תפריט
בהקשר לפטירתה של מרים הנביאה, ממשיכה התורה ומספרת: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן".
השייכות בין פטירתה של מרים לכך שפתאום לא היה מים לעדה היא, מפני שכל מה שזכו עם ישראל לאותה באר שליוותה אותם במשך כל ארבעים שנות הליכתם במדבר וסיפקה להם מים בשפע זהו רק בזכותה של מרים. לכן באר זו נקראת "בארה של מרים", וכשנפטרה מרים ופסקה זכותה – הסתלקה הבאר ולא היה מים לעדה.
ואז משה רבנו נשא תפילה על כך לפני הקב"ה, וציווהו ה': "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע". כלומר, רצון הקב"ה היה שמשה ידבר אל הסלע שייתן את מימיו, והסלע ייתן, ובכך יתקדש שמו של הקב"ה. כפי שמפרש רש"י, שהרי יאמרו עם ישראל: "ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו".
ומה שציווה ה' את משה לקחת איתו גם את מטהו – זהו משום שעל גבי המטה של משה היה חקוק שם המפורש, ומכוח קדושת השם המפורש תתעורר חיותו הרוחנית של הסלע, וכשידבר אליו משה הוא יציית לדבריו וייתן מימיו.
אולם בפועל משה רבנו לא דיבר אל הסלע אלא היכהו, כמו שכתוב: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם". ועל כך שמשה רבנו היכה את הסלע ולא דיבר אליו, הקפיד עליו הקב"ה ואמר לו: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
המעיין בסוף פרשת "בשלח" יראה שזמן קצר לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים גם כן לא היה מים לעדה, וכשצעק על כך משה רבנו לפני הקב"ה, ציווהו הקב"ה: "עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל, ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת, הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם".
ונשאלת השאלה: מדוע בפרשת "בשלח" ציווה ה' את משה רבנו להכות את הצור ולהוציא ממנו מים, ואילו במעשה שבפרשתנו, שהיה בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, הקב"ה דקדק שמשה רבנו ידבר אל הסלע ולא יכה אותו, ואף העניש אותו על שינוי זה?
מבאר ה"צמח צדק": בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים היו העם בעלי מידות קשות ומרות, והרבו בתלונות ומריבות על משה רבנו, ולכן גם הנהגת הקב"ה עמהם הייתה בדרך של דין וקושי. ואת זה רמז להם הקב"ה בכך שישועתם באה דווקא בדרך של הכאה – "והכית בצור", כלומר, ההנהגה הראויה להם לפי מעשיהם היא הנהגה של דין והכאה.
אולם כעבור ארבעים שנה, כשבאותה העת כבר מתו כל בני הדור הקשה ההוא שיצאו ממצרים, ועמדו לפני משה רבנו בני הדור החדש שהיו רכים יותר בטבעם וראויים להיכנס לארץ הקדושה, היה רצון הקב"ה לנהוג עמהם בהנהגה של חסד ורחמים. ואת זה רמז להם הקב"ה בכך שציווה את משה רבנו להוציא להם מים מן הסלע על ידי דיבור דווקא ולא על ידי הכאה, כלומר, אין רצונו יתברך לנהוג עמהם בדרך של דין והכאה, אלא בדרך של חסד ורחמים ולשון רכה.
ומשלא הבין זאת משה רבנו ודיבר אל העם בלשון קשה ואמר להם: "שמעו נא המורים", וכן במקום לדבר אל הסלע הכה אותו – נגזר עליו שלא יוכל להמשיך להנהיג אותם, שהרי לא בדרך זו חפץ ה' להנהיג את בני הדור ההוא.
לפי ביאור זה תתורץ שאלה נוספת: מדוע בפרשת "בשלח" הוציא הקב"ה מים לישראל דווקא מן הצור, ואילו בפרשתנו הוציא להם הקב"ה מים מן הסלע?
אך הביאור לכך הוא: כי צור מסמל את הנהגת הדין של הקב"ה, המכוּנה בשם 'אלהים'. ונרמז הדבר בכך ש'צור' עולה בגימטריא שם 'אלהים' במילוי (אל"ף, למ"ד, ה"ה, יו"ד, מ"ם) עם הכולל.
משום כך, בהרבה פסוקים מוצאים אנו את צירופם של 'צור' ושם 'אלהים' יחדיו, כגון: "אלהימו צור חסיו בו", "ואין צור כאלהינו", "אלהי צורי אחסה בו", "וירום אלהי צור ישעי". ומכיוון שהנהגת הדין היא זו שהייתה ראויה לבני הדור שיצאו ממצרים כנ"ל, לכן הוציא להם הקב"ה מים דווקא מן הצור המורה על דין.
לעומת זאת, סלע מסמל את הנהגת החסד והרחמים של הקב"ה, המכוּנה בשם הוי"ה. ונרמז הדבר בכך ש'סלע' עולה בגימטריא שם הוי"ה בהכאה (י' כפול ה' וה' כפול י', ו' כפול ה', וה' כפול ו'). וכן 'סלע' עולה בגימטריא 'נֹעם', הרומז על הנהגת החסד שבתורה, כמו שנאמר: "דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבותיה שלום".
משום כך, מצינו בפסוקים את צירופם של 'סלע' ושם 'הוי"ה' יחדיו, כגון: "יהו"ה סלעי ומצודתי ומפלטי לי", "יהו"ה סלעי ומצודתי ומפלטי". ומכיוון שהנהגת החסד היא זו שהייתה ראויה לבני הדור העומדים להיכנס לארץ הקדושה כנ"ל, לכן הוציא להם הקב"ה מים דווקא מן הסלע המורה על חסד.
וזהו שנאמר: "וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". והיינו כי את הצוף, אשר ממנו נוצר הדבש, הדבורים מוצצות מהפרחים בנחת ובנעימות ללא כל צורך במאבק וכתישה, בדומה לנעימות של מידת החסד. לכן בהקשר לכך נאמר בפסוק "סלע" המורה על הנהגת החסד. לעומת זאת, השמן יוצא מהזיתים רק על ידי הכאה וכתישה, בדומה להכאה של מידת הדין, לכן בהקשר לכך נאמר בפסוק "צור", המורה על הנהגת הדין.
למעשה: בדורנו זה, הדרך היחידה למשוך את ליבותיהם של עם ישראל ולקרבם לאבינו שבשמים היא רק דרך החסד והרחמים.
ואם בזמן חז"ל אמרו: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", הרי שבדורנו יש להקדים את ה'ימין מקרבת' ולהגביר אותה על ה'שמאל דוחה', ולנהוג בדרכו של אהרן הכהן שהיה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", דהיינו שהיה מרעיף על הבריות אהבה וחסד ומדבר עמם בלשון רכה ונעימה, ועל ידי זה היה מצליח לקרבם לתורה.
יתירה מזאת: בזמנינו לא צריך כלל להשתמש ב'שמאל דוחה'. פשוט אין לדחות אף אחד, כי אם תדחה אותו, אתה לא יכול לדעת להיכן הוא יגיע בסוף, לאיזה בור תחתיות או לבעיות אחרות. אלא צריך להשתמש אך ורק ב'ימין מקרבת'. וזאת היא תורת החסידות, שאין בה כלל 'שמאל דוחה' אלא כל כולה 'ימין מקרבת'.
