו שמלך אחריו נותר נאמן תמיד.

לאחר שנפטר דוד המלך ומינו את שלמה למלך, ציווה שלמה המלך את בניהו להרוג את כל מי שמרד במלכותו- כדין המורד במלכות.

את יואב שמרד במלכותו, הרג בניהו ואחר מותו מינה שלמה המלך את בניהו להיות שר הצבא תחתיו.

את שמעי בן גרא הרג בניהו בציווי שלמה המלך, על שלא שמע לציווי המלך שלא לעבור את נחל קידרון, ושבזמנו פגע ומרד באביו – דוד המלך.

גם אדוניה אחיו של שלמה המלך שמרד במלכות המית בניהו במצוות המלך.

כיוון שבניהו היה כהן ואסור היה לו להיטמא למתים, היה מסלק ידו מהר טרם מותם, כדי לא להיטמא למת.

ויש הסוברים שאף על פי שכהן היה ואסור היה לו להיטמא למתים מכל מקום במצוות המלך היה מותר לו להיטמא למתים.

מצוין כי בניהו היה איש יפה תואר עד מאוד, וכאשר באה מלכת שבא לפני שלמה המלך הוא שלח לפניה את בניהו בן יהוידע שהיה יפה תואר לקבל את פניה.

גבורתו וחכמתו:

"ולו שם בשלשה הגבורים"- הוא היה מן השלשה שבקעו במחנה פלשתים ושאבו מים והביאו אל דוד.

"בן איש חי רב פעלים מקבצאל"

בניהו בן יהוידע היה איש מלחמה וגיבור חיל, ומפרשים גבורה זאת גם לצד הרוחני הגבוה שהיה בו.

"בן איש חי" – שהיה צדיק גמור וצדיקים במיתתם קרויים חיים ועל כן אפילו במיתתו קרוי חי.
"רב פעלים מקבצאל" – שריבה וקבץ פעלים לתורה.
"והוא הכה את שני אריאל מואב" – שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני.

"אלה עשה בניהו בן יהוידע"…

המעשה עם הארי –

"הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את האריה בתוך הבאר ביום השלג" – בנביא מובא המעשה שהיה לבניהו עם הארי ומציינים שהיה מעשה זה ביום מושלג דווקא, כדי להראות את גבורתו של בניהו, שמטבעו של אדם שבשעת קרה הכוח שלו נחלש והוא נעשה פחות חיוני, ולעומת זאת ביום מושלג מתגבר כוחו של האריה והוא הופך מסוכן יותר מכל ימות השנה, וכשבא אדם נגדו  הוא זורק שלג ברגלו לבין עיני האדם עד שלא יכול לראות והורגו.

ואילו כאן נשאר בניהו בגבורתו ואף התגבר על האריה החזק, נוסף על כן הוא ירד לבור להילחם עימו, שבבור הצינה היתה יותר חזקה, וידוע שכאשר המקום דחוק הכוחות מתגברים, ואין מנוס שחייב אחד לנצח, וכאן כוחו של האריה היה אמור לגבור לפי כל התנאים, ולמרות כל הקשיים שבדרך הטבע היה האריה אמור להכניע את בניהו, בגבורתו של בניהו הוא הצליח להתגבר על האריה ולהכותו נפש.

המעשה עם המצרי –

"והוא הכה את איש מצרי אשר מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" – בניהו גם היכה איש מצרי שהיה בעל פרצוף גדול המטיל אימה, בידיו של בניהו היה רק מקל ובידיו של המצרי היתה חנית, ולמרות שלא היה מזוין בניהו בכלי מלחמה, אלא במקל בלבד, הוא היכה את המצרי לקח מידיו את חניתו והרגו.

המעשה עם אשמדאי –

שבנה שלמה המלך את בית המקדש הוא נזקק לאבנים רבות לשם הבנייה, אך היה אסור שישמיע קול ברזל בבנייה, אמרו לו חכמים יש בריה מששת ימי בראשית – הנקראת שמיר שאין שום דבר קשה העומד בפנייה, איתה תוכל לשבור את האבנים בקלות, חפץ שלמה המלך לדעת היכן נמצא מקום השמיר, בעצת החכמים הוא שאל את השדים למקום המצאה של השמיר, אך הם ענו לו כי אינם יודעים וכי אשמדאי שהוא מלך השדים יודע וודאי על מקום הימצאה.

והיכן נמצא אשמדאי שאל אותם שלמה המלך, גילו לו השדים את מקום הימצאו כי יש לו בור המלא במים, ובכל יום הוא עולה לרקיע לומד שם ויורד למטה וכשבא לארץ הוא פותח את הבור לראות שיד אדם לא נגעה בו ושותה ממימיו והולך לו.

מששמע זאת שלמה המלך הוא קרא מיד לבניהו בן יהוידע ונתן לו שלשלת וטבעת שהיה חקוק עליהם שם השם, וכן גיזות צמר ונאדות יין.

הלך לאותו מקום שם נמצא אשמדאי בניהו, הריק את המים שהיה בבור של אשמדאי, ע"י חפירה שחפר בסמוך לבור, וסתם את החור שיצר על ידי גיזת צמר, את הבור של אשמדאי הוא מילא ביין, והתיישב על האילן שהיה סמוך לאותו מקום, לראות כיצד יתפתחו העניינים.

כשבא אשמדאי הוא מצא יין במקום מים ולא רצה לשתות אך כאשר גבר עליו הצמא הוא התפתה ושתה את היין ונרדם, כשראה זאת בניהו בן יהוידע הוא ירד לעברו וכלא אותו בשלשלת, כשהקיץ אשמדאי משנתו וראה שהוא כלוא הוא ניסה להיחלץ מהשלשלת, אך בניהו הזהירו שלא יסיר את השלשלות כי כתוב עליהם שם השם, וכך גבר עליו בניהו והביאו לפני שלמה המלך על מנת שיגלה את מקום השמיר.

המעשה בחלב הלביאה –

במדרש תהילים שוחר טוב מובא הסיפור על בניהו בן יהוידע וחלב הלביאה וזה תוכן הסיפור:

מעשה במלך פרס שנטה למות וגופו נעשה כחוש מיום ליום, בדקו אותו הרופאים ומצאו שאם ישתה חלב לביאה יבריא מחוליו כליל, אך מי יהין להתקרב ללביאה וכל שכן לחלוב אותה?!

ייעצו למלך לפנות למלכם של היהודים – שלמה המלך ולבקשו עצה, ששמע שלמה המלך על בקשת מלך פרס, הוא מיהר לקרוא לשר צבאו הלא הוא בניהו בן יהוידע – שהיה ידוע בחכמתו הרבה, שהוא ימצא פתרון למלך פרס.

בניהו התייצב לפני שלמה המלך, לשאלת המלך כיצד יוכל להשיג חלב לביאה עבור מלך פרס, אמר לו בניהו כל מה שזקוק אני כדי להצליח במשימתי הוא עשרה עיזים, הביאו לפניו עשרה עיזים כבקשתו, ובניהו יצא למשימה אל גוב האריות ועקב אחר הלביאה המניקה, ביום הראשון התרוממה הלביאה כנגדו מגנה בעוז על גורייה, חושפת את שינייה החדות באיום, לעומתה שלח לה בניהו עז אחת, עליו הלביאה התנפלה וטרפה אותו מיד, ביום השני התקרב מעט בניהו ושוב התרוממה הלביאה להתקיפו, אך בניהו שלח לה שוב עז נוספת אותו היא טרפה לשובע נפשה, כך גם ביום השלישי, בכל יום התקרב בניהו יותר ויותר – במשך עשרה ימים, ביום העשירי הוא יכל להתקרב אליה כבר ממש ללטף אותה ואפילו לשאוב חלב מדדיה.

ההמשך הידוע הוא על החלום שחלם על איבריו המתווכחים מי הכי חשוב והלשון קבעה שהיא הכי חשובה אך כל האיברים קמו כנגדה וצחקו ממנה שמה כבר חשוב בה?, אמרה להם הלשון עוד אוכיחל לכם זאת, כאשר בא לפני המלך עם החלב הכשילה אותו לשונו והוא אמר:" הנה כבוד המלך הבאתי לכבודו חלב כלבה", כעס המלך וציווה לתלותו, ביום הדין עמד בניהו על טעותו והוא ביקש שיביאוהו לפני המלך, הוא התנצל בפניו כי יש שקוראים ללביאה – כלבתא ולכך התכוון, אך באמת חלב לביאה הוא החלב שהביא לו, וחלילה לו מלומר שחלב כלבה הוא, ואכן הביאו לפני המלך את החלב ונתרפא.

מכאן הכתוב "חיים ומוות ביד הלשון".

פטירתו ומקום קבורתו:

"בניהו בן יהוידע שר צבאו של שלמה המלך ע"ה היה קדוש עליון במידה שלא ניתן לתאר, לאחר פטירתו אף אחד לא זכה להתחבר לרוחו הקדושה והטהורה, עד שביום מן הימים הגיע רבינו האריז"ל, שלא מצאנו קדוש כמותו בעולם, וייחד כמה ייחודים קדושים בסביבת הקבר שלו, שלא היה ידוע באותו זמן, ופתאום התגלה אליו בניהו בן יהוידע במלוא הודו ותפארתו. ומאז התגלה מקום ציונו של בניהו בן יהוידע"' ('בצור ירום'  אגרת הקודש סימן כז עמ' 97)

 

מורשתו בידנו:

קדושת בניהו והקשר של הבן איש חי לבניהו בן יהוידע:

וממשיך אבינו מו"ר רבי יורם אברג'ל בספרו 'בצור ירום'  (אגרת הקודש סימן כז עמ' 97):

"…כעבור הרבה שנים (מאז התגלה מקום הציון) הגיע להשתטח על ציונו של בניהו בן יהוידע מרן הבן איש חי ע"ה, ותוך כדי שהיה מייחד יחודים קדושים על קברו, גם הוא זכה שהתגלה אליו בניהו בן יהוידע והודיע לו שהוא מהניצוץ שלו, והורה לו שאת כל הספרים שיחבר מאותו יום ואילך יקרא על שמו. ולכן נהג הבן איש חי לקרוא לספרים שחיבר מהיום ההוא והלאה שמות מתוך הפסוק שנאמר על בניהו בן יהוידע: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי [חיל] רב פעלים מקבצְאל"

וכן כתב ב'בצור ירום' – ליקוטי אמרים – פרק י"א:

"אומר הזוהר הקדוש (משפטים דף קח ע"א), שבניהו בן יהוידע היו לו ייחודים, הוא לא היה צריך חרב, אלא היה שם את ידו על האדם וכשהיה מרים אותה היה אותו אדם נפטר, כי הנשמה שלו היתה נדבקת בידו של בניהו בן יהוידע. כך הוא עשה לשמעי בן גרא וכך עשה לכל האחרים. כל מי שניסה למרוד בדוד המלך או בשלמה, היה חייב להפרד מן העולם".