תפריט
רבותינו במדרש תנחומא אומרים שקרח – "פיקח היה". גם האנשים שלקח לו קרח להיות עימו במחלוקת על משה היו אנשים גדולים וחכמים כפי שהתורה מעידה עליהם: "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". ופירשו חז"ל: "נשיאי עדה – מיוחדים שבעדה, קריאי מועד – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל העולם".
לעומתם, מי שנותרו איתנים באמונתם הפשוטה בצדקתו של משה ויושר הנהגתו, היו אלו דווקא האנשים הפשוטים שבעם, אשר לא חכמה להם ולא תבונה.
ובאמת היא הנותנת: פשוטי העם, הרחוקים מחכמה וגדולה, תמיד מרגישים בליבם את מיעוט ערכם וגודל שפלותם ביחס לצדיק הקדוש העומד לפניהם, והרגשה זו היא השומרת עליהם לבל יעלה בליבם הרהור כלשהו על מעשיו והנהגותיו של הצדיק גם אם הם לא ברורים להם כלל, אלא הם מאמינים בצדיק בתמימות ופשיטות, ואת חוסר הבנתם הם תולים בקוצר דעתם.
אולם אלו שעסקו בתורה לרוב, ורכשו חכמה ותבונה – לצד מעלת חכמתם רובצת גם סכנה עצומה מפני הרגשת ישות וגסות רוח, כי מחמת חכמתם הגדולה עשויים הם לטעות לחשוב שכבר אין הפרש בין מעלתם למעלת החכמים והצדיקים שבדורם, ורשאים הם להביע את דעתם כנגד דעת החכמים והצדיקים, ואף לקום ולחלוק עליהם ח"ו, ומחכמים דקדושה נהפכים הם לחכמים דקליפה, בבחינת "חכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו", והם אינם יודעים כי בנפשם הדבר.
על כן דווקא קרח שפיקח גדול היה, ושאר בני עדתו שהיו חכמים ונבונים וידועי שם, נפלו ברשתו של היצר הרע וטעו לחשוב שכבר אין בינם לבין משה מאומה, וגדולים וחכמים הם כמותו, ורשאים הם לחלוק עליו. אך על ליבם של האנשים הפשוטים לא עלתה מחשבה נלוזה זו אף לרגע קל, כיון שתמיד הרגישו את מיעוט ערכם ואת עוצם הפלגת מדרגת משה רבנו ע"ה.
וראה מה עלתה לקרח ועדתו בסופם, ולהיכן הוליכה אותם חכמתם וגסות רוחם, שירדו הם ונשותיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם עד השאול, ולדעת כמה מרבותינו – אף את חלקם בעולם הבא איבדו.
ומכך ילמד כל אדם שחלק לו ה' דעת ותבונה בתורה הקדושה, להישמר בנפשו מפני סכנת הרגשת גדלות וגסות הרוח, אלא תמיד יזכור את מיעוט ערכו וגודל שפלותו לפני צדיקי האמת אשר מעלתם ומדריגתם היא למעלה מעלה מהשגתנו.
וינהג עמהם בתמימות ובפשיטות, ויהיו כל דבריהם ומעשיהם מקובלים על ליבו באמונה שלימה ללא כל הרהור וספק שבעולם, ובזכות זה יזכה לחסות בצילם ולהתחמם לאורם לאורך ימים ושנים בטוב ובנעימים בעולם הזה, וגם אחרי כן, בעולם הבא.
ואם ח"ו נזדמן לאדם לשמוע גסי רוח הפוערים פיהם לבלי חוק לדבר בגנותם של צדיקי האמת "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים" – גם אם הם נדמים לגדולים וחכמים, יברח משם כל עוד נפשו בו, ויציל נפשו מרדת שחת, ועל אותם גסי רוח נאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז", ואחריתם מרה כלענה, ואין למכתם תרופה.
