הנקודה הפנימית שבלב

סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אבג'ל זיע"א:

"פעם שמעתי שיעור של מרן הרב עובדיה זיע"א. הוא דיבר כמה דקות רק על החשבון הזה של התוספות על הפסוק: "ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך".

איזה גאונות הייתה בצדיק הזה: הוא הביא חשבון בשיעור, איך הסכום שהביאו 600,000 איש במדבר למחצית השקל – שווה בדיוק ל-10,000 כיכר כסף של המן. 'על השקל'. זה רוח הקודש!"

בעומק העניין הרחיב רבנו בספרו "אמרי נועם" על עניין מחצית השקל בפרשת "כי תישא":

במגילת אסתר מסופר על מחשבתו של המן הרשע: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד".

לשם הרחבת העניין, נביא את היסוד היקר והנפלא שלימדנו מרן אור שבעת הימים מורנו הבעל שם טוב הקדוש:

בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מעם ישראל באשר הוא, ישנו ניצוץ קדוש וטהור שקשור בבורא יתברך בחבלי עבותות האהבה. וגם אם ירבה האדם לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכוח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הנקודה הפנימית שבליבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ונקודה זו לעולם שלימה בקדושתה ובטהרתה.

אולם זאת עלינו לדעת, שכל האמור שאין שום חטא ופגם שיכול להרוס ולהשחית את הנקודה הפנימית שבליבו של כל יהודי, זהו דווקא בנוגע לכל שאר החטאים חוץ מחטא עבודה זרה וכפירה בה' ח"ו. מי שחוטא בחטא עבודה זרה וכפירה בה', משחית ומחשיך אף את הנקודה הפנימית שבליבו, ומוציא את עצמו מכלל ישראל, ונפרד מהקב"ה בתכלית הפירוד.

מפני מה נתחייבו כליה?

והנה מצינו בגמרא שתלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי שאלוהו, מפני מה נתחייבו עם ישראל שבאותו הדור כליה? והשיב להם רבי שמעון, שהגזירה הקשה נגזרה עליהם מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. וכשהוסיפו התלמידים לשאול, מדוע אם כן התבטלה מעליהם הגזרה, וכי משוא פנים יש בדבר?! השיב להם רבי שמעון, שמכיוון שעם ישראל השתחוו לצלם רק מפני אימת המלכות ולא מפני שהאמינו בו באמת ח"ו, לכן גם הקב"ה לא הניח לגזרה להתקיים.

הביאור לכך הוא: מכיוון שהמן הרשע ידע על כך שעם ישראל השתחוו לצלם ועבדו עבודה זרה – חשב שוודאי על ידי כן נפגמה גם הנקודה הפנימית שבליבם, ומעתה אין להם שום קשר להקב"ה, ואין הוא שומר ומגן עליהם, וזו הזדמנות פז לבצע את אשר זמם לאבדם מן העולם, חלילה וחס.

גנזי המלך בכל יהודי

בדרך זו מפרש הרה"ק ר' יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א בספרו הנפלא 'כתם אופיר' את מה שנאמר במגילת אסתר: "ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים לאבדם". היינו, שכוונת המן הרשע במה ששקל עשרת אלפים ככרי כסף הייתה לאבד את בחינת "גנזי המלך ביהודיים", היינו את בחינת הנקודה הפנימית הטהורה הגנוזה בליבו של כל יהודי ושייכת אך ורק למלך העליון – הקב"ה.

אך המן הרשע טעה בכך, משום שחשב שעם ישראל השתחוו לצלם מתוך כוונה אמיתית לכפור ח"ו בהקב"ה ולהאמין בעבודה זרה, אולם האמת לא הייתה כך כלל, אלא כפי שהשיב רבי שמעון לתלמידיו שעם ישראל השתחוו לצלם רק כלפי חוץ מפני אימת המלכות כנ"ל, אך בעומק ליבם לא האמינו כלל בעבודה זרה אלא רק בה' אחד.

ומכיוון שעם ישראל לא השתחוו לצלם מתוך כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה ולכפור בה' יתברך ח"ו, לכן לא היה כוח בהשתחוויה זו לפגום ולהשחית את הנקודה הפנימית שבליבם כלל, אלא היא נותרה בקדושתה ותפארתה, והקב"ה נשאר קרוב לעם ישראל וקשור בהם כמאז ומקדם.

שקל כנגד שקל

לפי כל האמור יובן מה שאמרו בגמרא: "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו".

בדומה לזה מובא בתלמוד ירושלמי: "צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל, אמר: מוטב שיקדים כספן של בני לכספו של אותו הרשע, לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים".

כלומר: הטעם לכך שהקב"ה ציווה את עם ישראל לתת בכל שנה ושנה מחצית השקל בחודש אדר, משום שהקב"ה צפה שהמן הרשע יהיה עתיד לשקול שקלים לאחשוורוש כדי לאבד את עם ישראל.

לכן ציווה את עם ישראל להקדים לתת את שקלי המצווה, ובזה יבטלו את הכוח של שקליו של המן הרשע. מטעם זה גם תיקנו רבותינו הקדושים לקרוא בתורה בשבת שלפני ראש חודש את פרשת שקלים, שבה מדובר על מצוות מחצית השקל.

מחצית השקל – הנקודה היהודית הפנימית

וצריכים אנו להבין: מה הקשר בין מצוות נתינת מחצית השקל לבין ביטול גזירת המן?

הביאור לכך הוא: מצוות מחצית השקל רומזת לאותה נקודה פנימית טהורה שגנוזה בליבו של כל יהודי. לכן משקל המטבע של מחצית השקל הוא עשר גרה דווקא – כמספר האות י' – שהיא בחינת הנקודה הפנימית כנ"ל. לכן ציווה הקב"ה את עם ישראל לשקול מחצית השקל, ובכך לגלות ולחזק את בחינת הנקודה הפנימית שבליבם. ועל ידי כך, בבוא המן הרשע להכניע נקודה פנימית זו לא יוכל לה בשום אופן, וממילא תתבטל כל גזירתו.

בבואנו לתת מחצית השקל, אנו מגלים את הנקודה הפנימית בנשמת כל אחד מישראל. מכך עלינו ללמוד למעשה, שצריך לכבד כל אחד ואחד מישראל באשר הוא, ולא לזלזל ח"ו בשום בר ישראל, כיון שכל יהודי, ואפילו מי שנראה רחוק ביותר מדרך התורה והמצוות, יקר מאוד לפני הקב"ה, וחביב עליו ממש באותה מידת חביבות של בן יחיד הנולד להוריו לאחר מאה שנות ציפייה.