תפריט
סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
אבי, רבי חנניה ע"ה, היה יהודי אשר כל ימי חייו עבד על מדותיו, וזיכך את עצמו זיכוך אחרי זיכוך, עד שזכה והגיע למדרגות גבוהות מאוד בעבודת ה'.
אבי, רבי חנניה ע"ה, היה מושלם ביותר בקדושת הלשון ובזיכוי הרבים. כל ימי חייו נזהר מלדבר דיבורים בטלים, ומאידך בכל רגע ורגע פנוי הוא עסק בתורה. כל מי שזכה להכירו בוודאי זוכר שפיו לא היה מפסיק למלמל פסוקים ומאמרי חז"ל בגמרא במדרשים ובזוהר הקדוש.
עוד מקטנותי אני זוכר כאשר הייתי מתלווה אליו ברגל לכל מיני מקומות, שבהם הוא מסר שיעורים, פיו לא היה מפסיק לגרוס את פרקי התהלים בזה אחר זה, והיה מקפיד בכל יום לקרוא את כל ספר התהילים.
גם לעת זקנתו, כאשר הראיה כבר קשתה עליו עד מאוד, על פי בקשתו הבאתי לו עשרות קלטות שבהם מסבירים את הגמרא בשפה ברורה ונעימה, והוא היה שומע אותם במשך כל היום באהבה רבה ובשקיקה עצומה ולומד דף אחר דף, ומסיים עוד מסכת ועוד מסכת, ממש עד יומו האחרון עלי אדמות, ולא יצא מן העולם עד שזכה לסיים מתוך הקלטות את כל הש"ס כולו.
על שתי העבודות הנוראות הללו: קדושת הדיבור וזיכוי הרבים, לומדים אנו בפרשתנו.
חז"ל לימדונו שמעילו של הכהן הגדול היה מכפר על לשון הרע. אכן, בפסוקים המדברים על ציווי עשיית המעיל ניתן למצוא רמז נפלא לעבודה קדושה זו של שמירת הלשון:
בציווי עשיית המעיל נאמר "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע".
והרמז שבזה: "והיה פי ראשו בתוכו" – שהדיבורים שבפיו של האדם הנמצא בראשו צריכים להישמר בתוכו ולא למהר להוציאם החוצה, אלא ישקול היטב כל מילה שהוא מוציא מהפה שלא יהיה בה חשש של איסור לשון הרע על אדם מישראל או נבלות פה וכל כיו"ב. "שפה יהיה לפיו… לא יקרע" – שהשפתיים שה' ברא לפיו של האדם ישמשו כחומות בצורות שלא יוכלו להיפרץ בשום אופן שבעולם (בבחינת "לא יקרע"), וימנעו ממנו להוציא מפיו דיבורים שאינם רצויים לפני הקב"ה.
על פי האמור שהמעיל מכפר על לשון הרע, יובן גם מה שמבואר בגמרא, שכמו שנחלקו חז"ל לעניין מראות נגעים, שיש מי שאומר שמספרם היה שבעים ושניים ויש מי שאומר שמספרם היה שלושים ושישה – כך ממש נחלקו לעניין מספר הפעמונים שהיו בשולי המעיל של הכהן הגדול, שיש מי שאומר שמספרם היה שבעים ושניים – שלושים ושישה מלפנים ושלושים ושישה מאחור, ויש מי שאומר שמספרם היה שלושים ושישה – שמונה עשרה מלפנים ושמונה עשרה מאחור.
כבר לימדונו חז"ל ש"כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו". ומכיוון שהמעיל של הכהן בא לכפר על עוון לשון הרע – וממילא גם לרפאות את הנגעים הבאים מחמתו, לכן מספר הפעמונים שבשוליו היה כמספר הנגעים שיש בעולם.
על פי האמור, יובן גם מה שמבואר בילקוט שמעוני שאחת הסיבות שנדב ואביהוא מתו בקורבתם לפני ה' היא משום שנכנסו לשם מחוסרי בגדים, ומפרש רבי לוי שמעיל הם היו חסרים. והיינו כי מבואר בגמרא שכש"היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי".
נמצא אם כן שפגמם של נדב ואביהוא היה מה שלא שמרו על לשונם כראוי, ומיהרו להוציא מפיהם דברים שאינם ראויים מצד כבודם של רבותיהם, משה ואהרן. לכן אמר רבי לוי שמעיל הם היו חסרים, כלומר שחסרה להם מידת שמירת הלשון הרמוזה במעיל כנ"ל, ומפני כן נענשו כל כך בחומרה.
מכך ילמד כל אדם עד כמה צריך הוא להיזהר בלשונו שלא להוציא מפיו שום גנאי על אדם מישראל, וכל שכן שלא לומר על הזולת דבר שעשוי לגרום לו נזק כלשהו. וכן אם מישהו בא לדבר איתו דברי גנאי על הזולת – יברח משם כל עוד נפשו בו.
יש לדעת שפגם לשון הרע חמור יותר מכל העוונות, ואף החמורים ביותר, כמו שאמר רבי ישמעאל בגמרא: "כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". ואם כל העוונות מגיעים עד השער הארבעים ותשע של הטומאה, עוון לשון הרע מגיע כבר לשער החמישים של הטומאה אשר ממנו כמעט ולא ניתן להיחלץ.
החטא הראשון שהיה בעולם הוא חטאו של הנחש, ותחילת חטאו של הנחש היה לשון הרע, כמבואר במדרש: "כיוון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן (מעץ הדעת) התחיל (הנחש) לומר לשון הרע על בוראו. אמר להן: 'מן האילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו, וציוה אתכם שלא תאכלו ממנו ותבראו עולם אחר'. ומה עשה לו הקב"ה? קצץ את רגליו וכרת את לשונו שלא יהא מסיח".
והרי בסיבת חטאו של הנחש ירד מוות לעולם לדורי דורות, והושלך אדם הראשון מגן עדן, ואיבד את כל המעלות הרוחניות שהיו לו. על כן כל מי שמדבר לשון הרע נקשר בנחש הקדמוני שאין טומאה למעלה מטומאתו, ומעורר את החטא הראשון שהיה בעולם, וגורם בכך צער רב להקב"ה.
כשאדם חלילה פוגם בלשונו ומדבר דברי גנאי על אנשים שונים וגורם להם צער ונזק – הוא מושך על עצמו צרות רבות כחוסר שלום בית, צער גידול בנים, דוחק הפרנסה, חוסר בריאות וכו' וכו', ועל כן נאמר בספר משלי: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו".
הטעם לכך הוא, משום שהקב"ה מסלק את השגחתו מעל מי שאינו שומר על לשונו. וכיון שסרה מעליו השגחת הבורא – ממילא הוא נעשה חשוף לכל הצרות והבעיות שבעולם, כמו שכתוב: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות". וכן מבואר בזוהר הקדוש "שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו, דכתיב: 'תסתיר פניך יבהלון'".
מאידך, הזוכה לשמור על לשונו, נוחל כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וממידת שמירת הלשון שלו נבראים מלאכים משמים המגנים עליו מכל פגע ונזק, וזוכה לאריכות ימים ושנים, כמו שכתוב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
כשאדם שומר היטב על לשונו ולא מדבר אפילו בגנותם של הרודפים ומצערים אותו, על ידי זה כל אויביו נופלים תחתיו. הרמז לכך: כי תיבת 'מעיל', המסמל את מידת שמירת הלשון כנ"ל, היא סופי התיבות של הפסוק: "וכל קרני רשעים אגדע" כנ"ל, דהיינו שעל ידי שמירת הלשון של האדם נשברת קרנם של כל הרשעים הרודפים ומצערים אותו.
בזה יובן מה שמסופר בגמרא שפעם שלח מר עוקבא לשאול את רבי אלעזר האם מותר לו למסור למלכות את אותם בני אדם העומדים עליו ומצערים אותו בלי סוף. והשיב לו רבי אלעזר: "דום לה' והתחולל לו" – דום לה', והוא יפילם לך חללים חללים. השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן".
כוונת רבי אלעזר הייתה, שעל ידי שמר עוקבא ישכים ויעריב לבית המדרש ממילא הוא ימעט בדיבור וידום לה', שהרי אסור להשׂיח שיחה בטילה בבית המדרש, וכאשר ימעט בדיבור ויתחזק בעניין שמירת הלשון ממילא תשבר קרנם של רודפיו ומצעריו ויפלו תחתיו.
והנה מלבד המעיל היה הכהן הגדול לובש אפוד, ובעוד שהמעיל רומז על מיעוט הדיבור כנ"ל, האפוד רומז על ריבוי הדיבור בדברי תורה, כי תיבת 'אפוד' היא ראשי התיבות של הפסוק: "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים".
דבר זה בא ללמדנו שרק מי שזכה לרכוש את מידת שמירת הלשון (בחינת המעיל), והוא ממעט מלדבר דברים בטלים, כעת ראוי הוא לדרוש ברבים בדברי תורה (בחינת האפוד), וחזקה שדבריו יתקבלו על לב השומעים ויעשו פירות טובים, כיון שהם יוצאים מפה טהור, וכל היוצא מן הטהור – טהור, ויש בכוחו לפעול פעולות טובות.
