תפריט
סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
מספרים שפעם היו זוג הורים מחסידי חב"ד שהיה להם בן מוצלח ביותר בעל מידות טובות ומתמיד גדול בלימוד שהגיע זמנו לצאת לשידוכים. ביום מן הימים הגיעה לביתם הצעת שידוך לבנם, ממשפחה חסידית אחרת. כיוון שהם דאגו מאוד לבנם, הם ביררו על המדוברת בכל מיני אופנים עד שלבסוף החליטו שהאב יטוס בעצמו לרבי מליובאוויטש זיע"א וישאלהו אם לסגור את השידוך.
האיש עמד בתור בסבלנות גדולה עד שהגיע תורו להיכנס לחדרו של הרבי. הוא הגיש לרבי פתק עם שמותיהם של בנו ושל הבת שהוצעה להם, הרבי התבונן בפתק מספר רגעים ופתאום הוציא מאי שם בקבוק משקה ושתי כוסות ואמר לאב המופתע: "הבא נעשה יחדיו לחיים לרגל סגירת השידוך הנפלא הזה, והריני לברכם שיזכו להקים בית נאמן בישראל". תשובת הרבי הייתה ברורה – השידוך מוצלח ביותר ויש לסגור אותו מיד.
האב שב לביתו שמח וטוב לב מתשובתו הקדושה של הרבי. אלא, שבהגיעו לביתו, כשסיפר לאשתו את תשובתו הנפלאה של הרבי, פניה לא היו שמחות כשלו. קליפת עמלק הספיקה כבר להתגנב לליבה והחלה לעורר בו ספיקות בתשובתו הקדושה של הרבי:
"במשך הימים האחרונים ששהית אצל הרבי נודעו לי עוד כמה פרטים "חשודים" בקשר למשודכת, ויתכן שאם היית מפרט לרבי את כל הפרטים בשלימות – הוא לא היה משיב לך מה שהשיב", טענה הגברת. "בכלל, הרי נכנסת לרבי לאחר שעות רבות שהוא מקבל קהל, אולי הוא כבר היה עייף ולא היה מרוכז מספיק בשאלה שלך", הוסיפה לטעון "ברוב חכמתה".
בעלה לא קיבל זאת. הוא טען כנגדה: "הרי הרבי הינו מלאך ולא אדם ומה לו ולהרגשת עייפות וחוסר ריכוז. נוסף על כך, הרי לרבי יש עיניים טהורות שבהן הוא צופה מסוף העולם ועד סופו ומה יכול להיות שנודע לנו על המשודכת ולא נודע לו ברוח הקודש".
אך האישה הספקנית לא נתנה לבעלה מנוחה עד שמצא את עצמו שוב במטוס בדרכו שוב לשאול את הרבי על השידוך, והפעם הוא יפרט לפני הרבי את כל הפרטים "החשובים" שהתגלו להם.
החסיד עמד שוב בתור, ואז נכנס בשנית לחדרו הקדוש של הרבי. אך לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו, הרבי הקדוש כבר הקדימו: "מתפלא אני על חסיד שכמוך. וכי אינך יודע שאצל חסידים לחזור ולשאול את הרבי שנית על מה שכבר השיב הרי זה מעשה כפירה של ממש?! אך בכל זאת אסביר לך את השיקולים שהיו לי כשהשבתי לך שהצעת השידוך הינה מוצלחת:
"למעלה בשמים ישנו היכל הנקרא "היכל המראות הצובאות", ובהיכל זה רשומים שמותיהן של כל הבנות שמיום לידתם לא נפגמה קדושתן וצניעותן אפילו כחוט השערה עד יום חופתם. כל בת שנרשמת שם עברה את כל הבירורים של הקב"ה. מי שזוכה לקחת לאשה אחת מהבנות הרשומות שם מובטח לו שיראה ברכה בכל מעשה ידיו ויהיו לו בנים צדיקים.
"כאשר נתת לי את שמה של המשודכת לבינכם היקר בדקתי אם היא נמצאת ברשימה שבאותו היכל, וכאשר נוכחתי לראות שאכן היא רשומה שם מיד הזדרזתי להשיב לך למהר לסגור את השידוך שהרי זו זכות גדולה בעבור בינכם היקר".
וסיים הרבי: "חזור מהר לביתך ואמור לאשתך למהר לסגור את השידוך לפני שתפסידו אותו, היא יכולה לסמוך בעיניים עצומות על הקב"ה שבירר מספיק על אותה משודכת".
מעשה זה אמנם מלמד על עיניו הטהורות של צדיק אמיתי בענייני שידוכים, אך כמו כן ממש הוא בכל עניין אחר, ולכן מי שכבר בא לשאול את רבו שאלה מסוימת בכל תחום שבעולם (בעיות רפואיות, עניני עסקים, עצות בעבודת ה' וכו') ורבו השיב לו תשובה כלשהי, שידע נאמנה שתשובה זו היא מה שה' יתברך שם בפיו של הרב, ועל כן לא יניח לקליפת עמלק להכניס לו ספיקות בלב על נכונותה של התשובה.
ולא יעלה אדם על דעתו שאולי הרב לא הבין אותו נכון או שהוא לא הסביר את עצמו נכון וכו' וכו', כיוון ששום דבר שבעולם לא נעלם מצדיק אמיתי שיש לו עיניים טהורות, והוא מבין כל מעשה לאשורו הרבה יותר טוב מהאדם עצמו שהוא בעל המעשה.
בפרשתנו מסופר שכאשר ראו עם ישראל שמשה רבנו בושש מלרדת מהר סיני ביום הארבעים לשהותו שם – החליטו לעשות עגל זהב ולעבוד אותו עבודת אלילים.
לפני שנתבונן בעצם מעשה חטא העגל, נקדים שבפרשתנו אנו רואים דבר פלא: בעוד שבשאר פרשיות התורה פסוקי הפרשה מתחלקים בין שבעת העולים לקרוא בתורה ביום שבת בצורה שווה יחסית, בפרשתנו שונה הדבר. חלק "ראשון" של הפרשה הוא ארוך מאוד וכן חלק "שני" של הפרשה, ושאר החלקים של חמשת העולים הנוספים קצרים מאוד.
הטעם לחלוקה זו, משום שמבין כל שבטי ישראל, השבט היחיד שלא חטא בעגל הוא שבט לוי. ולכן עשה הקב"ה שחלק "ראשון" של הפרשה יהיה ארוך מאוד, כדי שכל המעשה של חטא העגל יתרכז דווקא בתוך חלק "שני" של הפרשה שהוא בעצם חלק העלייה של "לוי" לתורה. ולכן גם חלק "שני" של הפרשה ארוך מאוד כדי שכל מעשה חטא העגל יתרכז אך ורק בעלייה של "לוי". אך אם פסוקי הפרשה היו מתחלקים בצורה שווה בין שבעת העולים, פסוקי חטא העגל בוודאי לא היו מתרכזים ב"שני" של הפרשה שבו עולה לוי, אלא בעליות המאוחרות יותר שבהן עולה "ישראל".
ושני ביאורים לדבר:
הביאור הראשון לכך הוא: אם היו קוראים את הפסוקים של חטא העגל לשאר העולים, היו באים לידי בושה גדולה, שהרי גם הם היו שותפים בחטא העגל. וכדי שלא לגרום בושה חלילה לשום יהודי – סיבב הקב"ה שכל הפסוקים של חטא העגל יתרכזו אך ורק בעלייה של "לוי", והוא הרי לא יתבייש, כיוון ששבט לוי לא חטא בעגל.
מביאור זה למדים אנו עד כמה צריך להיות רגיש לכבודו של הזולת, ובדבר זה תלויה כל הסייעתא דשמיא של האדם. אם תראה אדם שאין לו סייעתא דשמיא בשום דבר – דע לך שזה בגלל שהוא פוגע באנשים. לעומת זאת, אם תראה אדם שמצליח בכל מה שהוא עושה ובכל מקום שהוא שם את היד מיד באה הברכה – סימן שהוא אף פעם לא פוגע באנשים. לזה צריך לשאוף כל החיים: לא לפגוע בשום אדם בעולם; לא בהורים, לא באשה, לא בילדים, לא באחים ולא בשכנים.
הביאור השני לדבר הוא: אם היה "ישראל" רגיל עולה לקריאת פסוקי חטא העגל, הדבר היה עשוי לעורר עליו קטרוג ח"ו כיוון שגם הוא היה שותף בחטא זה. לכן סיבב הקב"ה שכל הפסוקים של חטא העגל יתרכזו אך ורק בעלייה של "לוי" כיוון שאז הדבר לא יעורר שום קטרוג שהרי אותו "לוי" שעלה לקריאת פסוקי חטא העגל לא היה שותף כלל באותו החטא.
וכעת נעבור לעצם מעשה חטא העגל:
בהשקפה ראשונה נראה שיסודו ושורשו של חטא זה נבע מחולשה שהייתה לעם ישראל באמונה בה' יתברך, ולכן היו מוכנים ללכת ולעבוד אלוהים אחרים. אולם בעומקם של דברים, עוד לפני נקודת החולשה באמונה בה', נבע חטא העגל מחולשה שהייתה לעם ישראל באמונה במשה רבם.
וביאור הדבר: משה רבנו אמר לעם ישראל בפירוש שהוא עולה להר סיני למשך ארבעים יום בדיוק כדי לקבל מה' את לוחות הברית ולאחר מכן הוא חוזר. כשהגיע יום הארבעים ומשה בושש מלרדת החלו הספיקות בדבריו של משה לכרסם בליבם – "אולי מה שאמר משה לא נכון? ואם זה לא נכון אולי גם כל מה שהוא אמר עד כה לא נכון? ואם כל מה שהוא אמר עד כה בכלל לא נכון אם כן מדוע בכלל צריך להקשיב לו, מוטב לנו ללכת אחר אלוהים אחרים".
אילו הייתה לעם ישראל אמונת חכמים יצוקה וברורה, לא היה מתגנב לליבם שום ספק הנובע מקליפת "עמלק" העולה בגימטרייה "ספק", אלא היה ברור להם שמכיוון שמשה אמר שביום הארבעים הוא ירד מהר סיני עם לוחות הברית – בוודאי שכדבריו כן יהיה. ואם משה בושש מלרדת כנראה שיש סיבה לכך, ואנו אין לנו אלא להמתין לו בסבלנות עד שירד מההר כפי שאמר. ועל כך אמר רבן גמליאל במסכת אבות: "עשה לך רב והסתלק מן הספק", כלומר – התחזק באמונה ברבך וסלק מליבך את הספק דהיינו קליפת עמלק.
אם היו עם ישראל מתחזקים באמונה בדבריו של משה עבד ה' והיו ממתינים בסבלנות עד שירד מן ההר, היו ניצלים מחטא העגל וזוכים לאור הנפלא והנשגב של לוחות הברית הראשונות אשר "מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות". ואמרו חז"ל, שאילו לוחות הראשונות לא היו משתברות – לא נשתכחה תורה מישראל ולא הייתה שום אומה בעולם יכולה לשלוט בהם.
אך מאחר שעם ישראל לא התחזקו די הצורך באמונת חכמים, על כן נכשלו בחטא העגל אשר בסיבתו אנו סובלים צרות רבות וקשות עד עצם היום הזה, כמאמר חז"ל: "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון".
אמנם לפי דברי חז"ל בכמה מקומות הערב רב הם אלו שהסיתו את עם ישראל לעשות את מה שעשו, וכן אמרו חז"ל שבאותה שעה בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא ואמר להם שמשה רבם מת ואף הראה להן דמות מיטתו פורחת באוויר – אולם כל ההסתות הללו של הערב רב וכן כל הבלבולים והערבובים שעשה השטן יכלו להשפיע על עם ישראל רק משום שהאמונת חכמים שלהם הייתה רקובה. כי מי שהאמונה שלו ברבו היא חזקה ואמיתית – שום בלבול שבעולם לא יוכל להחליש לו אותה.
דבר זה מלמדנו שהיסוד העיקרי שעליו נשענת כל רוחניותו של האדם הוא אמונת חכמים. ככל שאמונתו של האדם ברבו תהיה ברורה ויצוקה, וככל שהמשמעת שלו להוראותיו של רבו תהיה חזקה – כך עלייתו בעבודת ה' תהיה יותר גדולה ויותר מתמדת, ויצרו הרע לא יוכל לבלבלו ולהפילו במהמורות שלא תהיה לו תקומה מהם ח"ו.
ומכיוון שהיצר הרע יודע היטב שכל פריחתם הרוחנית של עם ישראל תלויה במידת ההתקשרות שלהם לרבותיהם, על כן הוא משקיע בדבר זה מלחמה גדולה ועצומה, ובכל פעם מכניס בלב התלמידים של הרב וכן בלב שאר העם ספיקות והרהורים שונים ומשונים על דברי רבם והנהגותיו ומטיל בהם דופי וכו', וכן מעמיד בעולם אנשים רשעים שילחמו בצדיקים האמיתיים ויבזו אותם ברבים, ויפרסמו עליהם דברי שקר ומרמה והוצאת דיבה, כדי להפריד את דביקות האהבה שיש בין התלמידים ושאר העם לצדיקים האמיתיים.
כי היצר הרע יודע היטב שאם בזה הוא יצליח – מכאן והלאה כבר יהיה לו קל ביותר להפיל את כולם בשאר העבירות, ואפילו בעבירות חמורות ביותר כמו חטא העגל. ולכן חשוב מאוד שאדם יחזק עצמו תמיד ובכל עת באמונת חכמים.
