תפריט
שנה אחת בימי הילולת בבא סאלי, יצאה קבוצת מבקרים מהציון, כשהשעה כבר שתיים בלילה.
הציע אחד מהקבוצה לחבריו: "בואו נחפש את הרב יורם, אולי הוא עשה הילולא בכולל שלו, נקבל ממנו ברכה".
אך כשהגיעו לכולל, נאמר להם שהרב כבר יצא לביתו. לא התייאשו הנערים, והחליטו לנסוע אל הבית.
כבר למרגלות הבניין ראו את הנהג של הרב פורש לדרכו, והבינו שהרב נכנס לביתו וסיים את יומו… בכל זאת, עלו החמישה אל הבית, ובהיסוס רב בשל השעה המאוחרת, נקשו בזהירות על הדלת.
הרב בעצמו פתח את הדלת לקראתם, והם כמובן התביישו מאד… אך למרבה הפתעתם הרב קידם את פניהם בשמחה ואמר: "חיכיתי לכם!"
הם היו המומים. וכך, באישון לילה אחרי יום ארוך של פעילות בלתי פוסקת, הושיב אותם הרב, כיבד אותם בשתייה ובפירות, ולא שילחם מביתו עד שלא עמד ובירך את כולם, חלק להם חיבוק וברכות שלום לבביות והם חזרו מאושרים הביתה…
היה זה עבור צעירים אלו שיעור חזק ומדהים, איך בליבו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א כבוד ואהבה עבור כל אחד מישראל למגדול ועד קטון, בכל עת ובכל שעה.
עוד מלמד רבנו על כוח אהבה זה בספרו "אמרי נועם" על פרשת מצורע:
פרשתנו פותחת בסדר טהרתו של מי שבא עליו נגע הצרעת. ולפי דברי חז"ל נגע הצרעת בא על האדם בעוון לשון הרע, וסימנך: "מצורע" נוטריקון "מוציא שם רע".
וכן מפרש רש"י בפרשתנו שהטעם שלוקחים לצורך טהרת המצורע שתי ציפורים הוא: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".
וכיו"ב כתב הרמב"ם בלשון קודשו:
"הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו – יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".
אלא שצריך להבין: מהי השייכות הפנימית בין עוון לשון הרע לבין עונש הנגעים הבאים על המספר לשון הרע?
אכן, ביאור נפלא לכך מצינו בדברי הרה"ק ר' נחום מצ'רנוביל זיע"א בספרו הבהיר "מאור עיניים", וזו לשון קודשו:
"אבל העניין דכתיב 'בראשית ברא אלקים וגו" ודרשו רז"ל – בשביל התורה ובשביל ישראל. נמצא, ישראל הם דבר חשוב מאוד לפני השם יתברך, שבשבילם ברא כל העולמות וכל הברואים. והשם יתברך מקבל תענוג מכל אחד מישראל אפילו מרשע גדול – 'כפלח הרמון רקתך', 'אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' – וכשמדבר לשון הרע על אחד מישראל, אפילו כשאומר אמת, הוא מבטל תענוג הבורא יתברך כביכול, ומביא בו מדת עצבות כביכול, כאמור 'ויתעצב אל ליבו', ומהפך מעונג לנגע, לכן "שכרו" – מידה כנגד מידה – נגעים באים עליו".
כלומר: כל יהודי באשר הוא, גם אם לעת עתה הוא רשע גדול, חשוב ויקר מאוד לפני הקב"ה, והקב"ה אוהב אותו מאוד ומקבל ממנו עונג גדול. וכשחלילה אדם מספר לשון הרע על חברו ומגלה את הצדדים האפלים שבו הוא גורם להפסיק לרגע את אותו עונג נפלא שיש לה' יתברך מאותו יהודי שעליו הוא סיפר לשון הרע, והופך לה' יתברך את העונג לנגע ועצב, ולכן עונשו, מידה כנגד מידה, שייהפך העונג שלו לנגע, ונגעים באים עליו.
ובדומה לדברי הרה"ק מצ'רנוביל, מצינו גם להרה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א שכתב:
"כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו: 'בראשית' – בשביל ישראל, שנקרא ראשית. כי 'ישראל עלה במחשבה תחלה', דהיינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב: 'ישראל אשר בך אתפאר', ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כולו נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהיינו שכלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל".
וממשיך ר' נחמן וכותב:
"וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל. כי יש בכל אחד ואחד מישראל התפארות בפרטיות שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות. ואפילו בפחות שבישראל, אפילו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא 'פושעי ישראל', יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות. וכן בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל התפארות אחר. ויש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה נענוע עם הפאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה".
מן האמור עלינו ללמוד עד כמה צריך להסתכל בעין יפה על עם ישראל ולא להזכיר את עוונותיהם חלילה ולעורר עליהם קטרוגים, כי הקב"ה יודע היטב מהו מצבו של העם, ובכל זאת הוא אוהב אותם ויש לו עונג ממעשיהם הטובים, ומי שחלילה מזכיר את עוונותיהם של ישראל מפסיק את העונג של ה' וגורם לו צער ומכאוב, ועל כן יש להיזהר בכך זהירות יתירה.
צריך לדעת נאמנה שכמו שהצדיקים הגדולים ביותר אהובים לפני ה' ונקראים בניו, כך גם הרשעים הגדולים ביותר אהובים לפני ה' ונקראים בניו, כיון שסוף סוף גם הם מזרע ישראל הנקראים כולם בנים של הקב"ה, כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם", על כן בכל אופן ראוי להביט עליהם בעין טובה, ולחפוץ בטובתם וברכתם.
וכן היא דעת רבי מאיר בגמרא, שגם בזמן שעם ישראל חוטאים הם נקראים בנים, שנאמר: "בנים סכלים המה", ואפילו אם אין בהם אמונה הם נקראים בנים, שנאמר: "בנים לא אמון בם", ואפילו אם הם עובדי עבודה זרה הם נקראים בנים, שנאמר: "זרע מרעים בנים משחיתים", ולא די שהם נקראים בנים, כי אם גם שהם נקראים בנים טובים ואהובים, שנאמר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".
ורגיל היה מורנו הבעל שם טוב הקדוש לומר שה' יתברך אוהב כל יהודי, ואפילו את הרשע הכי גדול שבעם ישראל, ממש כמו שהורים אוהבים את בנם היחיד שנולד להם לאחר מאה שנים של צפייה והמתנה. והאמת היא, שעם כל הכבוד לאהבה שהורים אלו אוהבים את בנם יחידם, זה רק גרגיר אחד מהאהבה העצומה שהקב"ה אוהב אפילו את הרשע הגדול ביותר שבישראל.
רק כלפי חוץ עם ישראל נראים לפעמים לא כל כך טוב, אבל בתוך ליבו של כל אחד מישראל באשר הוא שוכנת נשמה יקרה וטהורה, ונשמה של יהודי היא כמו יהלום, ויהלום נשאר יהלום בכל מצב, גם אם הוא שקוע בבוץ ומלוכלך כולו. כל שיש לעשות הוא רק להגביה אותו מן הרפש, לרחוץ אותו במים טהורים, ותיכף ישוב להבהיק באור יקרות כפי שהיה מתחילה.
פעם הגיעה אישה אחת לקבל את ברכתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש זיע"א במעמד חלוקת הדולרים המפורסם שהיה מתקיים בבית מדרשו בכל יום ראשון. לאחר המתנה ארוכה של מספר שעות כשסוף סוף הגיע תורה לעמוד לפני הרבי, היא אזרה אומץ ושאלה אותו: "כיצד כבודו, על אף גילו המבוגר מצליח לעמוד על רגליו שעות כֹה רבות ולקבל את כל קהל האלפים שבאו לכאן, הרי אני צעירה וכוחי במותני ובכל זאת כבר לא נותר לי שום כוח לעמוד על הרגליים?" כששמע הרבי את שאלתה חייך ואמר: "אם הייתי רואה כל יהודי כסתם אדם בעלמא יתכן שבאמת הייתי מתעייף, אך מאחר שכל יהודי נחשב בעיני כיהלום יקר, הרי אני כסופר יהלומים, וכשסופרים יהלומים לא מתעייפים".
הרה"צ ר' אריה לוין זצ"ל זכה שה' בירך אותו באהבת ישראל גדולה ומיוחדת. פעם היה אדם אחד שרבי אריה השתדל מאוד לקרב אותו באהבה ובחיבה לדרך התורה והמצוות. מתחילה היה אדם זה רחוק מאוד מקיום תורה ומצוות, אך מעת שהכיר את רבי אריה והוקסם משפע האהבה שרבי אריה היה מקרין לכל אדם, החליט לחזור בתשובה שלימה, והחל לחבוש כיפה גדולה לראשו. אלא שכעבור זמן מה החלה אשתו של אותו אדם לבזות אותו על דרכו החדשה, וכן אמרה לו שזה מאוד מבגר ומכער אותו כשהוא חובש כיפה על הראש, ובגלל דבריה הוא נפל ברוחו ונחלש, ושוב הפסיק לחבוש כיפה.
יום אחד הלך אותו אדם באחד מרחובותיה של ירושלים עיר הקודש ופתאום הבחין מרחוק שרבי אריה הולך גם הוא באותו הרחוב ומתקרב לכיוון שלו. אך מכיוון שלא הייתה כיפה על ראשו, התבייש אותו אדם להיפגש כך עם רבי אריה, ולכן חצה מיד את הכביש וברח לרחוב השני. אולם כשם שאותו אדם הבחין מרחוק ברבי אריה ההולך בקצה הרחוב, כך גם רבי אריה הבחין בו, וכשראה רבי אריה שעבר אותו אדם לרחוב השני – עבר אף הוא לרחוב השני, כי מאוד רצה לפגוש אותו מרוב אהבתו אליו. וכשראה אותו אדם שגם רבי אריה עבר לרחוב השני כבר לא היה לו נעים שוב להתחמק ולברוח מפני רבי אריה, והחל לצעוד לקראתו.
משהגיעו זה לזה "קפץ" רבי אריה על אותו אדם וחיבק אותו באהבה וחיבה כדרכו בקודש, ואמר לו: "איזו זכות גדולה נפלה בחלקי לפגוש אותך. כמה שמחה יש בליבי בכל עת שאני רואה אותך". אך הוסיף רבי אריה ואמר: "הבחנתי בך שאתה בורח מפני, וחשבתי שאולי אתה כועס עלי. אם חלילה לא נהגתי בך כבוד כראוי לך, או אולי אפילו פגעתי בך מבלי לשים לב, כעת אני מבקש ממך מחילה וסליחה מעומק הלב".
הזדעזע אותו אדם לשמע דבריו של רבי אריה – "חלילה וחס רבי אריה, כבודו אהוב עלי בכל ליבי ומעולם לא פגע בי, ולא בשום בריה בעולם, ואיני כועס כלל, אלא שפשוט אין כיפה על ראשי והתביישתי להראות בפני הרב בצורה שכזאת".
על כך ענה לו רבי אריה בבדיחותא: "כפי שכבודו רואה אני אדם מאוד נמוך, ומכיוון שכן, יכול אני לראות רק עד הלב של האנשים, אך לא מעל ראשם כי הם הרבה יותר גבוהים ממני. לכן בכל פעם שאני פוגש אותך, מסתכל אנכי אך ורק על הלב שלך ורואה שהוא טוב וטהור, ואילו על ראשך איני מסתכל כלל".
על כל אדם לטהר את ליבו מכל רגש של שנאה כלפי אדם כלשהו מישראל כדי שהקב"ה יסכים להשרות את שכינתו בתוך ליבו. יש לדעת שכל מי ששונא איזה אדם מישראל הרי הוא כביכול שונא את הקב"ה על שברא אותו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא אדם זה מזרעם.
ובעוד שבשאר העבירות האדם אינו עובר עליהן אלא באותה שעה שהוא עובר עליהן, שנאת חינם נמצאת בלב תמיד ובכל רגע הוא עובר על איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך", ומבטל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כמבואר בספר "שערי קדושה" לרבנו חיים ויטאל זיע"א.
אדם שיש לו אהבת ישראל אמיתית גם כלפי אנשים שלא הולכים בדרך ה', לעולם לא יצאו מזרעו אנשים רשעים. לעומת זאת, אדם שיש לו שנאה כלפי יהודים, במשך הזמן גם ילדיו יעזבו את דרך התורה, כמו שראיתי במו עיני אצל כמה רבנים שדרכם הייתה לבזות בדרשותיהם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ולבסוף כל בניהם יצאו מדרך ה', כי באותה מידה שאדם מתנהג כלפי בניו של הקב"ה כך גם הקב"ה מתנהג כלפי בניו שלו.
לכן אם גלגלה ההשגחה העליונה שראית יהודי שעושה מעשה שאינו ראוי, במקום להביט עליו בעין לא טובה – תרחם עליו ותאמר בליבך: 'חבל על הנשמה היקרה הזאת שהולכת לאיבוד', ותבכה עליו, ותתפלל לה' מעומק הלב שירחם עליו ויקרב אותו אליו, ויכניס בליבו יראת שמים.
וכאשר תתפלל עליו מכל הלב, ה' בוודאי ישמע את תפילתך, כיון שכל עם ישראל ערבים זה לזה. אך אם ח"ו לא תתפלל עליו, מחר אם חלילה בינך היקר ידרדר ברוחניותו, לא יהיה שום אדם שיתפלל עליו. על כן אם רצונך שיתפללו על בניך, תתפלל גם אתה על בנים של אחרים.
ואת הדרך הזו עלינו להנחיל לילדינו היקרים – שאסור בתכלית האיסור לשנוא חלילה אדם מישראל, יהיו מעשיו אשר יהיו, וכל אחד מחויב לעורר רחמים בליבו על אותם אנשים שעדיין רחוקים מדרך התורה והמצוות, ובזכות שנלך בדרך זו מידת הרחמים של ה' לא תפסיק להאיר עלינו לעולם.
כי הכלל בשמים הוא: "אהוב יהודי – וה' יתברך יאהב אותך. עשה טובה ליהודי – וה' יתברך יטיב עמך. קרב יהודי – וה' יתברך יקרב אותך".
במילים אחרות: כשמגיעה לשמים בקשה של יהודי על אשתו, על הבן שלו, על אחותו וכו', לא בודקים אם הוא בעל תורה, לא בודקים אם יש לו מזוזות, לא בודקים אם יש לו פאות ארוכות, אלא קודם כל בודקים במידת אהבת ישראל, ואם אכן ימצא שיש בו מידת אהבת ישראל בשלמות, ה' יתברך יקבל ברצון את כל תפילותיו וימלא את כל בקשותיו, וישפיע לו חן וחסד ורחמים והצלחה מרובה.
