תפריט
מספרים שפעם חפץ בעל התניא זיע"א להעניק ברכה לתלמידו רבי יקותיאל לייפער ז"ל.
בעל התניא רצה לברך אותו באריכות ימים, והנה החסיד נענה והציב לו תנאי, וכך אמר לו (רבי יקותיאל לאדמו"ר): 'רצוני בברכה זו רק אם יהיו אלו חיים של עבודת ה' ולימוד חסידות, אך לא אם יהיו אלו חיים של איכרים ש'עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו' – לא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות'.
סיפור נפלא זה הובא בספר "היום יום", ללמדנו ולהזכיר שרק כאשר הימים מנוצלים עבור הייעוד, יש בהם צורך ויתרון.
בפתיחת פרשתנו התורה עוסקת במצוות: "כי תקנה עבד עברי וגו'". ומפרש האור החיים הקדוש – עניין מצווה זו על דרך הרמז, וזו לשון קודשו:
"הלא ידעת כי האדם נחלק לשניים: חלק אחד רוחני והוא העיקר, וחלק אחד גשמי שבראו ה' לנשמה לשמשה, שבאמצעותו מקיים כמה מצוות אשר ציוה ה', ולו יקרא שם עבד, כי אינו אלא שמש לנפש שבשבילה יקרא אדם".
ביאור דבריו הקדושים: כל אדם מורכב מגוף ונשמה, ולגוף בלא הנשמה אין כל ערך, שהרי ברגע שהנשמה עוזבת את הגוף ביום פטירת האדם הרי הוא פגר מת, ופטור מכל המצוות, ואינו שווה כלום.
מאידך, גם הנשמה לא יכולה בלא הגוף, שהרי רק בעזרתו של הגוף היא יכולה לממש את שליחותה בעולם בעשיית רצון הבורא וקיום מצוותיו, כי רוב ככל המצוות נעשות על ידי איברי הגוף הגשמי, כהנחת תפילין על הראש ועל הזרוע, אכילת מצה בפה וכו', ואם כן, גם הגוף וגם הנשמה צריכים זה לזה ללא ספק.
אולם עיקר עבודת האדם היא להשליט את הנשמה על הגוף כפי שמבאר האור החיים, כי עיקרו ומהותו של האדם זוהי נשמתו, ועל שמה הוא נקרא 'אדם'. מהותו ותפקידו של הגוף הוא להיות עבד לנשמה, לשמש אותה ולעשות את כל רצונה, כעבד המשמש את אדונו ועושה את כל רצונו. ואם חלילה הגוף רוצה ומתאווה לדברים שהם זרים לנשמה וגורמים לה צער, ואינו משרת את רצון הנשמה, הרי הוא בבחינת עבד המורד באדונו.
כי הגדרתו של עבד היא: "דלית ליה מגרמיה כלום" (שאין לו מעצמו כלום). כלומר, לעבד אין שום מציאות עצמית ורצונות אישיים אלא כל מציאותו בטלה לאדונו, וכל רצונו הוא לעשות את רצון אדונו.
זו הייתה מדרגת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהיו בבחינת מרכבה לשכינה, כמאמר חז"ל: "האבות הן הן המרכבה".
הכוונה בזה היא, שכמו שכלי רכב (מרכבה) בטל לגמרי לנהג (לרוכב), ואין לו שום רצון עצמי אלא משרת הוא את רצון הנהג, ואם רצון הנהג לפנות ימינה הוא פונה ימינה, ואם רצון הנהג לפנות שמאלה הוא פונה שמאלה וכו' – כמו כן ממש גופם של אבותינו הקדושים היה בטל לרצון נשמתם הקדושה, שהוא בעצם רצון הבורא, וכלשון אדמו"ר הזקן בספר התניא: "שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה, ולא נעשו מרכבה (אלא) רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם".
וזהו שאומרת התורה הקדושה: "כי תקנה עבד". כלומר, הקב"ה כביכול פונה באופן אישי לכל יהודי ויהודי ומבקש ממנו: 'אנא, תעשה כל מאמץ להצליח לקנות את גופך ולעשותו עבד לנשמתך הקדושה. אל תניח לגופך בשום אופן להתאוות לדברים שהם זרים ומנוכרים לנשמה ולעשות ככל העולה על רוחו, אלא תכריח אותו להיות עבד לנשמתך ולבטל את רצונו בפני רצון נשמתך הקדושה'.
מוסיפה התורה ואומרת: כיצד יוכל האדם להגיע בנקל לבחינת "כי תקנה עבד"? על ידי בחינת "עברי", כפי שמבאר האור החיים בהמשך דבריו: "פירוש 'עברי' – (מלשון) עובר, כי (הגוף) אינו קיים לעד, כי 'מי גבר יחיה ולא יראה מוות'".
היינו, שכאשר ישים האדם אל ליבו שימי חייו בעולם הזה הינם זמניים בלבד, וחולפים ועוברים ממש "כצל עובר", כלומר, לא "כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף" – ממילא יגיע למסקנה שלא משתלם לו לבזבז אותם על עניינים גשמיים ושאר תאוות הגוף שהן חסרות כל ערך אמיתי, אלא לנצל אותם לדברים חשובים וערכיים – לימוד תורה, מצוות מעשיות, צדקה וגמילות חסדים וכו' – שיוכלו ללוותו לאחר אריכות ימים ולהמליץ בעדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
כל מצוה ומצוה, שזוכה האדם לקיימה, היא נעשית לו למליץ טוב בעולם הזה ובעולם הבא ולעתיד לבוא! ולכן אשרי האדם הזוכה ומרבה זכויות ומצוות!
