תפריט
"לפני הרבה שנים, בעת בואי לגור בעיר נתיבות, ראיתי שרבה העזובה בעיר בקרב בני הנוער מחמת שהיה חוסר גדול בשיעורי תורה במקום. משום כך חגרתי מותני והחלטתי לייסד שיעור ערב לכל אותם בני נוער יקרים. השיעור החל לפעול מידי ערב בבית חב"ד המקומי שעד אז פעל בעיקר ביום השבת.
משיעור לשיעור ראיתי כיצד בני הנוער מתקרבים לתורה יותר ויותר עד שכמה מהם כבר נעשו בשלים ללכת ללמוד בישיבות קדושות. אני בעצמי נסעתי עמהם באוטובוס לירושלים והשתדלתי בעבורם עד שבעזר ה' הם התקבלו לישיבות המובחרות ביותר. שם הם המשיכו לשקוד בלימוד התורה עד שבהמשך הזמן זכו להקים בתים לתפארת ונעשו תלמידי חכמים מופלגים ומחברי ספרים, וכמה מהם אף נושאים כיום משרות רבניות חשובות מאוד.
רוב ככל בני הנוער הללו באו מבתים פשוטים מאוד שבקושי שמרו מסורת, ובכל זאת, מכיוון שהם עמלו והתייגעו בלימוד התורה באהבה ובשמחה, הקב"ה עזר להם ועיטר אותם בכתרה של תורה."
בפרשתנו קוראים אנו על מצות ה' לעם ישראל לבנות לו משכן אשר בו ישרה את שכינתו הקדושה וישכון בתוך עם ישראל, כמו שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
בנוסף לכך, ה' מצווה לעשות כלי קודש שונים, אשר על ידיהם תעשה עבודת הקודש במשכן, כגון מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת, והשולחן שעליו היו מניחים את לחם הפנים, והמנורה הקדושה שהיו מדליקים בכל יום. אך המקודש ביותר מכל כלי המשכן, היחיד שהיה קבוע במקום המקודש ביותר במשכן ובבית המקדש – בית קודשי הקודשים – זהו הארון שבו היו מונחים לוחות הברית.
כאשר נתבונן היטב בפרטי הציווי על עשיית הארון, נמצא שיש בו כמה שינויים מהציוויים על עשיית שאר הכלים הקדושים, נבחן שניים מהם:
א. בציווי על עשיית השולחן וכן המזבח נאמר "ועשית" בלשון יחיד, כמו שנאמר: "ועשית שולחן עצי שיטים", ונאמר: "ועשית מזבח מקטר קטורת". לעומת זאת, בציווי על עשיית הארון נאמר "ועשו" בלשון רבים, כמו שנאמר: "ועשו ארון עצי שיטים".
ב. מבין כל הכלים שנצטוו עם ישראל לבנות לצורך עבודת המשכן, שלושה כלים היו מעוטרים בזר זהב בדוגמת כתר: הארון, השולחן ומזבח הקטורת. אלא שבעוד ובנוגע לשולחן ולמזבח נאמר: "ועשית לו זר זהב סביב", בנוגע לארון נאמר: "ועשית עליו זר זהב סביב".
צריכים אנו להבין מדוע?
כדי להסביר את כל השינויים הנזכרים שנאמרו במצות עשיית הארון, עלינו להקדים את מה שמבואר בגמרא ששלושת הכלים שנעשה להם זר – דהיינו הארון, השולחן ומזבח הזהב – מסמלים את שלושת הכתרים שבהם נכתרו עם ישראל, שהם: "כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות".
המזבח הוא כנגד כתר הכהונה, שהרי העבודה על גביו הייתה נעשית אך ורק על ידי הכהנים. והשולחן הוא כנגד כתר המלכות, כי השולחן מסמל את שפע המזון והעושר הגשמי שיש למלך. והארון הוא כנגד כתר התורה, שהרי בארון היו מונחים לוחות הברית.
לפי יסוד זה נוכל להבין את השאלה הראשונה ששאלנו: מדוע בציווי על עשיית השולחן והמזבח נאמר "ועשית" בלשון יחיד, ואילו בציווי על עשיית הארון נאמר "ועשו" בלשון רבים:
והיינו משום שכתר הכהונה וכתר המלכות, המכוונים כנגד המזבח והשולחן, אינם שייכים וראויים לכל אדם ואדם מעם ישראל, אלא רק ליחידים בלבד, שהרי כתר הכהונה הובטח אך ורק לאהרן הכהן ולזרעו אחריו, וכל מי שאינו מזרעו של אהרן, גם אם יהיה תלמיד חכם וצדיק וכו', לא יוכל בשום אופן לזכות להיות כהן. וכן כתר המלכות הובטח אך ורק לדוד המלך ולזרעו אחריו, וכל מי שאינו מזרע בית דוד, יהיה גדול אשר יהיה, אינו רשאי בשום אופן להתהדר בכתר מלכות ישראל. לכן בנוגע לעשיית המזבח והשולחן נאמר "ועשית" בלשון יחיד, כיון שהם מיועדים ליחידים בלבד ולא לכלל ישראל.
לעומת זאת, כתר התורה הקדושה, המכוון כנגד הארון, לא נמסר לשום אדם מיוחד, ואין לשום זרע בעלות עליו, אלא שייך וראוי הוא לכל אחד ואחד מישראל במידה שווה, וכל מי שיקבל על עצמו עול תורה ויתייגע בלימוד התורה בכל כוחו ממש, בוודאי שהקב"ה יעזור לו לזכות להיות תלמיד חכם מופלג ויעטר אותו בכתר התורה הקדושה. לכן בנוגע לעשיית הארון נאמר "ועשו" בלשון רבים, כיון שמיועד הוא לכל כלל ישראל ללא יוצא דופן.
אם אביו של האדם כהן, ממילא גם הוא יהיה כהן, וכן אם אביו של האדם מלך, ממילא גם הוא יהיה מלך, כיון שהכהונה והמלכות הן דבר שעובר בירושה מאב לבנו. אולם בנוגע לתורה הקדושה הדבר אינו כן. אם אביו של אדם יהיה תלמיד חכם מופלג ואפילו גדול הדור, והוא עצמו ישב בחיבוק ידיים ויעסוק בדברים בטלים, סופו להיות עם הארץ מוחלט וכתר התורה של אביו לא יוכל לעבור גם אליו, וכמאמר רבי יוסי במשנה: "והתקן עצמך ללמוד תורה, (משום) שאינה ירושה לך".
מאידך: גם אם אביו ואבי אביו של האדם היו עמי הארץ לכל הדעות, אין משום כך שום מניעה שהוא עצמו יזכה להיות תלמיד חכם מופלג ואפילו גדול הדור, והכל תלוי ברמת היגיעה שישקיע בלימוד התורה הקדושה. ועל כך רמזו חז"ל באומרם: "הזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה". והיינו שגם מי שאבותיו היו עניים, ולא רק עניים בממון, אלא גם, ובעיקר, עניים בדעת, אין שום מניעה שבעולם שיזכה הוא עצמו להיות תלמיד חכם מופלג.
כעת נעבור לשאלה השנייה ששאלנו, מדוע נאמר בנוגע לארון: "ועשית עליו זר זהב סביב", ולא "ועשית לו זר זהב סביב" כפי שנאמר בנוגע לשולחן ולמזבח?
ונראה לומר שהדבר בא לרמוז על לשון חז"ל: "כל העוסק בתורה מבפנים" – דהיינו בסתר ובצנעא – "תורתו מכרזת עליו מבחוץ". והכוונה בזה היא, שאין לו לתלמיד חכם להכתיר את עצמו ולבקש אחר השררה והגדולה, אלא עליו לשבת ולעמול בתורה בענווה ובצנעא עד שהתורה מעצמה תכריז עליו ותפרסם את גדולתו ברבים, ותגרום לאנשים לבוא מרצונם האישי להניח עליו את נזר הגדולה.
וכן אמרו חז"ל בגמרא: "שכל המשפיל עצמו – הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו – הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו". וכן מובא במדרש על הפסוק: "גאוות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" – "כל מי שרודף אחר שררה – שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה – שררה רודפת אחריו".
לסיום, נשים לב שבמידותיו של הארון אנו מוצאים שוני ממידותיהם של שאר הכלים הקדושים: בעוד שמידותיו של השולחן וכן מידותיו של המזבח הן בעיקר מידות שלמות – השולחן: "אמתיים אורכו, ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו", והמזבח: "אמה אורכו ואמה רוחבו רבוע יהיה ואמתיים קומתו".
ורק מידותיו של הארון כולן חצויות, כמו שנאמר: "אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו"
בדברי מפרשי התורה נאמרו ביאורים רבים לכך. הגאון מוילנא זיע"א מסביר שכל מידותיו של הארון הן חצויות ושבורות, כדי לרמוז לכל אחד מאיתנו, שאם חפץ הוא לזכות לכתרה של התורה הקדושה אותו מסמל הארון – עליו לשבור את מידותיו הרעות, כיוון שהתורה הקדושה אינה חפצה לשכון בתוך ליבו של אדם שיש לו מידות רעות. כלומר: כהכנה ללימוד התורה הקדושה, צריך כל אדם לבדוק באלו מידות הוא "חלש" ולעמול בכל כוחו לשבור אותן ולעקור אותן מן השורש.
זהו למעשה הלקח העיקרי שעלינו ללמוד: אם רצוננו שהקב"ה יזכה אותנו ל"אורך" של תורה, דהיינו לבקיאות רבה בתורה, או ל"רוחב" של תורה, דהיינו הבנת כל ענין בתורה בצורה רחבה, או ל"קומה" של תורה, דהיינו עומק ופנימיות התורה – עלינו לשבור עוד ועוד מידות רעות. וככל שנרבה לשבור מידות רעות, ולרכוש תמורתן עוד ועוד מידות טובות, כך נזכה שהקב"ה יגלה לנו עוד ועוד עניינים נפלאים בתורתו הקדושה.
