אורח חיים, יורה דעה, אבל העזר וחושן משפט – הלא הם ארבעת עמודי היסוד עליהם נשענת ההלכה הפסוקה מימי ה"ראשונים" ועד ימינו.

נצא ונלמד מהיכן נחצבו עמודים אלו.

ראשית דרכו

לפני כ-800 שנים, חי בקולוניא שבאשכנז רבי אשר בן יחיאל – הרא"ש. הרא"ש היה תלמיד חכם עצום מתלמידי של המהר"ם מרוטנבורג שהיה מאחרוני בעלי התוספות.

גם אביו היה גדול בתורה, וביתו היה בית של תורה וגדולה מדורי דורות. בשנת ה'כ"ט נולד בנו השלישי של רבי אשר – ונקרא שמו בישראל יעקב.

רבי אשר לימד את כל בניו תורה, ולימים היה אף הבן הבכור – רבי יחיאל לרבו של האח הצעיר, רבנו יעקב. בשנים אלו רכש רבנו בקיאות בתורתם של חכמי אשכנז – בעלי התוספות וראשוני הראשונים כאביו.

כבר בצעירותו עלתה בליבו של רבנו המחשבה על חיבור ספר הלכה, אך מכיוון שידע שעניין זה צריך הכנה רבה וכלים מיוחדים – טרם החל לעסוק בעניין.

סולם העלייה

כשהיה רבנו נער צעיר, עזב אביו את מקום מושבו ונדד מאשכנז-גרמניה דרומה לכיוון ספרד, והתיישב בברצלונה עם כל בניו.

בהמשך המשיך הרא"ש במסעו ועבר לכהן כרב בעיר טולדו, ורבנו נותר להתגורר אצל אחיו רבי יחיאל. בתקופת היותו בברצלונה המשיך רבנו לעלות ולהתעלות בתורה, כשהוא מתכתב עם אביו בענייני לימוד.

בקיצור ימים ושנים נפטר רבי יחיאל, ורבנו שב לחיק אביו בטולדו. כשהיה כבן 21  שנים, מינה אותו אביו לגבאי צדקה עם אחיו הצעיר רבי יהודה.

גם לאחר שהקים רבנו את משפחתו ונעשה לתלמיד חכם מופלג – זאת לא נטל על עצמו משרת רבנות כלשהי ששכרה בצידה, והוא חי בעוני גדול.

מסופר שפעם שאלו אנשים את רבי אשר מדוע אינו מוצא פרנסה לבנו. ענה להם רבי אשר שככל הנראה עניות זו היא גזרה משנים, ואף הוכיח להם את הדבר: יום אחד צרר סכום כסף גדול והניח על פתח ביתו של רבנו.

מאוחר יותר, שלח לקרוא לבנו אליו, ומשהגיע – שאל אותו האם הבחין בדבר מה על מפתנו.

למרבה ההשתוממות השיב רבנו ואמר שמשום שהוא חפץ לכבד את אביו אף אם יתעוור ח"ו, הרי הוא עושה את דרכו אליו בעצימת עיניים על מנת ללמוד אותה בעל פה…

בשנת ה'פ"ח, כשהיה רבנו כבו 30, נפטר הרא"ש כשהוא מותיר אחריו בנים גדולים בתורה כרבנו ואחיו – רבי יהודה, רבי אליקום, רבי משה, רבי אליעזר ורבי שמעון, כשמתוכם נבחר רבי יהודה לשבת על כס הרבנות בטולדו.

באותן שנים היה רבנו חולה ועני המתפרנס מהלוואות בריבית לנוכרים, ואילו ממשרתו התורנית כדיין בבית דינו של רבי יוסף בן קירספין – לא הסכים ליטול שכר.

במשך השנים רכש רבנו שיטות לימוד כשל חכמי ספרד – הרשב"א והרמב"ם, שהייתה שונה מדרך הלימוד באשכנז. וכאשר ערך רבנו את כתבי התשובות של אביו לשו"ת מסודר בשם "פסקי הרא"ש", עשה זאת באופן המושפע משיטתם של חכמי ספרד.

מתוך חיבור זה ערך רבנו את "קיצור פסקי הרא"ש" – בו סיכם את פסקי ההלכה בלבד ללא מקורות וללא דיון.

עיסוק זה היווה את תחילת דרכו של רבנו לקראת חיבורו העצום – ה"טור".

ארבעה טורים

"

"על כן העירוני רעיוני ומחשבותי ועם לבבי אשיחה אומרים… ואחברה ספר בעניין איסור והיתר ושאר כל הדברים הצריכין בזמן הזה".

אולם, ההכנות הדרושות למלאכה כבירה כזאת היו כה מקיפות, והן צריכות כל כך הרבה זמן, עד אשר רק בגיל ששים יכול היה לגשת להוציא את מחשבתו אל הפועל. כך, בטרם ניגש לחיבור הטורים, העתיק לעצמו קטעים שלמים מתוך יצירתו הגדולה של אביו. אלא שפסקיו של אביו לא היו שקופים במידה מספקת כדי שיוכל לשבצם כמות שהם בחיבורו. רבי יעקב היה צריך תחילה לעבד עיבוד שיטתי של החומר, וזאת באמצעות הכנת תקצירים להלכות הרא"ש. התוצאה הסופית – ארבעת הטורים – היא אפוא פרי של עבודת איסוף שקדנית רבת שנים.

מתאר רבי יעקב בלשון פיוטית בהקדמתו ל"אורח חיים":
ויען כי ארכו לנו הימים בנפוצותינו / ותשש כחנו / ושמם לבנו / ורפה ידינו / וכהו עינינו / וכבדו אוזנינו / ונאלם לשוננו / ונשתבשו הסברות / וגדלו המחלוקות / ורבו הדעות / ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דעות שונות / כי רבים מועלים בהנאתם מן העולם בלא ברכה / ואמרו רבותינו ז"ל: ילך אדם אצל חכם וילמדנו סדר ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה / על כן העירוני רעיוני / ומחשבותי / ועם לבבי אשיחה אמרים / אקומה נא ואסובבה בבתי יעבץ ואבינה בספרים / ואלקטה ב' ג' גרגרים / בראשי האמרים / מדברי המחברים / ואחבר ספר בעניין התפילות והברכות / ואסדר כל דבר ודבר ברכתו הראויה לו תחילה וסוף / ואבררם בעניין שלא יישאר בהן ספק.
וישיבוני סעיפיי: הלוא ימים ידברו / ורוב שנים יודיעו חכמה / ואתה בער וצעיר לימים אתה / ואין בך דעת ומזימה / ולא אתה יודע עד מה / לכן חדל לך ממחשבותיך / פן מה תעשה באחריתך / ואיך יכלימוך רעיך.
ואשיבם דבר לאמור: אקומה נא ויהיה מה, כי היא מלאכת שמים / ואשאלה מאתו ויהי לי לעיניים / ולשמוע בלימודים יעיר לי אוזניים.

המטרה המרכזית שעמדה לנגד עיניו של רבי יעקב הייתה: להוציא מתחת ידו ספר הלכה שימושי אשר ידריך את היהודי בהליכותיו יום יום, ולא ניסה ללכת בדרכו של הרמב"ם אשר עיצב את ספר ההלכה שלו גם לספר הלימוד המרכזי. משום כך הוא מדלג בצורה עקרונית על כל ההלכות שאין להן משמעות מעשית לחיי היהודים בזמן הזה.

היצירה הגדולה של רבי יעקב היא וסיכום כל ההלכות שבתלמוד על פי מקורותיהן ועל פי כל מה שהצטבר בספרות ההלכה מימי הגאונים ועד לסוף תקופת בעלי התוספות.

ניסיונו החשוב והייחודי של הרמב"ם להעמיד לרשות מערכת ההלכה ספר פסקים כולל ואחיד עורר, כזכור (מהפרק בו עסקנו ברמב"ם ובפועלו ההלכתי הכביר), את החשש הכבד שספר פסקים מסכם עלול להביא לניתוק ההלכה ממקורותיה ולהגבלת הפוסק להשתמש בכושר הכרעתו. זו הייתה תוצאת הכרעתו הסגנונית של הרמב"ם להשמיט את הדעות השונות ולהותיר רק את ההלכה הפסוקה הסופית.

ועובדה היא, שבמשך כשתי מאות שנים לא היה המשך לניסיונו של הרמב"ם. אכן, נעשו מגוון ניסויים לכתיבת ספרי הלכה פסוקה: לפי סדר מסכתות התלמוד, לפי סדר הנושאים הענייניים, לפי סדר המצוות, לפי סדר ימות השבוע ואפילו לפי סדר המאורעות שבחיי האדם. אולם המכנה המשותף לכלל חיבורים אלו הוא שהם לא מילאו אחר הדרישות של חיבור הלכה מסכם וכולל (חיבור של קודיפיקציה) – כלומר, חיבור כזה שהוא נוח לעיון בלשונו הפשוטה, קל לשימוש ובנוי כך שיהיה קל להתמצא במרחביו, ברור וחד משמעי בפסיקתו, ומקיף את כל ההלכה הנוהגת³ .

מצב זה עורר צורך חיוני ודחוף למציאת צורה מתאימה לספר פסיקה הלכתי מאחד ומאורגן ("קודקס" הלכתי). אך לא היה זה הגורם היחיד.

גם מאתיים וחמישים שנות היצירה ה"תוספות"ית, רבת הכמות והאיכות, הכריחו שקודקס הלכתי כי ייכתב – יהא חייב להתייחס ברצינות לתורתם העצומה של בעלי התוספות, שאף כי מגמתה העיקרית הייתה עיונית, היו בה יסודות הלכתיים כה רבים וכה חשובים שכל דיין ופוסק מחויב להתחשב בהם בבואו לדון דין לאמיתו.

תורתם של בעלי התוספות יצרה אתגר כפול – כי בנוסף להיקף העצום, יצירתם מאופיינת בפיזור יתר של פסקי דינים והלכות בתוך ים של חידושים ורעיונות, ודבר זה הכביד במידה רבה מאוד על מציאת הדין, בגלל קשיי ההתמצאות באוצר הגדול והמפוזר הזה שבכל כרכי הש"ס.

במרכז הגדול שבספרד הגיעה היצירה ההלכתית לאחד משיאיה הגדולים בתחום הפירושים, החידושים והשאלות ותשובות – ביצירותיהם של אישים כמו רבי מאיר הוי אבולעפיה (הרמ"ה), הרמב"ן, הרשב"א ואחרים. וכרבות המחברים והמשיבים הגדולים – רבו החילוקים והבדלי ההכרעות. וגם כאן נערם בפי פוסק ההלכה אוצרות הלכה נרחבים ועשירים.

העיקר הוא כנראה קבלת העיקרון הספרדי בהכרה בסמכות הפסיקה המרכזית לקהילות שונות. יחד עם זאת, רבי יעקב לא השיל מעליו את העולם ההלכתי התורני שינק באשכנז, אלא שילב ומיזג את אותו עולם מפלא וכביר. כך למשלהוא נמנע ממתן פסק חד משמעי לגמרי, אלא הוא מציין דעות שונות ומנוגדות בטרם הציע את הכרעתו⁹ .

כמה מחכמי ההלכה כבר החלו לעשות עבודת תיאום ותשתית להכרעה בחילוקי הדעות שבין שני מרכזי ההלכה באשכנז וצרפת בספרד. הרא"ש הכניס לספרו "פסקי הרא"ש" סיכום הלכתי כמעט שלם של דיוני בעלי התוספות והרבה מאוד מתורת רבו מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם דבריהם של הגאונים וחכמי ספרד הראשונים – בעיקר הרי"ף – והכריע בין הדעות השונות⁴ .

אבל עדיין המלאכה שנותרה – רבה הייתה. דעות רבות של חכמי ההלכה, במיוחד מאלה שהיו סמוך לזמנו ובזמנו, לא הוזכרו בדברי הרא"ש אלא במעט, וגם נתחדשו דינים רבים על ידי הרא"ש עצמו. כמו כן, סידור פסקי הרא"ש לפי סדרי המסכתות והפסיקה אגב הדיון התלמודי – הקשו על המעיין למצוא את הדין המבוקש.

" בזמנו, טרם הומצא הדפוס, וספרים הוצאו בהעתקה ידנית. על פי ההקדמה לפירושו לתורה, חותנו, אשר מימן את הוצאת ספריו, בקש ממנו לכתוב חיבור שאינו עוסק בהלכה, ולכן כתב את הפירוש לתורה המבוסס ברובו על פירוש הרמב"ן לתורה, ומכיל גם ליקוטים מדברי רש"י, ר' יוסף קמחי, רשב"ם והרא"ש. הספר נדפס בשתי הוצאות עד אמצע המאה ה-20 (בתקס"ו – סביבות 1806, ותקצ"ט – 1839). הפירוש שנדפס בחומשים תחת הכינוי "בעל הטורים" כולל רק את ההקדמות לגוף הפירוש, בהן הביא ר' יעקב בן הרא"ש פרפראות לחכמה (כגון גימטריאות ורמזי מספרים) אותם מתאר המחבר כ"מעט פרפראות וגימטריות וטעמי המסורות, להמשיך הלב". זו דרך פירוש שייחודית לו; פרשן נוסף שכתב כך היה מורו המהר"ם מרוטנבורג.

את הספר כתב כשלפניו אוסף מקורות ותקצירי הלכות מן הרמב"ם ומספרו של אביו "פסקי הרא"ש".^[12] בספר ארבעה טורים פעמים רבות הוחלף לשון הרמב"ם בציטוטים מהגהותיו של אביו, הכוללים שגיאות דקדוקיות האופייניות ליהודי אשכנז, אפילו בציטוט מן המשנה. בחיבור שולחן ערוך של רבי יוסף קארו שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר, תוקן הלשון וקוצר, תוך השמטת מרבית המקורות שסירבלו לדעתו את הקריאה.^[13]

מקורותיו של ספר הטורים מקיפים את כל הספרות הרבנית שקדמה לו: חיבורי הגאונים, פירושי רבנו חננאל ורבנו נסים, רבנו גרשם ורש"י, בעלי התוספות, חכמי אשכנז וספרד. בכל מקום שיש מחלוקת בין הראשונים הוא מוסיף את מסקנת אביו הרא"ש, כדבריו בהקדמתו:
"עלתה במחשבתי לחבר ספרי במשפטי הדינים על דרך פסקי אדוני אבי, הרא"ש ז"ל, אשר הם בנויים על יסוד הרב הגדול, רבי יצחק אלפסי זצ"ל. ובמעט מקומות אשר אין דעתו משווה עם דעת שאר המחברים כמו הרמב"ם וזולתו, אני כותב דעתם ודעת אדוני אבי, הרא"ש ז"ל, והסכמתו, למען ירוץ הקורא בו".

בעל הטורים לא הסתפק במסירת דברי קודמיו, כי בהרבה מקומות נחלק עליהם בלא משוא פנים והכריע נגדם. ויש שאפילו הכריע נגד דעת אביו. על כן נחשבים הרא"ש ובנו, "בעל הטורים", אצל בעלי הכללים האחרונים, כשני פוסקים עצמאיים

.הספר, שיצא לאור בשנת ה'ק' (סביבות 1340) חולק לארבעה חלקים (טורים), כשכל אחד עוסק בנושא מסוים בחיי היהודי:

טור אורח חיים – עוסק בענייני היומיום כגון: הלכות הקימה בבוקר, ברכות, תפילה, קריאת שמע, הלכות סעודה וברכות הנהנין, הלכות שבת ודיני קידוש החודש, מועדי השנה ותעניות. להלכות קידוש החודש צירף מספר מפות לחשבון הלוח העברי עד סוף האלף השישי.

טור יורה דעה – העוסק בענייני איסור והיתר, שחיטה, בשר וחלב, תערובות, עבודה זרה וחוקות הגויים, טהרה, לימוד תורה, כבוד תלמידי חכמים ועוד. חלק זה כתוב על פי הספר תורת הבית הארוך של הרשב"א, אשר השפיע רבות גם על פסקי הרא"ש, והרא"ש אף התכתב עם הרשב"א על כך.^[14][15]

טור אבן העזר – העוסק בענייני אישות ומשפחה, גירושין, ייבום ועוד. חלק זה רובו נסמך ישירות על הלכות אישות במשנה תורה לרמב"ם.^[15]

טור חושן משפט – העוסק בעיקר בדיני ממונות, דיינות, עדות ועוד. חלק זה כתוב ברובו על פי ספר התרומות של רבי שמואל הסרדי, שבתורו משלים ונסמך בחלקו על סיכום הלכות משא ומתן בספר משנה תורה לרמב"ם.^[15]

בדפוסים הראשונים החלוקה להלכות שונה מן המקובל היום. חלוקת הסימנים לסעיפים היא תופעה מאוחרת ומופיעה לראשונה בדפוס סביוניטה, שי"ט, בצד הטור – ומשם חדרה לדפוסים שבידינו, בשיבושים לרוב. חלוקה זו אינה מקובלת ובדרך כלל מצטטים את הטור בלי ציון הסעיף. – מבוא לתורה שבע"פ, 11, עמ' 70.

מייד עם חיבורו הפך הספר לאחד מספרי היסוד בהלכה, וכבר רבי דוד אבודרהם עשה בו שימוש לצורך כתיבת ספרו. כמאתיים שנה אחרי כתיבת ארבעה טורים, כתב רבי יוסף קארו פירוש והרחבה לארבעה טורים בשם "בית יוסף" ובו סיכום מקורותיו התלמודיים והשוואה בין פסיקותיהם של הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, לאור מחקרו על מקורות הרמב"ם בספרו כסף משנה.^[16] תקציר ספרו זה הכתוב במתכונת הספר ארבעה טורים אך מקצר בו, מתקן את שגיאות העברית, ופוסק על פי מנהג היהודים מגורשי ספרד, הוא השולחן ערוך.

נושאי כלים" נוספים על הספר ארבעה טורים היו: הב"ח (בית חדש) – שכתב רבי יואל סירקיס, ה"דרכי משה" שכתב הרמ"א מחבר ההגהות לשולחן ערוך (ה"מפה"), ה"דרישה" וה"פרישה" שכתב רבי יהושע פלק כץ מחבר הסמ"ע (ספר מאירת עיניים) על השולחן ערוך לחלק חושן משפט.

ספר הטורים" הגיע לשיא פרסומו כאשר רבי יוסף קארו חיבר עליו את ספרו "בית יוסף" בהקדמה לספרו מסביר רבי יוסף קארו מדוע בחר בספר הטורים כבסיס לספרו:
"הסכמתי לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים, בביאור שורשיהם ומוצאיהם מהגמרא, עם כל חילוקי סברות הפוסקים, איש לא נעדר. ולא ראיתי לעשות ספר זה חיבור בפני עצמו, כדי שלא אצטרך לכפול ולכתוב דברי מי שקדמני. ולכן הסכמתי לסמכו לאחד מהפוסקים המפורסמים. ועלה בדעתי לסמכו לספר הרמב"ם ז"ל, להיותו הפוסק היותר מפורסם בעולם. וחזרתי בי, מפני שאינו מביא אלא סברא אחת, והייתי צריך להאריך ולכתוב סברות שאר הפוסקים וטעמם. ולכן הסכמתי לסמכו לספר ארבעה טורים שחיבר הרב רבנו יעקב בן הרא"ש ז"ל, כי הוא כולל רוב דעות הפוסקים".

רבי יהושע פלק כ"ץ (באמצע המאה ה-16, תלמידו של הרמ"א) חיבר על הטור את הספרים "פרישה", "דרישה" ו"ביאורים". הספר "פרישה" מפרש את פסקיו של הטור על ידי הבאת הדברים ממקורם הראשון, הספר "דרישה" מביא הוכחות לכנות פירושו, ומפלפל עם ה"בית יוסף" בשעה שנטה מפירושו, ה"ביאורים" כוללים פסקי דינים שנתחדשו לאחר חיבורם של הטור וה"בית יוסף".

על תפוצתו הרבה של ספר הטורים תוכיח העובדה שהוא זכה להיות הספר הערבי השני שהופיע בדפוס – שעה שספרי הלכות ופסקים רבים נשאר גנוזים בכתבי יד במשך מאות בשנים; וכמובן גם העובדה שציינו לעיל שהמסגרת הקטגוריאלית שטבע רבי יעקב הפכה למסגרת הבסיסית לארגון ההלכה מאז ועד היום.

תכף לחיבורו הספר הפך לאחד מספרי היסוד בהלכה, וכבר רבי דוד אבודרהם עשה בו שימוש לספרו. הטורים היוו מסגרת לחיבור ה"בית יוסף" שנכתב על ידי ר' יוסף קארו, כעין סיכום של כל הדיונים והמקורות שבאו לפניו בגמרא ובראשונים. "נושאי כלים" נוספים הם: הב"ח – רבי יואל סירקיס, ה"דרכי משה" הלא הוא הרמ"א מחבר ההגהות לשולחן ערוך ("מפה") ודרישה ופרישה לרבי וואלק כ"ץ מחבר הסמ"ע על שו"ע חושן משפט.

קיצור פסקי הרא"ש וקיצור פסקי התוספות

חיבור נוסף שכתב הוא "ספר הרמזים" הנודע גם בשם קיצור פסקי הרא"ש (קושטא 1575), בו מסקנות פסקי ההלכה של הרא"ש, בלי המשא והמתן. הספר מסודר לפי המסכתות והפרקים, וההלכות מסומנות בו באותיות. הספר מודפס בסוף ספרי התלמוד, לאחר פסקי הרא"ש. לפעמים מוצאים סתירות בין קיצור פסקי הרא"ש לבין דבריו ב"טור", ובחלק מהמקרים הסיבה היא שבקיצור הוא מתמצת את דברי אביו ואילו בטור הוא מכריע כדעת פוסקים אחרים. יש המייחסים לו גם את פסקי התוספות הנדפסים בסוף כל מסכת.

רבי יעקב "בעל הטורים" קיבל מאביו כלל גדול בהוראה: על מחבר ספר דינים להביא ראיות לדבריו ולהצביע על מקורם, כדי שיוכל המעיין לעמוד על אמיתות דבריו. בעל הטורים ציין בספרו את מקורותיו, אף קבע מקום לדעות שונות כדי להעמיד את המעיין על חילוקי הדעות בין הפוסקים והמחברים, שלא כרמב"ם שהביא רק דעה אחת בלא לציין את מקורה ובלי להביא את החולקים עליה. בדבר נוסף נבדל "בעל הטורים" מ"משנה תורה לרמב"ם": הוא הביא בספרו רק את ההלכה הנוהגת בזמן הזה, בעוד שרמב"ם כלל בספרו גם את ההלכה שתנהג לעתיד לבוא.

לאחר חיבור הספר 'ארבעה טורים', כתב רבי יעקב פירוש לתורה, המבוסס ברובו על דברי רמב"ן ומכיל גם ליקוטים מדברי רש"י, ר' יוסף קמחי, רשב"ם והרא"ש.

5. פירוש זה התחבב מאוד על הקהל, ועל כן הוא מודפס ברוב החומשים. יצוין כי החלק המודפס בחומשים הוא רק ההקדמות שכתב רבי יעקב לפני גוף הפירוש. בהקדמות, מציין המחבר פרפראות לחכמה, כגון גימטריות ורמזי מספרים, שאותם מתאר המחבר כ"מעט פרפראות וגימטריות וטעמי המסורות, להמשיך הלב". זו דרך פירוש ייחודית לו פרפראות אלו זכו למהדורות מרובות ונתחבבו מאוד על הקהל שהכניסו אותן לחומשים.
6. מקובל כי את כל פירושו לתורה כתב רבי יעקב בלילה אחד, ובעל פה, אך לא נמצא לכך מקור מוסמך.

בא השמש

נפטר ונקבר בעיר טולדו^[4]. במאה ה-15 נוסע אלמוני העתיק את הכיתוב של 76 מצבות בבית הקברות בעיר טולדו ביניהם הכיתוב על מצבתו של יעקב בן אשר ובני משפחה אחרים של הרא"ש. כתב היד התגלגל בראשית המאה ה-19 לספרייה המלכותית בטורינו והועתק על ידי יוסף אלמנצי ותוכנו פורסם על ידי שמואל דוד לוצאטו בספר אבני זיכרון.^[5][4]

ישנה מסורת שיעקב בן אשר נקבר באי כיוס. האזכור המוקדם ביותר למסורת זו הוא בספר "מריבת קודש", שכתב רבי אליה הכהן מאיסטנבול בשנת 1707. הספר, שתוקף את אברהם מיכאל קרדוזו ומגדיר אותו נוכל ורמאי, מספר עליו שביקש מתלמידו שישלח לו כספים כדי "לעשות תיקון על מצבת רבינו יעקב בעל הטורים" באי כיוס. ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס סבר שדבריו של קרדוזו על קיום הקבר בכיוס היו דברי שקר.^[4]

בספר סדר הדורות שנדפס ב-1769 גם מוזכר שיעקב בן אשר קבור באי כיוס.^[7] החיד"א בספר שם הגדולים מציין שהוא נפטר בכיוס בדרכו לארץ ישראל.^[8] שני הספרים תרמו, כנראה, להפצת המסורת.

הנוסע ישראל יוסף בנימין מספר שביקר באי ובכפר זאקיס^[9] ושבסמוך לו נימצא קיברו של רבי יעקב בעל הטורים. הוא מתאר את חלקת הקבר ומספר שיהודים נוהגים לבוא ולהתפלל שם.^[10] עדות נוספת לכך היא מר' נתן מברסלב שכתב כי בחזרתו מארץ ישראל עגנה ספינתו בסמוך לאי "כיוס" והוא התכוון לרדת לחוף בערב ראש השנה כדי לבקר בקבר ר' יעקב בעל הטורים, אבל הדבר לא עלה בידו מכיוון שרב החובל החליט להפליג מהאי בערב ראש השנה, עקב שינוי בכוון הרוח.^[11]

בספר אבני זיכרון^[18] מביא את מצבת בעל הטורים רבינו יעקב אשכנזי בן רבינו אשר אשכנזי הרא"ש, בטוליטולה-היא טולידו אשר בספרד:
עֵדָה הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת/מַחֲזֶה עֶלְיוֹן לַחֲזוֹת; כִּי תַּחְתֶּיהָ נִּגְנַז אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים/רַב פְּעָלִים/צַדִּיק מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים; הָרַב יַעֲקֹב בֵּן הַר"אֹשּׁ זַ"ל/אִמְרַתּוֹ כְּטַל[19] תִּיזַל; מִפִּי סְפָרִים אַשֵּׁר חִבֶּר בְּשָׂפָה בְּרוּרָה/פֵּרוּשׁ לְפְּסַקִים וְלַתּוֹרָה; וְפְּסַקִים לְּשְׁלֹשָׁה סְּדַרִים/וְמֵלְאכֶתּ אַרְבָּעָה טוּרִים; אֶבֶן הָעֵזֶר, וְחֹשֶׁן מִשְׁפָּט לַּנְחֶשַׁלִים/יוֹרֶה דֵּעָה, וְאֹרְחוֹתּ חַיִּים לַנִּכְשָׁלִים; כָּל יָמָיו הָיוּ מַכְאוֹבִים וְסָבַל יִסּוּרִים בְּחִיבָּה/וְנִפְטָר בְּאַהֲבָה רַבָּה/וּבְּי"בּ בְּתַמּוּז הוּבָא; עַד אָבִיו הַר"אֹשּׁ זַ"ל לִשְׁכַּב אֶצְלוֹ/בְּקִּבְרוֹ אַשֵּׁר כָּרָה לוֹ/וְהִנֵּה חֲמֵשֶׁת בָּנָיו בָּאוּ גְּבוּלוֹ/שְׁנַיִם מִיְ֭מִינוֹ וְשְׁלֹּשָׁה מִשְּׂמֹאלוֹ; לָהֶם אָמַר אֵל נוֹרָא/אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא; לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ הַקֹדֶּשׁ אֵל הַמַּקּוֹר הָעֶלְיוֹן/שֶׁיּוֹרֵד עַל הֲרַרֵי צִ֫יּ֥וֹן; כִּי שָׁם צִוָּה יְ֭הֹוָה אֶת הַבְּרָכָה[20]/שְׁמוּרָה וְעַרוּכַה; לְאַשֵּׁר לְּעֲבָדָיו הַכְּמֵהִים/וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בּוֹ מַלְאָכֵי אֱלֹהִים;

עַל הָ"אֶבֶן הַרֹאשָׁה"

אֶבֶן הָעֵזֶר רֹאשׁוֹ בָּנוּי לְּתַּלְפִּיָה/כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָּ-ה[21]

הנוסח לְרַגְלָיו

אֹרַח "חַיִּים" לְמַעְלָה[22] רֵיחוֹ יַּפִיח כְּמוֹר/וְרַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר[23];

בצוואתו כתב: אל תבטח בעושרך ולא בבינתך ולא בשום אדם נברא בעולם, אלא בהשם יתברך לבדו"; "אם יגנוך או ישבחוך – יהיה בעיניך שבחן כגנותן וגנותן כשבחן"; "אם תראה שעושין דבר שלא כהוגן, הוכח אותם בדרך מוסר ובדרך חכמה, ואל תבזה אותם כדי שישמעוך, ואל יבעטו בך. הכל כפי שתראה העת והזמן"; "לא תוציא דבר מפיך אלא לצורך"; "פרי מעשה כל היום – עת התפילה, ופרי מעשה כל השבוע – יום השבת".

רבי יעקב הלך לעולמו בשנת 1343 לערך² , אחרי חיים רווי סבל ומכאוב. את הייסורים שהיו מנת חלקו נשא באהבה והכנעה מתוך יראת אלוקים. הובא למנוחת עולמים ליד קבר אביו בטולידו, ביום י"ב תמוז.

רבי יעקב חיבר כצוואה לבניו איגרת מוסר מיוחדת, והיא משקפת את טוהר נפשו ואישיותו הגדולה במלוא זוהרה. כל אזהרה מאזהרותיו יסודה בהשקפת עולמו המוצקה, באמונתו ובביטחונו בה'. הוא ראה את תפקיד חייו ומטרתם בבניין פנימיותו של האדם, של עצמו ושל אחיו. "כל טורח שאתה טורח באדמה, בחרישה וזריעה, הוא כדי להוציא ממנה פירות. כן כל מה שאדם טורח בענייני גופו הוא כדי לקיים הנשמה ופרי מעשה כל היום עת בפילה, ופרי מעשה כל השבוע – יום השבת".

בית הקברות היהודי בכיוס:
בשנת ה′תשנ"ד נסע יו"ר אהלי צדיקים, הרב ישראל מאיר גבאי, לראשונה לאי כיוס שביוון. בבית הקברות עדיין היו פזורים פה ושם מציבות, אך רוב רובם של המציבות נעקרו ממקומם, העירייה לקחה חלק מן המציבות והחזיקה אותם במחסן על יד בית הקברות. בשנת ה′תשנ"ה ביקר הרב ישראל מאיר גבאי יו"ר אגודת אהלי צדיקים באותו מחסן ואף צילם אותו.
מאז ועד היום נסע הרב ישראל מאיר גבאי פעמים רבות לאי כיוס, ובשנת ה′תש"ס הצליח הרב גבאי לשבת עם ראשי העירייה ויחד הם פתחו במחקר אשר הצליח לעלות בחכתו דברים מעניינים ביותר, מסמכים עתיקים המוכיחים כי בעל הטורים קבור במקום, זקנים שיכלו להעיד על המקום המדוייק לקבורתו ועוד.
בשנת ה′תשס"א העביר הרב גבאי מציבת אבן לכיוס במטרה לקבוע אותה במקום עליו הצביעו כל הממצאים כמקום קברו של רבינו בעל הטורים, אולם, מסיבות שונות התעכב הדבר עד לשנת ה′תשס"ה, כאשר בכל אותו הזמן ניסה הרב גבאי שוב ושוב ליצור קשר עם ראשי העירייה איתם התחיל את המחקר, אך כל נסיונותיו עלו בתוהו. אפילו אותו מחסן עם המציבות נעלם ממקומו כלא היה וכל אותם מסמכים יקרי ערך נאבדו שוב פעם יחד עם האישורים להקמת המציבה ויחד עם המציבה עצמה.
מאז עברו עוד 6 שנים, מדי פעם נסע הרב גבאי לכיוס על מנת להתחיל מחדש ולנסות להשיג אישורים חדשים ולהקים את המציבה ולהציל את ביה"ק. עד שסוף סוף, בשבועות האחרונים, ניתנו שוב האישורים הנכספים ומחוסר תקציב הניחה האגודה במקום שלט המורה על מקום קבורת הבעל הטורים בתוך שטח בית הקברות היהודי שהפך במרוצת השנים לאזור ובו בתים וכבישים.
אנו תקווה כי נשיג במהרה את התקציב הדרוש על מנת להקים במקום מציבת זכרון מכובדת אשר תעיד כמאה עדים כי המתחם כולו היה והינו בית קברות יהודי וכי במקום הזה טמון רבנו יעקב בעל הטורים זיע"א.

ישנם חילוקי דיעות באשר למקום קבורתו של רבנו: יש טוענים כי רבנו קבור בטולדו שבספרד, ואילו אחרים טוענים שרבנו קבור על אי בשם כיוס הסמוך לאיזמיר שביוון.
ידוע כי בבית הקברות היהודי בטולדו עמדה מציבה ושמו של רבנו חרוט עליה, דבר שכביכול מעיד על קבורתו במקום, אך מאידך ישנם עדויות מובהקות של גדולי עולם וראיות ומסמכים אחרים שמוכיחים כי רבנו טמון בכיוס. העובדות הללו יוצרות דילמה לא קטנה באשר למקום קבורתו של רבנו.
ידוע כי רבנו החל בסוף ימיו במסע לארץ ישראל, מסע כזה ארך באותם ימים ימים ארוכים של תלאות ונסיעות ממקום למקום.
את מסעו החל רבנו בעיר טולדו שבספרד, והוא חצה את אירופה עד לכיוס שביוון כאשר בכוונתו להפליג מכיוס לארץ ישראל.
הרבה יהודים וצדיקים גדולים נפטרו באיזורים אלו, אחרי תלאות הדרך בדרכם לארץ ישראל, כך גם רבנו, כאשר הגיע לכיוס נפל למשכב ממנו לא קם.
בני הקהילה בכיוס כנראה התוודעו לרבנו ולכן קברוהו בכבוד גדול במרכז בית הקברות. יש להניח כי באותו הזמן, בצידו השני של הגלובוס, בטולדו שבספרד יושבים בני הקהילה מדוכדכים וליבם מר, הם ידעו שרבנו כבר היה אמור להגיע לארץ ישראל ומבירורים שעשו עלה כי כף רגלו לא דרכה בארץ, במר ליבם חיכו עוד ימים ארוכים לתשובה ובליבם תקווה, כעבור זמן מה הבינו שרבם אהובם כנראה נפטר בדרכו ולכן העמידו מציבה לזכרו בבית הקברות על יד אביו בעל הרא"ש, על מנת לכבדו ולהוקירו ולבל ישכח שמו.